איך אפשר לחשוב על יפו בלי המואזין

כמיטב המסורת של הימין הישראלי, גם השנה הגיעו צלילי המואזין לכנסת. בפעם שעברה היתה זו ח"כ לשעבר אנסטסיה מיכאלי מישראל ביתנו, והפעם זה ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי אשר מתחילת הקדנציה הנוכחית פועל לקדם את ״חוק המואזין״. ההצעה האחרונה אושרה שלשום בוועדת השרים בנוסח בוטה ומסוכן שלא מותיר שום מקום לדמיון: "…בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים ולעתים אף דברי הסתה". יוגב הוא אותו חבר כנסת שכל כך דואג לאינטרס הציבורי, עד שהציע זה מכבר לעלות על בג”ץ עם כף של D9 – כי מדוע שאזרחים יזדקקו להגנה מפני עריצות שלטונית כאשר הבית היהודי בשלטון?

ציניות בצד, פעמים רבות שמענו את דבריהם של חברי הכנסת מהבית היהודי ונדהמנו מרמת הבורות והאכזריות שמאפיינת את המפלגה: מבצלאל סמוטריץ׳, שלא מאמין שיש ערבי אחד שעבר פסיכומטרי, ועד יושב ראש המפלגה, שר החינוך נפתלי בנט, שמתגאה בהרג ערבים בקריירה הצבאית שלו. אולם למרות הקלות בהצבעה האוטומטית על אטימותו של הימין הישראלי בכללותו, ״חוק המואזין״ כלל לא היה מוצע לשרים אלמלא היה זוכה להסכמה ציבורית רחבה, כחלק מניסיונה המתמשך של החברה הישראלית היהודית לעצב את המרחב הציבורי בזהותה ובדמותה, או כמו שאומר יוגב – למען ״איכות חייהם של אזרחי המדינה״ (למרות שבתור איש צבא, הוא בוודאי מודע לכך שיהיו מחאות גורפות מצפון עד דרום כנגד חוק זה, כאלה שיפגעו ב״איכות החיים״ של הציבור). כך שהמניע העיקרי לחוק מסוג זה הוא תחושת עליונות של אזרחי המדינה היהודים, שהסממנים הדתיים היחידים שמקובלים עליהם הם אלו של הדת היהודית.

מה שמדהים את החברה הערבית בנוגע לכל השיח הזה, הוא לא העובדה שלא עלה בדעתנו שמישהו יעשה זאת, אלא שהעניין זר לנו לחלוטין: בקונטקסט היפואי, בשכונות הערביות נוזהא, עג׳מי, ג׳בלייה, מתקיים מרקם חברתי ערבי הכולל גם נוצרים וגם מוסלמים, ואף פעם לא עלה בדעתנו לחשוב על יפו בלי המואזין או בלי צלילי הפעמונים של הכנסיות, על אחת כמה וכמה להשתיק כליל פולחן דתי של קבוצה אחרת. בתודעה הערבית, הקריאות לתפילה וצלילי פעמוני הכנסיות אינם אקטים פוליטיים ולא נתפסים ככאלה, כי אם חלק אינטגרלי מזהותנו ומזהות ערינו.

הפעם הראשונה שהדבר בכלל עלה לסדר היום, היה עם כניסתם של יהודים ממעמד גבוה לשכונות הערביות, כמו אנדרומדה, למשל, או-אז נדהמנו לגלות שהתושבים החדשים החולפים ליד המסגדים והכנסיות ומפזרים במתק שפתיים סיסמאות והטפות לדו-קיום ולרב-תרבותיות, מלאים במקביל בתלונות כנגד מקומות התפילה, תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיהם הדתיים והתרבותיים של התושבים הוותיקים. את הג׳נטריפיקציה של השכונות הערביות רואים היהודים האלה בתור אקט חיובי, מבלי להבין את הפולשנות שבו.

המבט הכובש הזה ניצב בבסיס התנהלותה של החברה הישראלית. אנחנו יכולים לכתוב מאמרים וספרים המספקים הצדקות דתיות ותרבותיות אודות המואזין – אך באוזני הכובשים הדברים יתפרשו תמיד כאקטים של התקוממות. הם ישמעו את המואזין ויאמינו בכל לבם שהוא מדבר נגדם בשפה הזרה שחונכו לשנוא. לחיילים מביניהם זה יזכיר את ימי שירותם בשטחים, והם לא יסכינו עם הדיסונאנס, ובצדק, כי עולמם מתחלק בין כובש לנכבש והפלסטינים בישראל מפירים היגיון זה. בפועל, התנהגות זו המתורגמת ל״חוק המואזין״ נועדה להכריח אותנו לשנות את מנהגינו על מנת שלהם יהיה יותר נוח פיזית ונפשית בהגדרת המרחב הציבורי שלהם. אם בעבר טענתי שהתנהלות מסוג זה מעידה על עומק הג׳נטריפיקציה, כעט אני מבין שזה הרבה יותר חמור מכך; מדובר בעוד צעד ליצירת האווירה החברתית לכיוון טרנספר של החברה הערבית.

אם כך, אינני מקבל את הטענה שמי שמוביל את המהלך הוא הימין הישראלי. זהו קונסנזוס ישראלי, בו אנו עדים לשיתוף פעולה בין ימין ושמאל, כאשר שני הצדדים מונעים ממניעים גזעניים שמסווים בסיסמאות על "איכות חיים". במקרה ש״חוק המואזין״ יעבור, נהיה עדים לתרחיש בו ידרכו השוטרים הראשונים על ריצפת מסגד על מנת לפרק את מערכות הכריזה במקום. זוהי פגיעה שתגרור תגובות חריפות ולא צפויות, עידן חדש ביחסיהם של הערבים והיהודים. הייתי מעוניין לסיים עם משפט אופטימי, למשל שאני לא מאמין שחברי הכנסת הישראלים עד כדי כך טיפשים בכדי להצביע בעד חוק זה – אבל עם בחירת טרמפ לנשיא ארה"ב למדתי שהכל אפשרי.