המאבק האזרחי על התאגיד חשוב אפילו יותר ממתווה הגז

שיחה בהולה עם אסנת טרבלסי, יו״ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, ואחת ממובילות המאבק על עתידו של תאגיד השידור הציבורי
העוקץ

מפיקים הם אנשים עסוקים מטבעם, אבל בזמן האחרון סדר היום של המפיקה אסנת טרבלסי מתפקע. כיו״ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, עומדת טרבלסי בחזית המאבק נגד כוונתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחסל את תאגיד השידור הציבורי שעדיין לא קם. טרבלסי משוכנעת שזה לא רק מאבק על עתידם של מאות יוצרים, כותבים, צלמים, מקליטים ושאר גורמים בתעשייה, אלא גם מאבק אזרחי כולל על המשך דרכה של התקשורת ה״חופשית״ (״ובעצם אני לא אמורה להיות מופתעת והמומה ממה שקורה״, היא מדגישה בציניות, ״כי כבר מזמן אין פה דמוקרטיה ואין פה חופש ביטוי״).

תפסנו אותה אמש לשיחת טלפון קצרה ויוקדת בין פגישות בחמ״ל שהקימו יוצרי הקולנוע והטלוויזיה לקראת הפגנה גדולה מחר (חמישי) בכיכר הבימה וצעדה לכיוון משרד התקשורת וההצבעה בממשלה בשבוע הבא. ״אנחנו מקווים שלהפגנה מחר יגיעו כמה שיותר אנשים, ולא רק יוצרים ומפיקים – אלא אזרחים״, היא אומרת. ״זה צריך וחייב להיות מאבק אזרחי. אם כחלון ירגיש שיש פה מחאה אמיתית, שהיא בנפשו של הציבור, אולי הוא לא יסכים לפשרה המוצעת. אם כחלון ייכנע, לכל פשרה שלא תהיה, יהיה פה רע מאוד״.

״נחקק פה חוק שדנו עליו במשך שלוש שנים, ולא נתנו לו להתממש אפילו ליום. יום אחד. יש פה בעיה מהותית של אי יישום החלטות ממשלה – מה, פתאום עכשיו העובדים של רשות השידור מוכנים להתייעלות? ומה – נבטל את כל העבודה שעשינו בשנים האחרונות? את כל הכסף שהושקע? כמי שמאוד מודעת לזה שכבר מזמן אין פה דמוקרטיה ושחופש הביטוי הוא נחלתן של קבוצות מאוד מעטות בחברה, אני לא אמורה להיות מופתעת והמומה ממה שקורה. מצד שני, זה אולי המעוז האחרון שאם נתניהו ישתלט עליו… זהו, נגמר הסיפור.

נתניהו הכריז לפני יומיים בהתבטאות הראשונה הישירה שלו בנושא שלא דרך עושי דברו הנרצעים "נשקם את רשות השידור". כלומר הוא בעצם מצהיר על חזרה לאחור ושיקום הרשות – שעל סגירתה הוחלט לפני כשנה וחצי, וזריקה לפח של מיליונים תוך שליחת עשרות אנשים הביתה. נתחיל מהתחלה: מה בעצם היה כל כך גרוע ברשות השידור?

אסנת טרבלסי.
אסנת טרבלסי.

היוצרים הם לא אלה שיזמו את הסגירה של רשות השידור, ואם היו מגיעים בזמנו לפתרון של רפורמה – לא היינו מתנגדים. הבעיה הבסיסית ברשות מבחינתנו היתה שהיא לא הפיקה הפקות מקור, בעיה שפתרנו באמצעות בג״ץ שהגשנו בשנת 2011 – שחייב את רשות השידור להוציא את הכסף שהתחייבה על פי חוק להוציא על הפקות מקור. לאחר מכן היו שנתיים של חסד, אבל הן הסתיימו כשהחלו הדיונים של סגירת הרשות. אם יחזרו לרשות הישנה, או אם יהיה יצור כלאיים בין הרשות לתאגיד – כמו הפשרה שמוצעת – לא יהיה כסף עבורנו למשך עוד כמה שנים.

כמו כן השידור הציבורי, מעבר לחדשות ואקטואליה, היה אמור לייצר פה סדרות איכותיות, תחשבו על הסגנון של BBC. ומה קרה בפועל? סדרות היסטוריות לא נעשות כאן בכלל, וגם לא סדרות על חינוך, על תרבות. וזה התפקיד של שידור ציבורי, הוא אמור לייצר את התכנים האלה, אבל זה בקושי קיים. השכר של עובדי רשות השידור הוא פי שניים מהשכר של עובדי התאגיד. בשנתיים-שלוש האחרונות של המאבק אני מאוד השתדלתי להיות אמפטית כלפי האנשים מרשות השידור שהולכים הביתה – ואני פרילנסרית כל חיי, אף פעם אין לי ביטחון תעסוקתי. אבל מצד שני, ואת זה הם לא אומרים, רובם מקבלים פיצויים מאוד מכובדים. כמובן שגם שם יש דור א', ב' וג' – אבל הם לא נזרקים לכלבים, ו-51% מעובדי התאגיד הם עובדי רשות הציבור. האמירה הכללית היא ש״אנחנו העובדים לא היינו מושחתים, מי שהיה מושחת זה ההנהלה״. אבל סליחה, מה לא ידעתם? לא ראיתם?

מה בעצם מניע את המאבק שלכם על הקיום של התאגיד?

למאבק יש שני ערוצים. האחד הוא ערוץ הלחם-עבודה – כיוצרים, לא ברור מה יהיה גורלנו. כאמור, בכל קונסטלציה שלא תהיה, כבר שנתיים-שלוש אנחנו לא מקבלים תקציבים, כי הרשות בפירוק והתאגיד עוד לא הוקם וכל המהלך לפתיחתו התמהמה. צריך לזכור שהם כל הזמן פועלים תחת איומים. בתוך כל זה, לפני כחצי שנה התאגיד הוציא קול קורא נרחב להפקות מקור, ורק עכשיו מסיימים את הפרזנטציות… זו סיטואציה הזויה, כי אין להם מושג אם מחר הם יהיו קיימים בכלל.

הערוץ השני הוא כללי יותר – האם יש פה ראש ממשלה שהולך לקבוע מי מנהל את הטלוויזיה, איך היא תנוהל, מה אפשר יהיה להגיד ומה אי אפשר להגיד, איזה תכנים יהיו כאן. וכל זה בחסות החוק! המשמעות של זה היא עמוקה, רחבה וקשה מאוד להסביר אותה. הדבר הזה יותר גדול בעיני אפילו ממתווה הגז, הוא מחריד בכל רמה אפשרית. זו שליטה על התודעה הציבורית. יהיה פה עיצוב מוחלט של תודעה קולקטיבית שגם ככה נשלטת עוד מבית הספר. וכל זה בחסות החוק, לא מאחורי הקלעים, כשאיזה פוליטיקאי או שר ממונה מרים טלפון ומתלונן על כתב שביקר אותו. אז אומרים שלא יעצרו יוצרים מלייצר תכנים כאלה או אחרים – אבל תראו למשל איך עורכי העיתונים מפנימים יפה את המסר במצבים של מלחמה. רק אחרי שנגמרת המלחמה, שומעים קולות ביקורתיים. אבל כשהתותחים רועמים, כולם שותקים. חוץ מעמירה וקצת גדעון, לא שומעים פה אף אחד.

כמפיקה ויוצרת, נתקלת במשך השנים בצנזורה של גופי השידור?

במשך השנים שהפקתי סרטים ולא בנושאים קלים לעיכול, הצלחתי להשיג להם מימון. היה כבוד כלשהו ונתנו כסף לדברים ראויים מבחינה קולנועית שעשויים לעניין את הציבור. אבל בשנים האחרונות ישנו שינוי מגמתי ובולט ונוצרה דה-לגיטימציה לתכנים מסוימים. זה ניכר למשל במעשים ובהתבטאויות של שרות התרבות – מירי רגב אולי מגדילה לעשות ויודעת למשוך אש, אבל היא לא הראשונה. גם לימור לבנת חשבה שאין מקום לעשות סרטים שמבקרים את צה"ל, וצריך רק להיזכר איך היא יצאה נגד הסרט ״עדות״ של שלומי אלקבץ, שפתח את פסטיבל דרום ב-2012, מבלי לראות ממנו פריים אחד.

מדוע לדעתך הציבור הרחב לא ממש מתחבר למאבק?

היום יש מלת קסם – ״שמאלנים״. לדבר על חופש הביטוי וחופש היצירה זה נעשה שמאלני. למזלנו, יש לא מעט אנשי ימין שמבינים את הבעייתיות הזאת, ואני חושבת שהוגן לומר שהיו שנים שבהן גם הם לא הצליחו למצוא ביטוי בערוצי התקשורת, אז יכול להיות שמהמקום של האנדרדוג הם מבינים את הצורך בחופש הביטוי. יש השקפות עולם שונות, אבל במסגרת ערכי הדמוקרטיה צריך להיאבק יחד.

ואנקדוטה לסיום: כשישבתי לפני כמה ימים בכינוס חירום בנושא התאגיד שערכו במכון הישראלי לדמוקרטיה, עמוס תמם ואני היינו המזרחים היחידים, ולא היה שם אתיופי אחד, ערבי אחד. בין השאר, אמרתי שהעיתונאים של רשות השידור פוגשים את כל הפוליטיקאים. כלומר, במשך כל השנתיים-שלוש האלה שאנחנו מנהלים מאבקים, הם עדיין מחזיקים במיקרופון. יעקב אחימאיר מחה על דבריי ואמר שאני מכפישה פה ציבור שלם. "אני לא מכיר אף קבוצה בחברה הישראלית שלא באה לידי ביטוי בתקשורת," הוא אמר.

שאלתי אותו אם אנחנו חיים באותה מדינה, ורשמתי לפניי את ההיגד התלוש הזה, שמעיד כל כך הרבה על ישראל ועל הצורך הדחוף בשינוי בעולם התקשורת.

כנראה שיעניין אותך גם: