הזעם הלבן הוביל את טראמפ לבית הלבן

הבמאי מייקל מור תיאר לפני כמה שבועות – בטור שחזה את תוצאות הבחירות – את ציבור הבוחרים של הנשיא האמריקאי הטרי דונלד טראמפ כמי שמבקשים להשליך בקבוק תבערה על האליטות, מי שהרסו עבורם את החלום האמריקאי. ארצ'י בנקר, אותה דמות קומית שמרנית ושוביניסטית שהכרנו בשנות השבעים, היה חלק מהחלום הזה: גבר לבן, לא משכיל, היוצא כל בוקר לעבודה במפעל וחוזר בערב לכורסא מול הטלוויזיה. לארצ'י בנקר ובני דורו הייתה עבודה קבועה, תנאי עבודה, שכר הוגן ופנסיה. כאשר הביט אחורה להוריו, ראה ארצ'י בנקר כמה נוחים ובטוחים יותר חייו בעידן שאחרי שתי מלחמות העולם; כשהביט קדימה, ראה את בתו רוכשת השכלה ועתיד אולי טוב יותר משלו.

אולם עבור הבנים והנכדים של הדור ההוא, החלום האמריקאי נגוז. היעלמותם של האיגודים המקצועיים, פירוק העבודה המאורגנת והקושי לשרוד מאפיינים את חייהם. ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני היטיב לתאר את התקופה שבין שתי מלחמות העולם, בהן השינוי המרכזי היה לא רק העוני והמחסור אלא גם תחושת חוסר הביטחון והיציבות שעוררה את הכוחות האפלים – אלה שהגיעו מעט מאוחר יותר. אין צורך להפריז בהשוואות לעידן ההוא, אבל גם עכשיו חוסר הביטחון והזעם של מי שחשים כי נושלו מהחלום האמריקאי עוררו את התהליכים שנשאו את טראמפ לנשיאות.

התשובה מדוע הסקרים והסוקרים טעו, קשורה לא לקמפיין שניהל טראמפ וגם לא בהכרח לאישיותו שלו או של קלינטון, אלא לתהליכי העומק שחלק מהסקרים כשלו לזהות. ההתמכרות לסקרים והביטחון שגילו חלק מהסוקרים קשורה לאשליה שאפשר להפוך את מדעי החברה למקבילה של מדעי הטבע ואת הסקרים למעין תצפיות במעבדה, מדויקות ואובייקטיביות. מבלי להפחית בחשיבותה של המתודולוגיה הכמותנית ותרומתה הגדולה למחקר, צריך אולי מעט יותר חשדנות כלפי תוצאות הסקרים ויכולתם לנבא התנהגות של אנשים בכלל ובקלפיות בפרט. ובעיקר, ומבלי לוותר על הכלים הכמותיים, לנסות ולקרוא את תהליכי העומק והזרמים התת-קרקעיים כדי להבין את המציאות. קשה אולי גם לקרוא נכוחה את המציאות מניו יורק או מוושינגטון, שם נמדדת כהונתו של אובמה בבלימת המשבר הכלכלי, הוצאת הכוחות האמריקאים מעיראק ואפגניסטאן ובעיקר הרוח הליברלית של שוויון וסיכוי שסימלה הבחירה בו. ושם, נראה כמעט טבעי שקלינטון תיבחר ותמשיך בדרכו. אבל, כמו שאומרת הקלישאה, ישנה גם אמריקה אחרת.

רוברט פטנאם, חוקר מדע המדינה מהרווארד, מתאר בספרו האחרון ״Our Kids״ את עיירת הולדתו במישיגן – עיירה שלווה שרוב תושביה התפרנסו ממפעל המכוניות, כמו בעיירות רבות באזור. בשנות השבעים המוקדמות בחרו רבים מבוגרי התיכון לוותר על לימודי המשך ולהשתלב לצד הוריהם במפעל. בחירה שהיה בה מן ההיגיון: עבודה קבועה, תנאי שכר טובים ועתיד שנראה יציב ובטוח. סוג של חלום אמריקאי. כאשר פטנאם, שבחר לעזוב לקולג', חוזר לעיירה, הוא מוצא אותה הרוסה אחרי שלושה עשורים שחוללו בה שמות. המפעלים נסגרו ברובם, האבטלה גבוהה ומי שעובדים מתקשים לשרוד. עבור תושבי המערב התיכון (המכונה לעתים "חגורת הפלדה") החלום האמריקאי נראה אבוד והפוליטיקאים, מימין ומשמאל, הכזיבו אותם שוב ושוב. הזעם והתסכול שלהם הם חלק מהגל שנשא את טראמפ לבית הלבן. גזענות ושוביניזם הם חלק אחר בגל הזה, אבל תהא זו טעות לייחס רק להם את תוצאת הבחירות, שכן לא כל תומכי טראמפ גזענים, וחשוב מכך – להתעלם מהקרקע המצמיחה אותם.

מול אותו "זעם לבן" שביקש להחזיר את אמריקה לידיו, היו מי שקיוו לקואליציה של מיעוטים וליברלים, שמספרית לפחות היה להם יתרון תיאורטי וגיבוי של מורשת אובמה שתבטיח ניצחון לקלינטון. השאלה הייתה, האם אותם מצביעים יגיעו לקלפי. לפני שמונה שנים היה זה גל אחר שנשא את אובמה אל הבית הלבן. התקווה הגדולה והכריזמה הביאו אל הקלפיות גם כאלה שמעולם לא הצביעו, שחורים ומיעוטים אחרים, כמו גם צעירים. הילארי קלינטון, למרות התמיכה הגדולה של הזוג אובמה, לא הצליחה לשחזר את זה – ואולי לא רק באשמתה.

אפשר לשאול, בזהירות, עד שיהיו נתונים, האם ייתכן שמדובר גם באכזבה של שחורים משמונה השנים האחרונות – מהן ההשלכות של העובדה שאחרי שתי קדנציות של נשיא שחור בבית הלבן, עדיין מפעילה המשטרה אלימות לא פרופורציונלית כלפי שחורים? האם המסקנה של חלקם היא פשוט שאין טעם בהצבעה מכיוון שהמציאות לא משתנה גם כאשר מתחלף הממשל? מה שהיה נראה כמציאות חדשה של שוויון וכבוד עורר, מחד, את זעמה של השמרנות הלבנה, אבל מאידך גם את התסכול של מי שביקשו יותר ממילים ודימויים.

כאשר ברני סנדרס הפך מועמד לגיטימי של המפלגה הדמוקרטית, למרות שהגדיר עצמו סוציאליסט – נראה היה לרגע שבפוליטיקה האמריקאית יש שמאל וימין כמו שלא היו מעולם, יחד עם מיאוס מהפוליטיקה הממוסדת. אבל בסופו של המירוץ, וכנגד ה"אליטות" השנואות, בחרה ארצות הברית בנשיא שהבטיח להחזיר לאמריקה את גדולתה, אבל לא בחל בשקרים, התגאה בכך שלא שילם מיסים, התפאר בתקיפה מינית של נשים ופיזר אמירות גזעניות לאורך הקמפיין. לרבים, ובעיקר לאמצעי התקשורת, זה נראה היה מספיק כדי למנוע ממנו אפילו להתקרב לבית הלבן. אבל טראמפ ותומכיו ביטלו בבוז את מה שהגדירו "פוליטיקלי קורקט" (כלומר, כבוד בסיסי לנשים ולמיעוטים) כמו גם את התחזיות שיפסידו והציבור האמריקאי אמר את דברו.

עד הבחירות הבאות ישפרו הסוקרים את כלי המדידה שלהם, האסטרטגים הפוליטיים יגבשו קמפיינים חדשים ומועמדת (יש לקוות) חדשה תוביל את המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית תוסיף להשתנות, דמוגרפית, כלכלית וחברתית ואולי תוצאות הבחירות השבוע יתבררו כקרב המאסף של השמרנות הלבנה. או שלא.