• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

משחקים בנדמה לי בעקבות הבחירות

על היעדרה של צמיחה כלכלית ארוכת טווח, טיהור עקבי של כל בדל מחשבה בשם היגיון תועלתני ובעיות נוספות הניצבות לפתחו של השמאל
דותן לשם

1.

נדמה לי שניתן לראות במערכת הבחירות בארצות הברית עדות נוספת לכך שהדמוקרטיה הליברלית בבעיה (מסקנה שהיתה נכונה גם אם הילארי קלינטון היתה זוכה). הפופוליזם, בעיקר מימין, מכרסם ביסודותיה, והסיבה לכך לשיטתי היא היעדרה של צמיחה כלכלית ארוכת טווח. רוצה לאמר, יציבותו של הסדר הפוליטי הליברלי תלויה באופן פרדוקסלי בהיפוכו של הסדר – צמיחה כלכלית. הניאו-ליברליזם, על כל צרותיו אותן מכיר/ה קורא/ת ״העוקץ״ עד כדי מיאוס, לא איים לפרק סדר פוליטי זה כל עוד עלה בידו להבטיח צמיחה כלכלית יציבה וארוכת שנים. אפילו המשבר העמוק של 2007-9 שבישר את מה שנדמה כסוף דרכו לא שינה סדרי עולם, כל עוד נראה שהכלכלנים מבינים מה קרה ומצליחים להכיל אותו (בוודאי בהשוואה לקריסת הסדר הליברלי בסוף שנות העשרים וזה הקיינסיאני בשנות השבעים) בדרכם להעלות את כלכלות העולם חזרה על מסלול הצמיחה. אם כן, מה שמכרסם ביסודות הסדר הפוליטי של הדמוקרטיה הליברלית אינו המשבר, שכאמור הוכל בהצלחה, אלא אופק כלכלי נטול צמיחה.

2.

נדמה לי שכאשר באים לנתח את תוצאות הבחירות, צריך להיזהר מהסקת מסקנות "אסטרטגיות" גורפות – ולא רק בגלל שלא היה חסר הרבה כדי שתוצאותיהן יהיו הפוכות. כלל האזהרה הזה חשוב דווקא לאנשים הנמצאים משמאל להילארי קלינטון והממסד של המפלגה הדמוקרטית; הרי סביר להניח, ובצדק, שלא היינו משנים את דעתנו בדבר צדקת דרכו של בארני סנדרס באם היה גובר על קלינטון ומפסיד למועמד הרפובליקני.

3.

נדמה לי שהפגיעה של השתלטות ההיגיון של החישובים האסטרטגיים (דוגמת לסנדרס אין סיכוי, לא נזכיר את המלה ״סוציאליזם״ כדי לא להרתיע, או במקרה הישראלי, נאמץ מועמד כמו בוז׳י ונצביע לעבודה במקום לרשימה המשותפת) קשה ביותר לשמאל. אימוץ היגיון תועלתני זה על ידו – עד כה בשירות אופרטוניסטים תאבי שלטון כדוגמת קלינטון וחבר מעודדיה – הוא טיהור עקבי של כל בדל מחשבה, אמת או רעיון שמאלי בשם אותו היגיון מעקר. מכאן גם שתהיה זו טעות לאמץ היגיון זה, כי קרה המקרה והבוקר נדמה שהוא עובד ל"טובתנו". אם כבר, עקרות השמאל וחוסר יכולתו להציע פתרונות נובע מהשתעבדות להיגיון זה. ככל שידיעתי משגת, זה לא שלימין הפופוליסטי בדמות טראמפ או מקביליו במקומות אחרים יש פתרונות כאלה. מה שיש לימין מסוג זה להציע הוא יותר מושאי שנאה בהם ניתן לתלות את האשמה בהאטתה של הצמיחה משהשמאל יכול להציע.

4.

נדמה לי שהאסון הגדול והמיידי שניצחונו של טראמפ מבשר הוא ביחס בין הכלכלה לכדור הארץ. הערכה זו נובעת בין היתר מכך שבתחומים רבים קשה לדעת באיזו מדיניות ינקוט. אולם היא נובעת בעיקר מאזהרותיהם של 97 אחוזים מן המדענים על כך שללא פעולה דרסטית, הנזק שהכלכלה שלנו מייצרת לסביבה הינו בלתי הפיך והקטסטרופה מחכה ממש מעבר לפינה. שוב, זה לא שאובמה או מצע קלינטון היו מספיק רדיקליים על מנת להתמודד עם בעיה זו, אבל טראמפ והמפלגה הרפובליקנית השולטת בבתי הנבחרים מכחישים שיש בכלל בעיה.

5.

נדמה לי שלאור כל זאת – הכישלון לייצר צמיחה כלכלית ברמה הנדרשת לשימור הסדר של הדמוקרטיה הליברלית, האסון שההתמכרות לצמיחה כלכלית בשם אותו סדר ממיטה על כדור הארץ והתרופפות אחיזתו המעקרת של ההיגיון "האסטרטגי" – האתגר הניצב בפני השמאל הוא להציע סדר פוליטי, דמוקרטי וחופשי (ליברלי), חלופי שלא יהיה חייב את קיומו לצמיחה כלכלית המחרבת בתורה את החיים על פני כדור הארץ.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שושנה גבאי

    אמת אמת אמת

  2. דני

    כן, יהיה מאד חכם לתמוך ברשימה המשותפת ולא בבוז'י, זה ללא ספק יבטיח לשמאל בארץ ניצחון. ממליץ על זה בחום,לכו על זה (רק תוודא קודם ש90% מהמצביעים בארץ הם ערבים). לדעתי, הפתרון הרצוי לשמאל הוא רדיקלי, לנסות לחשוב קצת לעומק על דברים ולהשתחרר מתוויות (לדוגמה, זה שפלוני ערבי שמשפחתו נזרקה מכאן ב-48, עוד לא אומר שצריך לעבור לדום ולתת לו את כל מה שהוא צריך כדי לזרוק את משפחתי מכאן).

  3. א

    איך אדם שתומך בהבאת 5 מיליון אויבים לתוך המדינה שלו חושב שהוא שמאל באיזה שהיא דרך ולא ימין הכי קיצוני שאפשר שתומך ברצח עם (היהודי) אם יקרה דבר כזה.

  4. ליכודניק

    הזוית הירוקה/גלובלית מעניינת.

    הממסד האמריקאי הוא במידה רבה גלובלי- תאגידים בינ"ל, מקלטי מס, פעילות עסקית שמבוססת על יבוא/יצוא, אקדמיה והיי-טק שתלויים בזרימת כח-אדם מוכשר משאר העולם לארה"ב, ופעילות פוליטית סביב הגירה. כל אלו נושאים גלובליים במהותם.

    אובמה הוא יציר של העידן הגלובלי (אביו מוסלמי מקניה, אביו החורג מוסלמי מאינדונזיה. עד גיל 10 הוא גדל כשחור באינדונזיה. הוא קשור למקומות שרוב האמריקאים לא ימצאו על הגלובוס).
    קלינטון נתפסת כממשיכה שלו; ההישגים שלה הם בתחום האקלים, זכויות נשים ולהט"בים בעולם וכו'.
    זה מדבר מאוד לדור הצעיר, שלומד ועובד עם מהגרים ובני מהגרים משכילים, ומודאג מזכויות אדם, התחממות כדוה"א, מסחר הוגן וכו'.

    סנדרס וטראמפ התמקדו בנושאים אמריקאים פנימיים- כלכלה, כבוד לאומי וכו'. זה מדבר מאוד לדור המבוגר יותר, שעובד כבר 10-20 שנה וראה שמצבו מתדרדר, ושאין כבר סיכוי אמיתי שמצבו ישתפר בזכות הגלובליזציה.

    האתגר השמאלי הוא לשלב בין השניים-להציע דרך שתעזור *גם* לאמריקאים *וגם* לשאר העולם; מפתה מאוד לחשוב על דרכים שיעזרו לארה"ב *על חשבון* העולם.

    או שאפשר פשוט לקוות שהזמן יעשה את שלו, ושחילופי הדורות יביאו שמאל-גלובלי-ירוק לשלטון ממילא (-:

  5. נועם א"ס

    צריך לשקול את האפשרות שבמעגלי ההון והשלטון בארה"ב, כמו גם במעגלי ההון-שלטון האחרים בעולם (רוסיה למשל. ישראל למשל), דווקא מבינים היטב את תחזיות המדענים על משבר אקלים כלל-עולמי וקריסה של כלכלת המשאבים הקיימת. מבינים וגם מסכימים אתן. ושההתנגדות הרשמית והפומבית לתחזית הזאת היא כלפי חוץ בלבד: חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של הכנת דעת הקהל (הלבן, העשיר יחסית) למשבר הזה ובעיקר לתוצאותיו הצפויות – מלחמת הישרדות פחות או יותר כלל עולמית.

    למי שנהנית מהקיץ הישראלי היפה של אמצע נובמבר, נזכיר את הבצורת הממושכת בת חמש השנים בסוריה שיש הגורסים שהיוותה חלק מהרקע למרחץ הדמים שם.

    אני רק מציין את אלה כי זה היה תענוג מיוחד להיווכח איך לאור הניצחון של טראמפ כולם נהיו פתאום מתנגדים חרופים ל"גלובליזציה". כשהשתתפתי בהפגנות האנטי-גלובליזציה בגל שהחל בדיוק לפני 17 שנה בסיאטל, הרושם מ"דעת הקהל" היה די אחר. הקהל הלבן, העשיר-יחסית, זה שעכשיו מתבכיין את ניגון האכלו-לי שתו-לי. הקהל הימני, בפירוש ובמובהק הימני.

    ואני מאלה שדי שמחים מהניצחון של טראמפ – בשביל האקשן. לא חשוב לי לדבר על האמריקאים והבחירה שלהם. לי חשוב לדבר על השיח הישראלי בנוגע לטראמפ. אני מדבר על הישראלים, על הימין הישראלי (בערך 95% מכל הישראלים): הצפרדעים שקופצות עכשיו למעלה ולמטה נגד "הגלובליזציה" של "השמאל", מסתבר.

    שלא לדבר על הפלישה לעיראק (בוש). עכשיו הישראלים, הימין הישראלי, מסביר לי שהמלחמה המנוולת הזאת הייתה בעצם קנוניה שלי, של "השמאל", של אובמה. וכמובן שאת עדר הבהמות הישראליות מוביל טראמפ עצמו עם הניסיונות הפאתטיים להוכיח שהתנגד לפלישה בזמן אמת. כי בשביל מישהו שבסוף 2002 צעד בניו יורק (כמוני) נגד הפשע המתוכנן ביותר בהיסטוריה, ובוזה בכל דרך אפשרית ע"י חברי המועדון האמריקאי, והישראלי, ("אנרכיסטים", "היפים", הזויים" – בתקשורת "השמאלנית" כמובן), אני די מתקשה לזכור את הפרצוף-תחת של טראמפ שם. את הפרצוף של ביבי באותו הזמן, בנאום לקונגרס #1, אני זוכר מעולה ("הפלת סדאם חוסיין תפיץ גל של שינויים חיוביים באזור כולו").

    אז מה הטעם בחפירות הארכיאולוגיות האלה? אין הרבה טעם. בטח לא עם ישראלים. ובכל זאת עולה השאלה האנתרופולגית המעניינת מה השתנה ב-17 שנים ("איכסה גלובליזציה שמאלנית") או ב-14 שנים ("פיכסה פלישה שמאלנית לעירק"). בימין הישראלי מסבירים לי: "ליברליזם", "תקינות פוליטית" ועוד כל מיני מושגים מטופשים שעליהם הישראלי אוהב להתבכיין בעודו מסובב את מפתחות ה-4X4 שלו . טוב, אז השאלה האנתרופולוגית לא באמת מעניינת. התשובה עליה ברורה מאוד וגם צפויה מאוד: זה המשבר של 2008 (בוש). "גלובליזציה" היתה דבר טוב מאוד כשהבהמה הישראלית הרוויחה ממנה, ונהייתה דבר רע מאוד כשהבהמה הישראלית הפסיקה להרוויח ממנה. זה הכל. אותו דבר הפלישה לעיראק.

    כי זה הכלל האחד שלעולם לא משתנה. כל אמירה פוליטית שיוצאת מהלוע של הישראלי, בכל נושא שהוא, בעצם מכוונת על דבר אחד בלבד: מה אני מרוויח מזה. זה כל האופק של "הסובייקט הפוליטי" הישראלי: מאיזה כיוון מנפנפים לו בשטר של מאה שקל. טראמפ מבין את זה, ביבי מבין את זה, מירי רגב מבינה את זה. אם אתה רוצה שהקוף הישראלי ירקוד, פשוט נפנף מולו בבננה. זה עובד כבר עשרות שנים.

    וכיוון שלא לטראמפ, לא לביבי ולא למירי רגב יש קצה של מושג (או עניין ממשי) איך למנוע את המשך הקריסה של החברות המתועשות מול "הגלובליזציה" וקפיטליזם חד-עולמי, הפרינציפ הוא שאחרי שסידרת טוב-טוב את עצמך בתוך המעמד הגלובלי של הסופר-מרוויחים, מה שנשאר זה להכין את האוכלוסייה למלחמת הישרדות על שאריות המשאבים המתכלים ופלנטה שלא סוחבת יותר, שבה כל עיקרון פוליטי הוא נזיל וחסר חשיבות ליד הערך העליון והבלתי משתנה של מה שאפשר להרוויח מזה. כמו שהישראלים אוהבים. זה מה שהם מבינים.

    1. א

      "בהמות.." "קופים…" עזוב אותך, נועם. הטיפשות של השמאל הוא ההצבה שלו עצמו על קרקע המוסר. אני עצלן אז הזה כמה ציטוטים מספר טוב:

      Very often the revolutionaries are those whom the revolutions take by surprise. But in contemporary insurrections there is something that especially unsettles the revolutionaries: the insurrections no longer base themselves on political ideologies, but on ethical truths. Here we have two words that, to a modern sensibility, sound like an oxymoron when they’re brought together. Establishing what is true is the role of science, is it not?—science having nothing to do with moral norms and other contingent values. For moderns, there is the World on one side, themselves on the other, and language to bridge the gulf. A truth, we were taught, is a solid point above the abyss—a statement that adequately describes the World. We’ve conveniently forgotten the slow apprenticeship during which we acquired, together with language, a relationship with the world. Far from serving to describe the world, language helps us rather to construct a world. Ethical truths are thus not truths about the world, but truths on the basis of which we dwell therein.These are truths, affirmations, stated or not, that are felt but not proved.

      What is at issue in contemporary insurrections is knowing what a desirable form of life would be, and not the nature of the institutions that would loom over it. But recognizing this would immediately mean recognizing the ethical inanity of the West. And this would rule out attributing the victory of this or that Islamic party after this or that uprising to a presumed mental backwardness of the populations. It would have to be admitted on the contrary that the strength of the Islamists lies precisely in the fact that their political ideology presents itself as a system of ethical prescriptions first of all. To put it differently, if they were more successful than the other politicians, it’s precisely because they didn’t situate themselves mainly on the terrain of politics. And so people here in France can stop whining or crying wolf every time an earnest adolescent chooses to join the ranks of the “jihadists” instead of our suicidal army of wage workers of the service sector. And, adults that we are, it may be possible for us to accept the face we discover in that unflattering mirror.

      The importance of the theme of prevailing corruption in almost all the contemporary revolts shows that they are ethical before being political, or that they are political precisely to the degree that they’re contemptuous of politics, including radical politics. As long as being of the left will mean denying the existence of ethical truths and correcting for that impairment with a morality that’s as feeble as it is expedient, the fascists will continue to look like the only affirmative political force, being the only ones who don’t apologize for living as they do. They’ll go from success to success, and will go on deflecting the energy of nascent revolts back against themselves.

      This may also be the reason for the failure, incomprehensible otherwise, of all the “anti-austerity movements” which, given current conditions, should take off like wildfire, but instead are sluggishly relaunching in Europe for the tenth time. The problem is that the question of austerity is not being addressed on the ground where it’s truly situated: that of a serious disagreement about what it means to live, to live well. Put in a summary way, austerity in countries with a Protestant culture tends to be seen as a virtue, whereas in a large part of southern Europe being austere basically means being a pathetic loser. What is happening currently is not just that some are trying to impose an economic austerity on others who don’t want to accept it. It’s that some consider austerity to be a good thing in the absolute, while others consider it to be, without really daring to say so, an absolute misery. Limiting oneself to fighting against austerity doesn’t just add to the misunderstanding, it also ensures that one will lose, by implicitly accepting an idea of life that one doesn’t agree with. We don’t have to look elsewhere for an explanation of “people’s” reluctance to throw themselves into a battle that is already lost. What is required rather is to acknowledge what the conflict is really about: a certain Protestant idea of happiness—being hard-working, thrifty, sober, honest, diligent, temporate, modest, reserved—is being pushed everywhere in Europe. What is needed for contesting the austerity plans is a different idea of life, which consists for example in sharing rather than economizing, conversing rather than not saying a word, fighting rather than suffering, celebrating our victories rather than disallowing them, engaging rather than keeping one’s distance. Something should be said in this connection about the incalculable strength given to the indigenous movements of the American subcontinent by their embrace of buen vivir as a political affirmation. On one hand, it brings out the visible contours of what one is fighting for and what against; on the other, it opens one up to a calm discovery of the thousand other ways the “good life” can be understood, ways that are not enemy ways for being different, at least not necessarily.

      Faced with the Western catastrophe, the left generally adopts the position of lamentation, denunciation, and thus helplessness, which makes it loathsome in the eyes of the very ones it claims to be defending. The state of exception in which we are living shouldn’t be denounced, it should be turned back against power itself. We will then be relieved in our turn of any consideration for the law—in proportion to the impunity that we claim, and depending on the relative force that we create. We have an absolutely clear field for any decision, any initiative, as long as they’re linked to a careful reading of the situation. For us there is now only a historical battlefield, and the forces that move upon it. Our range of action is boundless. Historical life extends her arms to us. There are countless reasons to refuse her, but they all spring from neurosis.

      To our friends
      Author: comité invisible

    2. א

      ועוד דבר, בקול קורא להפגנה (או מהומה) ביום ההשבעה של טראמפ בוושינגטון (נוסך פסגות-הנגד) באתר anarchistnews מישהו השאיר את התגובה הבאה:

      First, to not go over the same thing:

      http://pastebin.com/KGRVj8WZ

      Next, this call falls within the "false urgency" problem that all anarchists face. Obama wasn't bad enough to combat the system. His trivia as a black man president allowed for weakness in the face of domination. This call merely reaffirms these problems and doesn't attempt to grapple with the reality of our situation and how to make a prolonged struggle possible.

      Maybe you will pick up all the liberals and progressives that didn't swing over to Trumpism, the Reagan Democrats of our time. Your good/evil narrative fails to take on the system and relies on the fears of others to promote. What should be happening…nay, what is happening among those not in an urgent fury, that see Trump as just another face among all the many faces the system has, and each face is the face, the image, of the enemy.

      For those not clicking their heels to jump on the 'we must organize now!" bandwagon, there is time to consider other methodologies which breaks with mass society and attempts to impose its own particular expressions of power, from its own subjectivity, where Trump is the climate and not the target, we must deal with. It is time for the anarchs, the autonomists, the subsistence insurrectionaries, the communizers, the utopia socialists, the egoists, the nihilists, the primitivists and so on to break from this activist cycle of reacting and losing, hoping for maybe a big protest at most, something to brag about with the kids when we are 40, but nothing else. The new face of rebellion is resilience, is breaking with mass society, is establishing a more circular division of labor where we can handle our own problems as well and as deeply as we can.

      Civil society, social welfare, these are but drugs of dependence to keep us locked into the system. We fear removing these things because we worry so much about the safety net of the most desperate and who will save them. By breaking with mass society, they can save themselves with us or with themselves, but our path is one of pioneering a new strength, a new power that targets patriarchy through the radical reformation of the base social unit, by making it not one of hereditary passing of property and marriages to consolidate property. While these archaic institutions has been made invisible in this era of capitalism, they never disappeared and still serve the basis for the rest of society and its organization.

      Civil society is the result of the patriarchs disempowerment in capitalism…or more like the recognition that the patriarch matters less than more important institutions in this era, those institutions that further the power of business, capital and economy. To overcome these problems is to dodge this spectacular reaction and begin a new kind of struggle. The struggle of friends.

      Friends that don't leave to other cities to get a new job. Friends that don't leave to form a family. Friends that cross age and gender boundaries. Friends that share and share alike, that rig our own game to where the communal spirit is the selfish spirit, where they intertwine. Where friends are family and family are friends, where children are not property of parents, but members of a commune.

      These communes we form, as mentioned in the Coming Insurrection, something Crimethinc should be well aware of, should be our target and our strategy. We want to change everything. You say start everywhere Crimethinc, so how about we talk more about the non-urgent wings of anarchy that want to participate, but not on these same tired, leftist terms. You willing to provide resources, to help with networking, to build multi-generational bands that share the burdens of labor and break with the binaries offered by this, poisoned, psychotic, narcissistic, society.

      אתיקה, צורת חיים, כוח אוטונומי חומרי, עולם. שום מוסר, שום שמאל, שום אזרחות, בלי בגץ ובלי בצלם במקום לגנות מתנחלים בשם איזה מוסרי מטופש יש לקחת מהם דוגמה.

      1. נועם א"ס

        אתה באמת עצלן. אם היית פחות עצלן וטורח לתרגם ולתמצת את הטקסטים האלה, אולי קוראות אחרות היו יכולות להפיק מהם ערך. לכל הפחות אפשר היה להניח מה הרלוונטיות שלהם למה שכתבתי, כי סתירה בוודאי שאין כאן.

        כשירות לציבור, הנה רקע בעברית על The Coming Insurrection:
        https://haemori.wordpress.com/tag/%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%90%D7%A7/
        וכאן יש גם תרגום לעברית של טקסט לא ארוך מתוך כתב העת קצר-הימים של הארגון (יש שם גם תגובה שלי בהמשך), מומלץ מאוד וגם קשור ישירות להיבטים מרכזיים בטענותיי למעלה:
        https://haemori.wordpress.com/2012/05/09/mafia/

        אם היית פחות עצלן אולי גם לא היית דוחף לי לגרון (פעמיים) ענייני "מוסר" למיניהם, אשר קשורים באופן חלקי, אם בכלל, למה שכתבתי, ושככלל זו מילה שאני במכוון ממעט מאוד להשתמש בה. אתה יכול לבדוק את זה, כאן ובאתרים אחרים.

        אם היית פחות עצלן, אולי היית יודע שאין לי שום טענות "מוסריות" ספציפיות כלפי "המתנחלים". כן יש לי טענות "מוסריות" נגד דיקטטורה צבאית קולוניאליסטית של פולשים לבנים מהאפר-איסט-סייד, כלומר האוכלוסייה העשירה ביותר על הגלובוס, שכל ההון שבו היא מחזיקה לא מספיק לה, והיא חייבת לגזול הן את רכושם הדל והן את אזרחותם וזכויות הילידות של העניים ביותר, תוך כדי ייללות בלתי פוסקות על כמה שהעולם מתנכל להם. בכל מקרה, ההנחה שיש מה "ללמוד" מההתנחלויות, אלה שלא היו מחזיקות חמש דקות ללא הגיבוי המסור של מכונת הקומפלקס התעשייתי-צבאי האמריקאי-ישראלי בתמורה לשירותם האדיב של המתנחלים כראש חץ של מעמד האדונים הגלובלים הלבן השואף לדומיננטיות עולמית, היא מגוחכת במקרה הטוב. בדוק את הטקסטים שקישרתי אליהם לפרטים.

        ככלל, למרות הענין שלי בטקסטים ששלחת, לפנטזיות האוטרקיות האלה אכן יש רלוונטיות מוגבלת מאוד למה שאני טוען, מהסיבה הפשוטה שנכון לעכשיו אני לא רואה שום אפשרות סבירה לעבור לאיזה קומונה אנרכיסטית בדרום צרפת, והבהמה הישראלית עדיין נשארת קבוצת ההתייחסות הישירה שלי, לטוב ולרע. לזה אני אחראי, והפשעים והטמטום של זה נשארים המרחב הישיר שמכונן את חיי.

        כך שבעיקר, אם היית פחות עצלן, לא היינו נשארים רק עם התגובה שלך ("א") למעלה: "איך אדם שתומך בהבאת 5 מיליון אויבים לתוך המדינה שלו חושב שהוא שמאל באיזה שהיא דרך ולא ימין הכי קיצוני שאפשר שתומך ברצח עם (היהודי) אם יקרה דבר כזה" – שכל כולה זוהמה ישראלית טיפוסית שהופכת את כל מה שאולי יש לך להגיד לי לחסר ערך לחלוטין, עם או בלי אנרכיסטים צרפתיים. (ואולי זה בכלל "א" אחר. גם אז יוצא שהיית עצלן מדי כדי לבחור לעצמך ניק אחר)

        1. א (ב)

          אוקיי, אני לא "א" מהתגובה הראשונה למעלה ("איך אדם שתומך…"). אני א' אחר.

          לעצלות יש מחיר כמובן… בלבול היא אחת מהם.

          השאלות שמעניינות אותי הם "מדוע טראמפ נבחר?" "מדוע המתנחלים הם אדוני הארץ?" "למה האחים המוסלמים ניצחו (ניצחון זמני) במצרים?" "איך הפאשיסטים מצליחים לסובב את ההתקוממויות נגד עצמם?" "מה הם עושים ש"אנחנו" לא עושים?" "איך זה שיש "הם" אבל אין "אנחנו"?"

          "הוועדה" מציע הסבר. הבאתי את ההסבר הזה כי כי אני סבור שביטויים כמו "בהמות ישראליות" נטועות בהוקעה מוסרית, סימפטום של השמאל. אני לא חושב אנחנו צריכים להיות טובים יותר מהאויבים שלנו (האויבים שלנו טובים ובגלל זה אנחנו שונאים אותם)- אנחנו צריכים להביס אותם. אם כי לשמאל הליברלי (יש או יכול להיות שמאל אחר?) אין אויבים בכלל אלא "מחדלים", "בעיות", "אסונות".

          המתנחלים הם קודם כול צורת חיים, הם שלם בתוך שלם ולא כחלק בשלם המדינתי אם להשתמש בניסוח של כפיר כהן (שאגב כאדם פחות עצלן ממני כתב בהעוקץ מאמר מצויין מאז התגובה שלי אליך)

          https://haemori.wordpress.com/2013/10/02/kfircohen/

          אני לא חושב שהמתנחלים חיים כול כך בזכות התמיכה כמו שאתה מתכוון לזה. הם צורת חיים שהשלטתה על המדינה הישראלית ובאמצעותה היא שואבת משאבים מהקומפלקס התעשייתי-צבאי האמריקאי, הם חיים למרות "מעמד האדונים הגלובלים הלבן" שהיה רוצה לראות פתרון, או יותר נכון עסקה, פרגמטית של חלוקת ארץ נוסח אנשי עסקים טובים שמחלקים "אדמות" ולוחצים ידיים.

          "הוועדה" לא חותמת את הספרים שלה ב"ועכשיו בואו אלינו, לכתובת הזאת והזאת, האנשים האלה והאלה, אנחנו סובייקט מהפכני חדש". בכלל לא. נראה לי שאתה מיתמם כשאתה כותב את זה, אני זוכר אותך מה"אמורי", אתה לא כזה טיפש.

          1. נועם א"ס

            אני מניח שאף אחת לא טורחת לקרוא את חילופי הדברים האלה ביננו, אז מרשה לעצמי לענות באריכות.

            חבל, מאוד חבל, על הבילבול עם השם שלך. לולא הבלבול הזה התגובה הקודמת שלי היתה אחרת לחלוטין. יותר מכך: מלכתחילה ניחשתי שאתה והבהמה הישראלית מתגובת הזוהמה "א" לא אותו אדם. למעשה, מתוך הטקסטים ששלחת, הנחתי שאתה המגיב המוכר והאהוב ג', שאם אני לא טועה גם היית המתרגם של הטקסט שאליו קישרתי בעצמי (וטקסטים משובחים אחרים, אז אתה גם ממש לא עצלן), ובכל זאת כתבתי אותה כמו שכתבתי אותה – בגלל הבהמה הישראלית "א" מתגובת הזוהמה.

            הביטוי "בהמה ישראלית" לא עוסק בהוקעה מוסרית. הוא עוסק בסימון אויבים (סימון כפול: גם של הסובייקט הספציפי כגון "א" כאויב, וגם בסימון התכונה שלו – בהמה – שהופכת אותו לאויב, לשם יצירת הגדרה קטגורית מהמקרה הפרטי לכללי, כלומר מהבהמה הספציפית "א" לבהמה הישראלית בכלל). כי אם, כלשונך, המטרה צריכה להיות להביס אויבים, אז נראה לי שבתור התחלה כדאי לסמן אותם כדי לדעת את מי ואת מה יש להביס. זה גם עניין של הוגנות: ליידע את האויב על היותו אויב לפני שמביסים אותו.

            ואני כן חושב שאנחנו צריכים להיות יותר "טובים" מהאויבים שלנו. ואני שם את המילה "טובים" בגרשיים כי צריך להיות ברור שזהו מסמן ריק לחלוטין. כלומר הוא אינו מתייחס לאיזושהי מהות אימננטית של "טוב" (אין ולא יכולה להיות כזאת), אלא מצהיר על הכרח סובייקטיבי: אם אני לא פועל בשביל איזושהי תפיסה אישית-סובייקטיבית שלי של "מה יהיה טוב?", אז בשביל מה לפעול? יש איזה הגדרה אפשרית של מין "מטרה" שהיא לא "טוב"? לביטול הניטשיאני של "מוסר העבדים" כאיזה מין השהייה אסטרטגית של אימפוטנטיות יש היגיון ברמה האישית-אינדיבידואלית (ולשם ניטשה כיוון אותו), אבל שים לב שכפרוגרמה פוליטית-קולקטיבית התוצאה של זה היא ההיפך הגמור. כאילו, "המתנחלים" מצליחים כי הם חושבים שמה שהם עושים זה "רע"? זה סתם לבטל מראש, במו ידי, את הסובייקט הפוליטי שלי. איך זה אמור לתת משהו?

            השפה של כפיר כהן המבריק מתעתעת: המתנחלים (האידיאולוגיים-דתיים-קהילתניים) הם "בתוך השלם המדינתי ולא חלק ממנו" כמו שזריקות סטרואידים הם רק "בתוך השלם של הגוף של לאנס ארמסטרונג ולא חלק ממנו". הקיום הקהילתני האוטונומי המפואר שלהם מתאפשר רק – רק – בזכות התועלת העצומה שהמדינה מפיקה מהם, ודרך המדינה האימפריה (גם אם נניח שאין לאימפריה אינטרס ישיר בהתנחלויות עצמן. ואין שום סיבה להניח את זה). תוריד לאוטרקיות המופלאות האלה את הסבסוד המדינתי, הפורמלי והלא פורמלי (איזה 70 אחוז מהקבוצה הזאת מתפרנס דרך "משרות ציבוריות"), ולא ישאר מהן כלום. פשוט כלום. תוריד את ההגנות הצבאיות של האימפריה, תוריד את מנגנוני הרצח והגניבה המדינתיים שעליהם מבוסס כל "הייצור" (= הערך, לפי מרקס, כפיר כהן) ההתנחלותי, ואתה תראה איך אוטופיות קהילתניות קורסות. נראה אותך מבסס על דוגמת ההתנחלויות אופק פעולה לשמאל שלא מבוסס על לרצוח ולגנוב (מהחלשים. רק מהחלשים. אתה הולך להסתבך עם הכוח? מה אתה אידיוט?). רק קח להם את ה-16M ותראה מה יקרה. הם פחדנים.

            אני מרוצה שהטקסטים של כפיר כהן פופולריים (נדמה לי שאני הייתי הראשון להפנות לטקסטים שלו), אבל כל ניתוח שלא מניח את האימפריה בבסיס מסד הנתונים שלו פשוט לא מספק אותי. קהילתנות "אוטרקית" כביכול תפרח ותשגשג כל עוד היא משרתת את האימפריה – כי האימפריה תדאג לזה. קהילתנות אוטרקית אמיתית תמות בשנייה שהיא תקרין על האימפריה איזשהו קצה של איום קילומטרים לפני שמישהו בכלל ישים לב שהיא קיימת, שלא לדבר על צבירת כוח של אופוזיציה ממשית ליחסי הייצור של הקפיטל. להציג את הדברים האלה, ככה – בישראל מכל המקומות – זה פשוט לברוח מהמציאות.

            [יש לי גם בעיות תיאורטיות יותר עם מושגי הקולקטיביזם של כהן, על בסיס מרקס, ששניהם מנסים להתמודד איתן, אבל אני מתקשה להשתכנע. למשל שאלת מיקום הייצירתיות האנושית על הציר הפרטי-ציבורי, או תנאי האפשרות של קולקטיביזם כזה במרחב העירוני, שבו דינמיות מרחבית/חברתית קיצונית הכרחית לעצם קיומו, ועוד.]

            כנ"ל עם הטקסטים של "הוועדה" – אני חושב שאלו קריאות חשובות, אפקטיביות וקונסטרוקטיביות, אבל כשאתה ממען אותן באופן כמעט אקסקולוסיבי אלי (דרך האנגלית ואי-העריכה), האם *אתה* לא מפספס בעצמך את הנקודה שלך, ושל הטקסטים האלה עצמם? בוא נאמר ככה: אני כבר שם, ב-the coming insurrection, אתה יודע איך? דרך הביטוי "בהמה ישראלית". כי הביטוי הזה מבהיר שאני לא מנסה לשכנע אף אחד, ובטח כבר לא מנסה לנצח שום דבר. אני פשוט שם, במאבק. המאבק שהוא כאן. כאן.

          2. סמולן

            נא"ס, יש לך בעיקר פנטזיה של אימפריה, וגם נטייה מוזרה לפשר בין ליברליות שמכירה בלגיטימיות של דעות אחרות ובין רדיקליות קלסית, כלומר שמאלית. אני מציע להתחיל בפנטזיה: אין אימפריה. ארצות הברית בהחלט "מדינה גדולה", כדברי הילרי קלינטון, כלומר שולטת בעולם בדרכים מגוונות. אבל היא לא שולטת כמבנה אימפריאלי. והדברים נכונים עוד יותר להכללות כוח פחות ארציות.

            לעומת זאת, הפישור המוזר שלך חביב בהחלט. שמאלני שאשכרה רואה לגיטימיות בלא-שמאל, זה מבנה מפעים. לא מנומק – מה שאתה כותב לא מתפקד כך, אלא כמיצוב עצמי – אבל נדיר מאד. ובעצם גם מוזר קצת, כשאני חושב על זה.

          3. א (ב)

            היי נועם

            אתחיל עם המתנחלים, כתבתה "הקיום הקהילתני האוטונומי המפואר שלהם מתאפשר רק – רק – בזכות התועלת העצומה שהמדינה מפיקה מהם" , יש כאן הנחה שיש מדינה- גוף ניטרלי שמתווך בין מחנות- ומתנחלים, הטענה שלי שזה כבר לא תקף, המתנחלים זה צורות חיים שיש לה מדינה, המדינה לא מפיקה מהם תועלת אלא הם מסמנים את סוף המדינה. כשגאולה כהן יושבת בנחת בסלון ביתה ומסבירה לכתב של ערוץ 1 שרובי ריבלין לא חשוב מספיק בשביל התנקשות, כשמוטי יוגב ממפלגת הבית היהודי קורא להרים כף של בולדוזר על בית המשפט העליון הם לא מביאים תועלת למדינה אלא מאיימים עליה במלחמת אזרחים, אותה תופעה שלשם הפסקתה המדינה המודרנית נוסדה. מהרגע שהמדינה מפסיקה להיות מרכז ניטרלי והופכת להיות שם נרדף לצורת חיים הספירה לאחור מתחילה, המדינה מפסיקה להיות השלם, היא מפסיקה לייצג את הכלל, האוניברסליות שלה קורסת והיא הופכת לרק עוד פלג בשלם של מלחמת האזרחים. זה מה שמתרחש כעת עם היבחרו של טראמפ, והוא יודע את זה, לא מפתיע שברעיון הטלוויזיוני הראשון שלו מאז הבחירות הוא אומר לאזרחים "dont be afraid"

            האימפריה לא מרוויחה מהמתנחלים. פונדמנטליזם, גם הנוצרי-פרוטסטנטי הדוחה שקורא לעצמו יהדות הוא צורה של התנגדות לאימפריה, ציסטה על הפנים היפות של המזרח התיכון החדש ששגריר ההיגיון האימפריאלי שמעון פרס דמיין לעצמו:

            In order to take root the Empire has imposed the religion of money everywhere. But how could anyone think that the transcendence of the rites and traditions of thousands of years, which have saturated every sphere of social life and given meaning to the existence of millions of devotees, could abandon its place to the immanence of the commodity without rousing rebellions? The sacred book of Christianity itself, the Bible, records the fury of Christ before the presence of merchants in the temple and their violent removal: “It is written: My house will be called a house of prayer, but you have made it a den of thieves” (Matthew 21:13). Thus, in the moment of its triumph, the Empire rouses religious fundamentalism.

            Barbarians: the disordered insurgence
            Crisso and Odoteo

            "טובים" מהאויבים שלנו והסובייקט הפוליטי שלי –

            Ethics is an impediment to us. For Christians, the reward for
            leading an ethical life is spiritual. For non-believers, the only
            compensation is psychological – the knowledge that
            ‘goodness is its own reward.’ This is the self-righteousness
            that fuels the principled stances, empty proclamations, and
            futile deeds that makes one’s life into a million acts of
            insignificant personal resistance. It is the voice that tells you
            that dignified defeat is worse than playing dirty. We say: rid
            yourself of these illusions. The earth does not smile any more
            on those who refuse to shop at Wal-Mart, call themselves
            anti-capitalist, or eat organic. We are incensed by anyone
            who thinks that they can ‘be good,’ ‘do good,’ or even ‘be
            part of the solution.’

            At the core of ethics is the concept of virtue. We are
            convinced by those anti-racist theorists who have shown how
            any concept of virtue is inseparable from a certain notion of
            whiteness. Hidden within this whiteness is a caesura that
            splits the good from the bad. We know exactly what good
            stands in for here – good means nonthreatening. Virtuous
            subjects are afforded the presumption of goodness, while
            others must fight for it, to justify it, to beat back the
            skepticism. This is why straightness has no coming out
            stories, why whiteness claims no common history, and why
            children simply ‘make mistakes.’ But do not worry!,
            liberalism says. While some are born with the presumption of
            good on their side, we are told, everyone has a kernel of evil
            deep within. Be careful, be prudent, be smart!
            Each person
            decides their own fate, the story continues, for everyone is
            simply a collection of their past choices: their jobs, their
            friends, their search history. The absurd thing is that
            liberalism actually believes its own tale. It has charts that plot
            everyone with a statistician’s accuracy. Innocence is awarded
            to the best, dangerousness to the worst. People respond to
            this strategic terrain through a variety of tactics. The two
            most common are based in the fight for recognition, each
            taking a side of the grand fissure, both born of a common
            cause and thus twins, hopelessly dependent on the other.
            There is the politics of safety, which protects innocence by
            associating risk with privilege. There is the politics of
            abjection, which revels in dangerousness only as much as it
            has already been marginalized (the dumb “existence is
            resistance” platitude). The dirty little secret is that
            governments long ago found forms of management that
            secure virtuous outcomes even with non-virtuous subjects.4
            The alternative to personal ethics is outlined in Bernadette
            Corporation’s film Get Rid of Yourself. Ethics, on the one hand,
            demands a unified, consistent, principled set of habits that
            constrains one’s activities to what is good. This is why the
            politics of abjection can be the most reactionary, as it simply
            parrots the world in relief. A life without ethical
            commitments, on the other hand, allows one to be free to do
            whatever. The immoralist’s freedom does not come from the
            transgressive deviant’s ‘being not as one is supposed to be,’
            but the freedom of someone who has gotten rid of themselves
            and therefore becomes indifferent to being any particular
            way at all. Only then is one free to take on multiple
            identities, free to advocate contradictory positions, and free
            to speak in as many voices as necessary. There are certainly
            risks involved, and we have nasty names for those who use
            this freedom poorly: opportunists, cheats, and traitors. What
            one does with such freedom, however, is not ethical; it is
            political.
            When it comes down to it, the point is not to be better than
            our enemies but to eliminate them. And such a task is
            completed on the field of politics, not ethics.

            hostis: a journal of incivility. issue 1: the politics of cruelty

            עוד לגבי הסובייקט הפוליטי שלי-

            When the most indiscriminate repression comes down on us, we should be careful, then, not to see it as the conclusive proof of our radicality. We shouldn’t think they are out to destroy us. We should start rather from the hypothesis that they’re out to produce us. Produce us as a political subject, as “anarchists,” as “Black Bloc,” as “anti-system” radicals, to extract us from the generic population by assigning us a political identity. When repression strikes us, let’s begin by not taking ourselves for ourselves. Let’s dissolve the fantastical terrorist subject which the counterinsurgency theorists take such pains to impersonate, a subject the representation of which serves mainly to produce the “population” as a foil—the population as an apathetic and apolitical heap, an immature mass just good enough for being governed, for having its hunger pangs and consumer dreams satisfied.
            […]
            If the insurgents’ war against the government needs to be asymmetrical, it’s because there is an ontological asymmetry between them, and hence a disagreement about the very definition of war, about its methods as well as its objectives. We other revolutionaries are both the focus and the target of the permanent offensive that government has become. We are the “hearts and minds” that must be conquered. We are the “crowds” that are to be controlled. We are the environment in which the governmental agents evolve and which they mean to subdue, and not a rival entity in the race for power. We don’t fight in the midst of the people “like fish in water”; we’re the water itself, in which our enemies flounder—soluble fish. We don’t hide in ambush among the plebs of this world, because it’s also us that the plebs hide among. The vitality and the plundering, the rage and the craftiness, the truth and the subterfuge all spring from deep within us. There is no one to be organized. We are that material which grows from within, which organizes itself and develops itself. The true asymmetry,
            and our real position of strength is there.
            lies there

            To our friends
            Author: comité invisibl
            מתוך הפרק Let's Disappear

            יש לי עוד מה להגיד, ולא רק לצטט, אבל בוא נעבור לאימייל
            black_shampoo@yahoo.com

  6. נועם א"ס

    סמולן
    נתחיל מהפסקה השנייה שלך, שמצאה חן בעיני. גם אם לא נפקדה הנימה המתנשאת הרגילה, וההכרחית אני מניח, עם איזה שפריץ של פאסיב-אגרסיב בסוף ("מוזר", 3 פעמים). בכל מקרה מצאתי אותה די מחמיאה והוגנת. תודה.

    עם זאת כדאי לתקן טעות אחת: מקור הנכונות שלי לראות דעות מהימין כ"לגיטימיות" הוא מהצד הרדיקלי של הדיכוטומיה שהצגת עלי, לא הליברלי. אחרי כ"כ הרבה זמן שאנחנו מכירים, השגיאה הזאת קצת חורה לי.

    ומכיוון שהרוחות מרוממות, עם טראמפ והכל, למה שלא נפרט קצת. כפי שכבר ידוע, המשמעות האטימולוגית של "רדיקלי" היא מהמילה הלטינית radix – שורש. "פוליטיקה רדיקלית" היא פוליטיקה שמכוונת על השגת "השורש" של המצב הפוליטי, כלומר – השגת המקור הסיבתי שלו, כבסיס לשינויו או תיקונו. מכאן נובע הכרח לעמוד על המצב הפוליטי באופן אינטרוספקטיבי-חקרני, לרוב בצורה אנליטית כזאת או אחרת, עד שמגיעים ל"שורשיו" – ההיסטוריים, המטריאלים, הפסיכולוגיים, האידיאולוגיים וכו'. כל רדיקלית והעדפותיה, אני חותר בעיקר אחרי השורשים האקזיסטנציאליסטים של המצב(ים) הפוליטי(ים), כלומר – הפוליטיקה, המצבים והיחסים הפוליטיים, כשיקוף של בעיות יסוד של "המצב האנושי" או "הקיום". (וכמובן שיש חפיפה רבה בין כל התחומים).

    מכאן קל לראות איך דעות ימין אינן רק "לגיטימיות", אלא הן למעשה חשובות: הן בהכרח מבטאות היבט של הקיום האנושי ושל פרשנות של הקיום הזה, שמעצם הקיום שלהם הם חלק מהמצב האנושי הבסיסי, השורשי, ולפיכך חלק מהותי מהמצב הפוליטי. לדוגמה, המומנט של השבטיות המובנה לתוך הפוליטיקה של הימין, אולי כמעין הארכה של מבנה המשפחה הגרעינית ושלכן המקור שלו הוא במובהק ביולוגי, כלומר חלק מהקונסטיטוציה של הגוף האנושי: כך שלא רק שלהתעלם מהמרכיב השבטי של הפוליטיקה הימנית יהיה אווילי מבחינה, המממ – מתודולוגית, אלא זה יהיה גם, באופנים ידועים, לא מוסרי (בלי גרשיים). כי להכחיש או לנסות למחוק מרכיב יסודי של הקיום האנושי זה לא מוסרי. מעבר לכך שזה חסר סיכוי.

    – זה, כאמור, נובע מהפוליטיקה הרדיקלית שלי, לא הליברלית. אני בכלל לא מבין את העניין הזה על "דעות לגיטימיות", שפורח דווקא במיוחד בשיח הליברלי – איך למען השם דעה יכולה להיות "לא לגיטימית"? ומה תעשה לה, לדעה הסוררת הזאת, תעמיד אותה בפינה בחושך? כמו תמיד, מה שיכול – וצריך – להיות לגיטימי או לא-לגיטימי זה מעשים. זה מה שמשנה, לא דעות. ולמעשים "לא-לגיטימיים" יש שם יותר טוב: פשעים. ואולי שמת לב שזאת לא הפעם הראשונה שאני נדרש אתך לאבחנה הסופר-חשובה הזאת, סמולן. ואולי יש מקום לתהות למה הטשטוש הזה בין שני הדברים נוצר שוב ושוב.

    אימפריה:
    יש שלוש תשובות להשגות שלך. התשובה החשובה היא מס' 3.

    1. אתה צודק. ארה"ב לא שולטת בעולם כמבנה אימפריאלי במובנו השגור.

    2. המושג "אימפריה" עלה במסגרת שיחה עם המגיב "א(ב)" כלשון קיצור מטאפורית, מתוך הכרה ששנינו חולקים את צורת השימוש הזו ומשמעויותיה. אם אתה חפץ להשתתף בדיון על אופן השימוש הזה במושג הזה, הספר הזה (שלא קראתי) הוא המקור המקובל לכך:
    https://en.wikipedia.org/wiki/Empire_(Negri_and_Hardt_book)

    אופן השימוש המטאפורי במושג "אימפריה" אינו אומר שזוהי הכללה מופשטת של כוח. להיפך: חוץ מחוקי ניוטון ואסופת הפרדיקטים שמרכיבים את הביולוגיה האנושית, הכללה זו מבטאת את סט הגורמים שמכוננים את קיומך כבן אנוש באופן הישיר והארצי ביותר.

    הגדרה חלופית קצרה ל"אימפריה" תהיה: יחסי הייצור תחת מודוס הייצור הקפיטליסטי. אולם היא אינה מספקת. בשביל הגדרה מספקת (לשיטתי) יש להוסיף להגדרה הקצרה את אופני ההתקדמות בזמן של "האימפריה". תוספת זו הופכת את ההגדרה לארוכה הרבה יותר, מאחר והיא כרוכה בתיאורים מפורטים של התהליכיות המתמדת שבה האימפריה מכוננת באופן אקספוננציאלי את ייחסי הייצור שמקיימים אותה.

    תהליך זה הוא היסטורי (כלומר מתרחש בזמן, באופנים פיזיים). אני אפרט מעט על היבט ספציפי שלו, לטעמי מכריע, והוא היחס הספציפי בין פעולת הייצור של השפע הקפיטליסטי והשגתו לבין דיכוי צבאי, או ליתר דיוק דיכוי אלים מיליטריסטי (= לא בהכרח "צבאי" במובן של צבא סדיר). יחס זה מנוסח בצורת אקסיומה (A): תהליך ייצור השפע הקפיטליסטי והשגתו אינו אפשרי ללא דיכוי צבאי; (B): ככל שעובר הזמן, על מנת להמשיך להתקיים תהליך הייצור הקפיטליסטי חייב לגדול ואיתו חייב לגדול הדיכוי הצבאי בו הייצור הקפיטליסטי תלוי.

    זה יהיה ארוך מדי לנסות להדגים ("להוכיח") את האקסיומה, אבל דבר זה נעשה. תהליך הייצור הקפיטליסטי הוא תופעה מוגדרת, אך באופנים מורכבים מאוד. לי חשוב שזו תופעה מוגדרת בזמן המתוארכת לבערך 500 השנים האחרונות, והיא מקבילה בכמה אופנים חשובים לתפיסה המקובלת של הביטוי "מודרניות". ליחס בין תהליך הייצור הקפיטליסטי לבין דיכוי צבאי כתופעה היסטורית אני לרוב משתמש בביטוי "קולוניאליזם". לשם תיאור ההווה של היחס הזה, השימוש בביטוי "קולוניאליזם" מציג לדעתי יותר ויותר בעיות שבסופו של דבר יהפכו את הביטוי ללא רלוונטי לעניין זה. השימוש המטפורי המושאל בביטוי "אימפריה" באופן המוצג כאן מכסה על רוב הבעיות האלה. אמפירית, קל מאוד להיווכח שלאורך כל ההיסטוריה שלו, תהליך הייצור הקפיטליסטי מעולם לא התקיים ללא תלות ישירה בדיכוי צבאי כזה או אחר.

    "האימפריה" אינה ארה"ב. היא אולי "וושינגטון" (באופן מושאל, ופחות ופחות הולם) או "הילרי קלינטון" (באופן קצת פחות מושאל וקצת יותר הולם).

    אם אתה מעדיף אז לשם הנוחות, במסגרת דיון זה אפשר להחליף את הביטוי "אימפריה" בביטוי "המערך הצבאי-תעשייתי" (military-industrial complex) שעלה כאן קודם. אבל חשוב להדגיש שהמערך הצבאי-תעשייתי הוא רק היבט של האימפריה, אמנם כאמור לטעמי מכריע. אתה כמובן רשאי לטעון שגם המערך הצבאי-תעשייתי הוא רק פנטזיה, אבל במקרה הזה יהיה קשה להגיד שזו רק פנטזיה "שלי", אלא לפחות גם של הנשיא אייזנהוור שהקדיש לו את "הנאום לאומה" האחרון שלו כנשיא, כעשור וחצי לפני שנולדתי.

    ממליץ גם כאן על הראיון הזה עם ג'ף הלפר מ"הוועד נגד הריסות בתים" על ספרו "המלחמה נגד העם" (אנגלית) לתמונת מצב עדכנית של המערך הצבאי-תעשייתי, ובפרט על חלקה המיוחד של הדיקטטורה הצבאית הישראלית במערך הזה, ושכוללת את ההצבה ההיסטורית והטכנולוגית הטובה ביותר לעניין שאני נתקלתי בה:
    http://inthesetimes.com/article/18741/israel-palestine-occupation-jeff-halper-war-against-the-people

    מאנגלית: "כיום מתקיים מעבר מלוחמה בין-מדינתית כמו במלחה"ע השנייה למצב של "מלחמות ביטחונוקראטיה" ("securocratic wars") – מלחמות בקרב העם, או כפי שנטען בספר – מלחמות נגד העם; נגד פליטים, נגד עניים, נגד Black Lives Matter, נגד תנועת אוקיופיי. מלחמה כיום היא למעשה שיטור, ושיטור הוא למעשה סוג של מלחמת מעמדות. אי אפשר להבין את ההקשר [של הקונפליקט הציוני-פלסטיני], מדוע מתקיים הקונפליקט, מי נלחם נגד מי – ללא המיסגור של העימות בהקשר של מערכות הקפיטליזם הכלל-עולמי… בשפת הספר, ישראל יוצרת 'פלסטין גלובלית' – 'פלסטיניזציה' של כלי נשק מתחום הביטחון האזרחי על מנת לתת מענה לצרכים ספציפיים של כל מדינה או כל שלטון שאותו משרתים."

    3. בעיראק נוהגים להשוות את ממימדי ההרס, החורבן והמוות שהותירה פלישת ה- Coalition of the (White) Willing ב-2003 לכיבושי ג'ינג'יס חאן בתחילת המאה ה-13 ברחבי הסהר הפורה – רוצח ההמונים הגדול בהיסטוריה (פר אוכלוסיית העולם באותו זמן), שיורשיו בנו ערים מגולגולות אדם כאבני בניין. כלומר, לפחות מבחינת קבוצה מכובדת של עיראקים, ההשוואה של הביזה הצבאית (המופרטת, בין היתר) של ארצם בידי "המדינה הגדולה" ארה"ב לאימפריות קודמות לפי הספר נראית תקפה למדי. זה לא המקום היחיד שבו חושבים כך. ממש לא.

    מה שמבדיל את התשובה הזאת להשגותך על השימוש שלי במושג "אימפריה" משתי התשובות הקודמות הוא שבניגוד לקודמותיה שניתנו ע"י חברים באימפריה מהצד המרוויח שלה, זאת התשובה שנותנים קורבנותיה הישירים. במילים אחרות, בעוד אתה ואני ומה שזה לא יהיה שאנחנו חושבים על "האימפריה" כן/לא/שחור/לבן, אנו עושים זאת מצד השפע הקפיטליסטי שמייוצר ע"י הדיכוי הצבאי – זו היא מנת חלקם של העירקים (ראה תשובה 2 לפרטים). בשביל העירקים (ואחרות) "האימפריה" אינה פנטזיה, אני מבטיח לך. גם לא בשביל הפלסטינים, דרך אגב. (ונתעלם לרגע מהמשגותיהם של החבר'ה המצוינים של ידידי "א(ב)", על היות כולנו באופנים שונים קורבנות האימפריה. אלו טענות תקפות, אך הן שייכות לסדר אחר של התייחסות לעניין).

    אתה אמור לדעת לאן זה ממשיך מכאן, כי גם שם היינו כבר, אם אני לא טועה בשיחה הראשונה שלנו ברשת אי פעם: כל עוד ההגדרה של הכוח מצד קורבנותיו שונה מההגדרה של הכוח מצד הכוח עצמו (אתה ואני, לדוגמה), חובה עלינו לקבל באופן א-פריורי את הגדרת הקורבנות לכוח שמדכא אותם ורוצח בהם. ללא השגות, ללא תנאים מוקדמים, ללא הסתייגויות או וויכוח, בלי אבל ובלי חבל. אם אנו רוצים להשתתף בדיון מעין זה, זכותינו להשתמש בכלים שברשותינו ושאולי אינם ברשות הקורבנות על מנת לעגן באופנים שונים (לוגי, סמנטי, היסטורי וכו') את הגדרת הדיכוי שלהם – שהיא רק שלהם. לדיכוי הזה קוראים אימפריה, ומסתבר שהוא גם ממש הולך כמו אימפריה ומדבר כמו אימפריה. (גם זה אגב כלל מוסרי, בלי גרשיים. אחד מהיחידים.)

    היי א(ב):
    אוקיי. יש פער בין האופן שבו אתה ואני משתמשים במילה "מדינה" – שלך ממוקד יותר על המנגנון המשטרי המודרני ואופני התפקוד שלו, שלי די כללי ופחות או יותר תקף לכל ארגון חברתי-טריטוריאלי שמחזיק צבא סדיר. באופן ציורי משהו, לשיטתי מוטי יוגב מוזמן לעלות עם שופלים על בית המשפט העליון היום אחר הצהריים בזמן הפסקת התה שלו – העיקר שעדיין יש את בתי הדין הצבאיים.

    חילוקי דעות סמנטיים משניים בצד, נרטיב הצורת-חיים שיש לה מדינה שתיארת מפתה בבהירותו וגם משכנע. למעשה זהו אחד הטיעונים האלגנטיים והחדים שניתקלתי בהם חודשים ארוכים, ישר עד לציון שורת הפתיחה המדהימה של נשיא העולם החופשי החדש. אתה צריך לכתוב יותר (לא רק לצטט). באמת חבל לי שכנראה רק שנינו, ואולי סמולן הסבבה-באופן-כללי רואים את מה שכתבת. בהחלט גורם לי לחשוב מחדש על הדברים שעלו ביננו.

    חובתי אבל לסייג את עניין מלחמת האזרחים. מלחמת אזרחים זה דבר נורא. זה דבר נורא כי מתים בו הרבה א/נשים שלא מגיע להם למות. זה נוגע גם לקושי שהיה לי עם הטקסטים האחרונים של "הוועדה" ששלחת ("הסובייקט הפוליטי שלי" 1 ו-2. הקודמים באו לי ממש טוב). ניסיתי להבין מה מקור הקושי הספציפי שלי איתם, ובסוף הרגשתי שהקריאה בהם למעין "איון-עצמי קונסטרוקטיבי-חתרני" אמנם מובנת לי מאוד וגם מרגשת אותי באופן מסוים, אבל שהיא מאוד זרה לחוויית הממשות שלי – כפי הנראה כי היא למעשה מתקיימת בתוך חוויית ממשות אחרת לגמרי. וההבדל בין חוויית הממשות שלי לחוויית הממשות שאני מרגיש שמכוננת את הטקסטים האלה, את הקריאה הזו ואת הקוואזי-אתיקה (המרתקת) הזאת נעוץ בשני עניינים גורליים שכנראה מפרידים ביני לבינם, ואולי אפילו הופכים אותי לאחד האויבים המובהקים של כלכלת ה-insurrections שלהם. עניין אחד הוא מלחמה, והעניין השני הוא הורות.

    אתה מבין, הילדה שלי היתה בת 3 וחצי בזמן אורגיית הרצח היהודית בחורף 2008/9 בעזה. אצלי זה מה שהיה, כמו שאומרים, אירוע מפתח. זה היה המקום שבו הממשות גילתה את עצמה אלי, במובן ההיידגראיני. גילתה את עצמה כעצמה ובלי יכולת לחזור אחורה. ומאז אני כבול אליה כך. ומאוד אפשרי שלולא הבת שלי זה לא היה קורה כך. כבר יצא לי להתנצל בפניך על הנאחסיות הזעיר-בורגנית שלי, בהקשר דומה להפליא. נראה לי שזה איזשהו עניין עם ההורות, שאינו ניתן להשגה בלעדיה: הגילוי הכמעט כפוי שקיים מרחב שהוא לא-פוליטי, או אולי עדיף סופר-פוליטי, והוא המרחב בין ההורה לצאצאו, לקריאה המתמדת, החילונית, הפרוזאית והיומיומית אליך להיעתר לאי-פוליטיות, כי זה מה שהכמעט-אדם שבראת קורא לך מתוך ביתך, כל יום. והמרחב הזה מורכב מכמויות לא מובנות של כאב לא-פוליטי (וגם אושר), כאב שדורש את ההכרה באי-פוליטיות המהותית שלו, כל יום. באי-הכפיפות שלו לשום סוג של פוליטיקה. והמלחמה, אתה מבין איך היא מרסקת את הכלכלה הזאת של הילד, את הממשות הלא-פוליטית הזאת, בבת אחת, מספיק פיצוץ אחד בלבד, באופן כל כך טוטאלי וסופי, שפשוט אין מה להציל אח"כ. זה מה שאתה מבין. אז מול זה אני פשוט לא יכול להעתר לקריאה (הנכונה) של ה-insurrections לאיון העצמי החתרני והאתיקה של ההיעלמות, יהיה מה שיהיה.

    בכל מקרה, אני אשלח לך מייל, ובמייל אני אציע שניפגש לאיזה בירה (עלי), וזה יצטרך להיות בתל אביב כי אין לי רכב. כי אני לא מאמין בזה.

    1. סמולן

      ובכן, אני נוטה לכתיבה חוזרת של מילים. הבעיה נראית לי קוגניטיבית, מוכרת (לי) הרבה יותר מדי, ולמעשה אני מנסה לנפות אותה. כפי ששמת לב, לא תמיד בהצלחה :-(.

      לגבי שלושת נקודותיך, הנה בערך העניין: המונח "אימפריה" משמש כהרבה דברים, ובין היתר כקריאה מקוצרת לפעולה וככלי מקוצר לתחזית. ככזה, הוא סופג לא מעט מרעיון האימפריות שאינן כיום בנמצא, ועל זה הביקורת שלי. לא שאני מסכים עם אופני הייצור וכו' – הגדרות A ו B שלך נראות לי רחבות מדי ולכן גם חלקיות מדי – אבל זה לא העניין, היות והן מבקשות לומר, עד כמה שהבנתי, שבגלל A ו B, יש לנו פה משהו שמתנהג כמו אימפריה ויכול להיות מטופל כאימפריה (כלומר, שהתנגדות דומה להתנגדות לאימפריות קלסיות יותר תניב בערך אותן תוצאות).
      בכל מקרה, אין קשר הכרחי בין דעת הקורבנות לבין מה שמגדיר את המקרבן. זו עשויה להיות בחירה אישית ראויה, אבל היא בין היתר כוללת את אי-היכולת להתנגד למקרבן, כלומר כשל עקרוני בהבנתו. לכן, למרות שיתכן והקורבנות מבינים היטב מה היכה בהם, יתכן גם שהם לא מבינים כלל את הצד המכה. וזה, כמובן, במקרה שהם מזהים אותו באופן סביר. למשל, ההשוואה בין ארצות הברית ובין המונגולים מוזרה במיוחד. יש כמובן דמיון בין היקף הריסוק של המנגנונים המדינתיים של האימפריה החואריזמית והמדינה של חוסיין. אבל אין דמיון בשיעור היחסי של המוות (25% אצל המונגולים, 2.5% אצל הקואליציה, בנדיבות), אין דמיון במבנה האופרטיבי, הפוליטי, החברתי של המונגולים והאמריקאים (או הקואליציה), ואין דמיון במבנה שהושת על האיזור אחרי הכיבוש, כלומר בצורה הקונקרטית של ההרס והבניה מחדש. אין גם דמיון עצום בין החואריזמים ועירק של חוסיין. לכן, נראה לי שגם ההגדרה השלישית לא עוברת.

      כל אלו משליכים גם על ההבחנה בין דעות ומעשים: המעשה ש*אתה* מנתח מנותח *אצלך* כשהוא טעון בפרשנות בהיקף עצום. אני לא מצליח להבחין בינו ובין דעה (אצלך), ונדמה לי שגם אתה תתקשה. מכאן, אני מניח שאתה רואה כבר, אני גם לא חושב שיש בסיס לטענת השורשיות הרדיקלית שלך. היא יכולה אולי לשמש כנקודת מוצא קיומית, סבבה, אבל כנראה מקוללת בתוצאות ליברליות מדי ומתמידות מדי, לפחות עבורך.

      1. נועם א"ס

        ניצחת (אבל רק אותי).