הרצח שבקצה המנהרה

כותרות השבועיים האחרונים ממחישות היטב את המנעד הדכאני המשתרע מהמבט המצנזר דרך שלל מפגנים של אלימות, ביניהם מפלסות נשים את דרכן ועד הרצח המוחלט. זו טעות לחשוב שסיפורי הנרצחות הם מ"פלנטה אחרת", כי למעשה כולנו מצויות, לעתים בזחילה, באותה מנהרה ממש
נטלי גרויסמן

ללהקת ימן בלוז של רביד כחלני יש שיר שאני מאוד אוהבת: אום מין אל ימן. הוא הפך בשלב מסוים לאחד משירי הלופ שלי, להם אני מאזינה ברצף חסר עכבות עד התשה. באחד הערבים, בסלון ביתו של מי שהיה בן זוגי אז, איתרתי את סרטון השיר ביוטיוב והאזנו לו יחד, בוקע מהרמקולים של המחשב. בן הזוג בדימוס שנחשף אז לשיר לראשונה, ישב ליד שולחן העבודה שלו, מביט בי. אני עמדתי באמצע החדר, שרה עם כחלני ולהקתו את המילים שכבר הכרתי פונטית אך את רובן אני לא מבינה. כדרכי, גם ברגעים האינסטרומנטליים נתתי קולי ברמה. מדגישה צלילים, מתרגמת אותם לעיצורים והגאים. וגם התנועעתי. מבלי משים, נטמעת במוזיקה, שואפת אותה לתוכי, נתונה בטראנס, כזה שהרביד כחלנים של העולם ודאי מקווים לחולל אצל מאזיניהם.

הייתה איזו שניה ארצית שבה פקחתי את עיניי העצומות המתפללות לצלילי המוזיקה, ואז נתקלתי במבט. המבט בהא הידיעה. האיש שלפניי הביט בי בצמצום עיניים חודר, כאילו ראה אותי לראשונה. ראיתי שהתחוור לו. התחוור לו כמה אני עזה ויצרית, כמה מוזיקה מטלטלת אותי וכמה היא בנשמתי. לכאורה, כל זה לא היה חדש לו, אבל איכשהו, עד אז לא ראה אותי בטראנס מוזיקלי כזה. והוא הביט בי כזר. או יותר נכון, כאילו אני זרה. שהרי אני מתקיימת כרגע בממלכה משלי, שבה האמנות והמוזיקה חשובות יותר מכל ושבה אני כשלעצמי, נותנת דרור לנשמתי, שבה אני אשת העולם, ולא אשתו של אף אחד.

מבטו טפטף לתוכי כמו חנקן נוזלי קפוא ושקע בתחתית בטני בלי להתפוגג. זה היה מבט משתאה ועוין כאחד. היה כתוב עליו: "זוהי טרנסגרסיה, אני לא מוכן לזה. אני לא מוכן שתהיה לי פה בבית אישה שתאהב מוזיקה ותתלהט ממנה יותר ממני. אני לא מוכן לאישה שהיא כאחד הגברים הלוקחים לעצמם את החופש להצביע על היפה והאיכותי והראוי באמנות. אני לא מוכן לאישה שתהיה אוטוריטה בפני עצמה, שחייה יהיו יצירה מעשה ידיה, בהשראת יצירות שהיא עצמה בוחרת".

"שטן קטן" של רוזמרי טרוקל, אקריליק על נייר, 2000 (גלריה skarstedt)
"שטן קטן" של רוזמרי טרוקל, אקריליק על נייר, 2000 (גלריה skarstedt)

מעולם לא שוחחתי על כך עם האיש שהביט בי אז. אולי היה מכחיש, אבל אני ראיתי את המבט ואת ההצלפה שבו. הרגע ההוא עם המבט הזה נצרב בזיכרוני וכל אימת שאני נזכרת בו, הוא מעורר בי את אותה תחושה שנעורה בי אז: שהפכתי לאיום, שהשפע שבי והעוצמה שלי הם בעוכריי, שרק לכל מיני פיקאסו ואלכסנדר פן ומקסימום לרביד כחלני – אם נסלח לו על חוסר אשכנזיותו – או לאיש שאיתי, מותר ללכת עד הסוף, להתפרע, להיות מקוריים, להצביע על הראוי החשוב, אבל לי אסור. לי אסור להישיר מבט, להיות אוטוריטה, לבחור שירים ולחיות אותם ולקבל מהם השראה.

בשבוע שעבר נזכרתי שוב במבט המקפיא ההוא, אחרי שקראתי על הירצחה של הודא כחיל אבו סרארי בת ה-37, מיפו, בדירת הוריה בה התגוררה. החשוד ברצח הוא אחיה, שפורסם כי הכחיש את המיוחס לו, ובפרסומים אודות המקרה, נטען כי סבלה מאלימות מצד סביבתה הקרובה גם לפני מותה, אחרי שחזרה לגור עם הוריה בעקבות גירושיה. מה לאירוע מזערי כמו שבריר השנייה של מבט גברי עוין בסלון של בית ולרצח מחריד של אישה בידי אחיה או אדם קרוב לה? אכן, מדובר בשני קצוות רחוקים זה מזה מילין רבים, אבל בעיניי, אלה שני הקצוות של אותו רצף.

תמונתה של הודא (הרשו לי לקרוא לה בשמה הפרטי, מחיבה. גם כך שמות המשפחה שלה לא סוככו עליה) שניבטה מאתר החדשות האינטרנטי בו קראתי על הרצח, פערה קרע בנשמתי. אין להשוות בין גורלה המצמית מכאב של הודא לבין המדקרה שחשתי או המדקרה שחשות נשים רבות אחרות, כשגברים מניחים עליהן מבט מצנזר כלשהו, כזה שמשדר שאל להן להתרחב מעבר למותר. אבל כמו הרצח, גם המבט המצנזר הוא סנקציה שמופעלת על נשים, גם אם קלה בהרבה ולא קטלנית ומוחלטת, לא באופן מידי לפחות. גם המבט המצנזר וגם רצח של נשים מפאת "כבוד המשפחה" או סתם מפאת החופש שהן נטלו לעצמן לבטא את רצונותיהן, תשוקותיהן, דעותיהן, נובעים מאותו מקור: תפיסתן של נשים וחירותן ועוצמתן כאיום שיש להחניקו.

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים, 28.10.16. צילום: הילה עוז
הפגנה ביפו נגד אלימות כלפי נשים, 28.10.16. צילום: הילה עוז

במאמר שפרסמה סמאח סלאימה באתר "שיחה מקומית", תוארה הודא כאישה אוהבת אדם. בכתבות המעטות הנוספות שפורסמו עליה, צוטט לא אחר מאחיה האומר עליה שהייתה "אישה טובה". אותי התארים הללו לא הפתיעו. זיהיתי טוב לב, יושר ועוצמה, בפניה המרשימות של הודא שניבטו מתמונתה שפורסמה בתקשורת. וידעתי, בצער רב וביגון קודר, כי גם או בעיקר התכונות הטובות הללו הפכו אותה לאיום עבור סביבתה או חלק מסביבתה. היא הייתה בולטת מדי, בקריאת התיגר שלה על הרוע, בקריאת התיגר שלה על הדיכוי, בהשפעתה המיטיבה על הסובבים אותה. גם להיות טובה היא בחירה שעלולה להרגיז את הסביבה, שלא אוהבת שנותנים לה דוגמאות לטוב לב ולמצפוניות.

קל להסביר את רציחתה של אישה פלסטינית ביפו כתוצר של תת-תרבות פטריארכלית נוקשה במיוחד ולתייג את הרצח כחלק מתופעה ייחודית לחברה זו או לחברה הערבית או המוסלמית. יש גם כאלה המגדילים לעשות, בהתייחסם למקרי רצח כאלה כתופעה נסלחת שאינה חלק ממארג נורמות בעלות הגיון פנימי, שיש להתייחס אליהן באמפטיה אנתרופולוגית וב״יחסיות תרבותית״. אבל שתי הגישות הללו גם יחד מתעלמות מרצף האלימות הפטריארכלי שעליו מהלכות בחשש, אם כי לעיתים קרובות גם באומץ, רוב הנשים בעולם, אם לא כולנו: נשים מכל הגזעים, קבוצות המוצא והמעמדות. כאשר מסירים את הלוט מעל הרצף הזה, קשה שלא לראות שהרצח של הודא ושל נשים נוספות בידי בני משפחה או בני זוג אינו אלא הרצח שבקצה המנהרה, שלתוכה אנחנו נולדות ושסוגרת על כולנו.

בפתח המנהרה מקבלים את פנינו המבטים: משני סוגים עיקריים. ישנו המבט המצנזר, שכבר הזכרתי, וישנו גם המבט המחפצן. זה שגולש לעבר המחשוף שלך, או עובר בפרוטרוט על גופך או משקף לך בחזרה את בבואתך כאובייקט מיני, כמשהו שהוא "אישה" ותו לא, שאינה סובייקטית לעצמה. זה לא חייב להיות מבט קונקרטי של אדם הניצב מולך. זה יכול להיות המבט של במאי הטלוויזיה והקולנוע והפרסומות, למשל, שמראה לך דמות אישה "בתפקיד עצמה", כלומר אובייקט אסתטי ומיני. שני סוגי המבטים מצרים את צעדייך ואת גבולות המותר של אנושיותך, כל אחד בדרכו. המבט המצנזר רואה בך "מכשפה" ו"סוטה" שחרגה מתפקידה. המבט המחפצן רואה אותך כ"אחרת", כגוף וככלי.

זה לא חייב להיות מבט קונקרטי של אדם הניצב מולך. זה יכול להיות המבט של במאי הטלוויזיה והקולנוע והפרסומות, למשל, שמראה לך דמות אישה "בתפקיד עצמה", כלומר אובייקט אסתטי ומיני. שני סוגי המבטים מצרים את צעדייך ואת גבולות המותר של אנושיותך, כל אחד בדרכו. המבט המצנזר רואה בך "מכשפה" ו"סוטה" שחרגה מתפקידה. המבט המחפצן רואה אותך כ"אחרת", כגוף וככלי

ומה בתוך המנהרה? מה בתווך של הרצף? שם המבט הופך למעשה של ממש, לאלימות גשמית, שבאה אל העולם מתוך תחושת לגיטימציה של גברים להפעיל כוח על נשים. שם, בדרך שבפנים המנהרה, תיתקלי באיסור להתבטא ולשיר כי "קול באישה בערווה", שם יטילו ספק בכישורייך או ידירו אותך למושבים האחוריים ושם גם תיאלצי לפלס דרכך בין שלל גברים שירהיבו עוז לצעוק לך: "כוסית", ככה סתם כאילו כלום, להתחיל איתך או ללחוץ עלייך לעשות איתם סקס ללא שום קשר לרצונותייך ובלי שהרשית להם, וגם לגעת בך, לעקוב אחרייך ולפעמים לאנוס אותך. לפעמים, בעובי המנהרה, הדברים האלה קורים בין כתלים שאמורים להגן עלייך, לכאורה: כתלי הבית, כתלי בית-הספר, כתלי מקום העבודה שלך, בתים של חברים.

כותרות השבועיים האחרונים המחישו היטב את המנעד. בתחילה: החלטת שופטי פסטיבל הסרטים בחיפה להעניק את פרס השחקן הטוב ביותר למשה איבגי, שעה שהוא נחשד בתקיפה והטרדה מינית של מספר נשים ואחרי שהמשטרה המליצה על העמדתו לדין בגין מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי שלוש נשים שונות. יומיים אחרי כן פילחה את החלל הידיעה הטרגית על רציחתה של הודא אבו סרארי, ואז במעבר חד, אך כלל לא תהומי, נחשף פועלו המגונה של ארי שביט, העיתונאי שהטריד מינית עיתונאית אמריקאית בעת מפגש מקצועי ונהג באופן דומה כלפי פעילה חברתית אמריקאית, לפי עדותה. לקינוח, אם כי ברור שזו כלל לא המנה האחרונה בסעודה המתמשכת של תרבות האונס בישראל ובעולם, צוין יום שלישי האחרון כ"יום הזיכרון לרחבעם זאבי". אותו זאבי, שעל-פי עדויות שהובאו בתחקיר התכנית "עובדה" בערוץ 2, אנס, לכאורה, חיילות שהיו תחת פיקודו ושלח עבריינים להניח פצצה בפתח דירתה של עיתונאית. זאת לצד עוולות ופשעים נוספים שיוחסו לו בתחקיר.

מבין כל החדשות הרעות הללו, רציחתה הנפשעת ומותה הטראגי של הודא שורפים את הלב ומקוממים יותר מכול. כי היא מתה בגיל 37. כי ילדיה נותרו יתומים. כי הודא ספגה, לפי טענות מקורביה, אלימות קשה גם לפני מותה. כי הודא כילתה שנים רבות מחייה במאבק הישרדות יומיומי מול הקרובים לה ביותר ומול נורמות דכאניות ששללו את חירותה והסבו לה סבל רב. כי הודא לא הייתה מוגנה גם בביתה או בחדרה או במיטתה. אבל זו תהיה טעות לחשוב שסיפורה של הודא הוא מ"פלנטה אחרת", כזו שנשים אחרות, עם חיים אחרים ומשאבים אחרים, מלאום אחר ומעמד אחר, אינן דורכות בה. כולנו פוסעות או מפלסות את דרכנו, לעתים בזחילה, באותה מנהרה. במנהרה הזאת אנחנו לא מוגנות אף פעם.

אנחנו יודעות מה קורה לאחרות, אנחנו יודעות שגברים שאונסים או חשודים באונס עשויים לקבל בקלות פרסים והנצחה מפוארת בחסות המדינה, אנחנו יודעות שבמסדרונות המנהרה, רבים לא מכבדים אותנו, את הרצונות שלנו, את המבט שלנו, את הסובייקטיביות שלנו וגם מטילים בנו ספק, לא מאמינים לנו או לא סופרים את הקולות שלנו. אנחנו יודעות שגם אם לא גבולות גופנו ונפשנו לא הופרו, הם עלולים להיות מופרים בקלות רבה מדי. לא תמיד האיום הוא קונקרטי וסמוך כל-כך, כמו במקרה של הודא. לא תמיד אנחנו חשות את הבל פיו של הרוצח. אבל כמעט כולנו נתקלנו באיסור להתגלות במלוא שפעתנו ולשיר במלוא גרוננו וכמעט כולנו הוטרדנו או הותקפנו באלימות ע"י גברים וכמעט כולנו הושתקנו ברגע כזה או אחר, כי אנחנו שייכות ל"מין השני". וגם אם שום דבר מזה לא קרה למישהי מאיתנו, ממוזלת במיוחד, היא עדיין יודעת בדיוק מה הולך.

אנחנו יודעות, ממקרים רבים מדי, שאח מסוגל לרצוח את אחותו, כי הוא למד או החליט ששמחה של נשים ואהבת אדם של נשים ורצון של נשים לפרוח, להתבטא, לבחור את לבושן ולהפגין את מיניותן ואת דעתן הם משהו שצריך להכחיד. אם זה ככה, שומה עלינו לחיות בדריכות, לשקול שוב ושוב אם לצאת מהארון הצר שלנו אל העולם. אם זה ככה, אנחנו אף פעם לא מוגנות באמת. אם זה ככה, הודא, אנחנו שותפות הגורל שלך.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.