• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

השאלון של העוקץ: רפאל בלולו

לכבוד עליית הסדרה "אכלו לי, שתו לי – הדור הבא" הזמנו את רפאל בלולו, במאי הפרק הראשון שעוסק באשכנזים, לענות על כמה שאלות סביב חיים, מאבק ויצירה
העוקץ

רפאל בלולו, בן 35, הוא במאי קולנוע. על סרטו התיעודי האחרון שעסק בדמותו של ר׳ דוד בוזגלו, ״שיר יְדִידוֹת״, כתבנו כאן בזמנו בהרחבה, וכעת פנינו אליו אחר כבוד עם השאלון שלנו כבמאי הפרק הראשון בסדרה של רון כחלילי ״אכלו לי, שתו לי – הדור הבא״, שתעלה מחר (שני) בערוץ 8 ובהוט VOD. שלושה פרקים – שלושה שבטים: אשכנזים, מזרחים ופלסטינים. הפרק בבימויו של רפאל עוסק בשבט האשכנזי, זה שחושב שהוא שקוף והכי ״ישראלי״, ומנסה לנסח אותו ולתת בו סימנים – ואו-הו כמה מהומה שהמהלך הזה מעורר. הדוברים בפרק נעים בין מי שמפגינים חוסר מודעות טוטאלי, טוענים נחרצות כמה ההגדרה לא רלוונטית או כמה מדובר בגזענות הפוכה, לבין מי שדווקא מעוניינים לעשות פעולה מתקנת או לפחות מודעת של הבנת הקטגוריה שלהם והפריבילגיות שמגיעות עימה.

התוצאה, בכל מקרה, מעוררת מחשבה ועשויה היטב.

*

ספר על הרגע המשמעותי בסדר היום שלך בתקופה האחרונה.

לפני כחודשיים שמעון זיני ז"ל, אביה של אוריה בת הזוג שלי, נפטר באופן פתאומי. הקשר שלי איתו היה עמוק והרגשתי שזו התחלה שנקטעה, במהלך של תיקון שאני עושה בשנים האחרונות ואיתו הקשבה והיכרות עם חלק בתרבות שלי שהודחק במשך שנים רבות וקיבל אישור להדחקה גם מהחברה הכללית. במידה מסוימת המוות שלו עצר בשבילי לרגע את הזמן, כמו שמוות יכול לעשות, והזמן שנעצר הבהיר לי מחדש שאנשים הנושאים על עצמם את המורכבות והזהות התרבותית שמעסיקה אותי עוזבים אותנו לאט-לאט, אם באופן מפתיע ואם בשיבה טובה, ושאת נשיאת התרבות הזו על משמעותיה העמוקות, על הדינמיקה וההתחדשות שלה, עלינו לקחת על עצמנו, הקהילה וכמובן גם היוצרים והיוצרות.

איזו פרשייה ציבורית מעסיקה אותך בימים אלה?

נושא התאגיד חשוב לי מאד. מצד אחד, אני תומך לחלוטין בדרישות של היוצרים שיעמוד פה גוף עצמאי שיפנה את משאביו אל יצירה מקומית מורכבת, ויהווה גוף חדשותי ביקורתי שמייצג את האינטרס הציבורי. מצד שני, אני מזהה במאבק הזה סיסמאות שמזכירות לי מאבקי שמאל ישראלים מסורתיים, ושוב נדמה לי שהוא מנוהל בשם רעיונות יפים אך בפועל מונע מתוך הרצון השמרני של השמאל והליברלים לשמור על כוחם שמכורסם בידי הימין הליברלי. הייתי רוצה לראות בשיח על התאגיד דיבור ותכניות פעולה שמציבות גם את המאבק התרבותי המזרחי על הפרק, את "הפריפריה" (מילה שאני לא אוהב אך על מנת לתקשר אני עושה בה שימוש) ושאלות של צדק חלוקתי כחלק מהתפיסה של שידור ציבורי דמוקרטי ועממי.

מה הספר האחרון שקראת/הסרט האחרון שראית?

הספר האחרון שקראתי היה האוטוביוגרפיה של דוד לוי, לקראת תסריט דוקומנטרי שאני כותב עליו. הסרט האחרון שראיתי באיזה לילה שלא נרדמתי היה ״Shadow World״, העוסק באופן שבו תעשיות הנשק והעסקאות הגדולות מניעות את הפוליטיקה העולמית. עניין מדכא מאד שגובה מיליוני הרוגים בשם בצע כסף וכוח.

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

פרופ' מאיר בוזגלו, ח"כ אורלי לוי ויעל בן יפת. ויש עוד כמה אנשים מעולים ברשימה.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

יש לי המון דוגמאות. גם לפני שהייתי "מודע פוליטית" וגם אחרי שהייתי "מודע פוליטית". אני חושב שהמודעות בעיקרה יודעת להעניק לאירועים מילים. אני זוכר שהמורה להיסטוריה קרא לי "צ'חצ'ח" בשיעור היסטוריה כי לא הסכמתי איתו על נרטיב מסוים. עשרות אם לא יותר פעמים לא הכניסו את חבריי ואותי למקומות בילוי בגלל שהם היו "מסיבות סגורות". "רפי בלולו זה שם של עבריין כבד", נאמר לי אני לא יודע כמה פעמים. יש כמובן את הדברים שאני לא יודע אם באו או לא באו לידי ביטוי, וזה כל הפעמים שלא התקבלתי למקומות מסוימים אם בגלל השם שלי או הביוגרפיה שלי.

פרופ׳ אורנה ששון לוי, מתוך ״אכלו לי, שתו לי – הדור הבא״:

העיתונאי אורי משגב, מתוך ״אכלו לי, שתו לי – הדור הבא״:

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

דבר שמעסיק אותי מאד הוא מפגש של מגדר ואתניות, מגדר ואידיאולוגיה פוליטית. לדעתי זה צומת מורכב שניתן בעזרתו להבין הרבה על יחסי הכוח בחברה שלנו. אוריה עוסקת בשאלות מגדריות פמיניסטיות במחקר שלה וזה גם עניין בחיי היום-יום שלה, אז אנחנו מדברים על זה. אני סקרן ומרגיש בקבוצת מיעוט לגבי המקום בו גבריות ומזרחיות מתקבלת בעולם – מה המשקל של הדבר הזה בעולמנו. יש לי הרבה מחשבות בעניין, בעיקר מתוך חוויות חיים.

האם תוך דור יימצא לדעתך פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני – כן, לא ובאיזה מחיר?

אני מאד מקווה שכן. כרגע נראה כי הדברים הופכים יותר ויותר קשיחים והבדלנות פורחת. להבנתי, בלתי ניתן להפריד בין המקרה הישראלי-פלסטיני לבין המקרה הפנים-יהודי על שלל הסכסוכים וההיסטוריה האתנית הקשה. ובכל זאת הציבוריות הישראלית עושה את ההפרדה הזו ומתייחסת ליהודים כאל מקשה אחת וכך גם אל הפלסטינים, מבלי להתייחס לסקאלה הפוליטית; לשאלות של ערבות הדדית, לפערים הכלכליים ולגזענות בתוך ישראל כלפי אוכלוסיות יהודיות וערביות. בהקשר הזה אין גם התייחסות לריבוי הדעות שיש בחברה ובפוליטיקה הפלסטינית הפנימית ושאיתה אנחנו צריכים לנהל רב-שיח. עוד מאותה נקודת מבט ישראלית גם לא דנים על הכיבוש בתקשורת, לא מדברים על זכויות אדם שמופרות, לא מדברים על הפלסטינים כחברה אזרחית מורכבת ועל אופני השליטה המשוכללים שישראל מפעילה עליה, ובמקום זה אנחנו שומעים יותר ויותר רטוריקה של הפרדה, הפחדה, אי לקיחת אחריות, השלכת האחריות כולה על המנהיגות הפלסטינית כאילו הדברים נמצאים בוואקום. יחד עם זאת כל מה שצריך, וזה אנדרסטייטמנט כמובן, זה מנהיג או מנהיגה נועזים שיטו את רוח הדברים אל עבר הטוב, כי בסופו של דבר אני מאמין שבני אדם הם רחמנים וטובים וחפצי-חיים ורוצים לחיות בכבוד ובשלום וכל מה שצריך, למרות שזה המון שצריך, היא הנהגה שתדבר על חיים משותפים, על שיוויון, על הכרה היסטורית הדדית, על תיקון העוולות.

לו היו נותנים לך 45 דקות עם תלמידי כיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על החלומות שלהם. על אהבה. על הומור. על סליחה וחמלה. ועל איך הדברים האלו הם דברים פוליטיים ועלינו להביא אותם אל הפוליטיקה במובנה הצר והרחב.

ספר על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

אתה רואה קשישים מגרבים עם הקסקט והחליפה בדרכם לבית כנסת מברכים אחד את השני: אה ר' מסעוד מה שלומך", וההוא עונה לו במבטא חצי בעברית חצי במרוקאית: "חמדולילה בארוך השים הכל בזכותו", בשכונה שהזמן כאילו עצר בה. הרבה חיים בחוץ, מלא הומור והרבה טבע לצד אלימות רבה שאז חשבתי שהיא פשוט טבעית, עוני שלא הבנתי שהוא עוני וסיכויי חיים נמוכים שגם אותם לא הבנתי אז

וואלה זה קשה. גבעת המורה היא יקום אינסופי של חוויות. עולם ומלואו. מדובר בשכונה אוטונומית של עפולה שאוכלסה בעיקר ביוצאי צפון אפריקה – מרוקאים ותוניסאים. בתחילת שנות התשעים הגיעו מאות משפחות של אתיופים ורוסים. בכל תקופה, אולי שנתיים-שלוש, אני נוסע לבקר שם והולך כמה שעות לבד ברחובות, בין השיכונים, ליד בית הכנסת של סבא שלי היכן שעליתי לתורה, בשבילים שבין הבניינים. זה מרגיש לי כמו טיול שורשים, ולעתים זה מרגיש לי כמו טיול שורשים למרוקו עצמה. אתה רואה קשישים מגרבים עם הקסקט והחליפה בדרכם לבית כנסת מברכים אחד את השני: אה ר' מסעוד מה שלומך", וההוא עונה לו במבטא חצי בעברית חצי במרוקאית: "חמדולילה בארוך השים הכל בזכותו", והם לוחצים ידיים וממשיכים לדבר בהליכה נינוחה של אנשים שלא ממהרים לשום מקום, בשכונה שהזמן כאילו עצר בה והיא בדיוק עכשיו כפי שהייתה לפני 30 שנה. החופש היה גדול שם. האוכל היה מעולה. הרבה מוזיקה, נשים גדולות מהחיים, דמויות ספרותיות של ממש, הרבה חיים בחוץ, מלא דחקות והומור והרבה טבע לצד אלימות רבה שאז חשבתי שהיא פשוט טבעית, עוני שלא הבנתי שהוא עוני וסיכויי חיים נמוכים שגם אותם לא הבנתי אז.

רפאל בלולו. צילום: קובי בלולו
רפאל בלולו. צילום: קובי בלולו

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

זה כל הזמן משתנה אצלי. כרגע לאור האירועים האחרונים הייתי שמח להיות בהופעה של צ'ארלי מגירה, הלא הוא גבי אבודרהם ז"ל. היה בו משהו מהחלומות של אנשים שגדלים במקומות קטנים. היה בו סטייל גלותי רוקנרולי כאילו הוא עכשיו הגיע על ספינה מקזבלנקה עם תקליטים של אלביס, הביץ' בויז ודיק דייל.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

הרב יוסף משאש. כחלק מכוונה קולנועית לעשות סדרה של סרטים על "ספרדים וספרדיות" שהשפיעו על העולם התרבותי היהודי, אני קורא מכתביו מדי פעם. מכיוון שאני לא תלמיד חכם אז הקריאה שלי היא איטית ומסורבלת ודורשת מילונים כל הזמן, אבל הדבר שבולט בקריאה עליו היא העובדה שהוא היה מנהיג דתי שראה את הקהילה והציבור וחשוב מזה לא חשש לצאת נגד דעות רוב של האליטה הדתית שקבעה לעתים הלכות ומנהגים לשם האינטרס או מכוח המסורת שלעתים לא היה בה צורך עוד. הייתי רוצה להכיר את הפסיכולוגיה שלו. את המנוע למתינות המסורתית המפורסמת שלו.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

אני אוהב את הבנאליה ואת הקרבה היומיומית במערכות יחסים. אני מרגיש שהריח של אוריה, הפנים שלה, החיוך שלה, החיבוק שלה, הקול שלה והאנרגיות הטובות שיש לה הן הדבר הכי חזק ומעורר שקיים בחיים שלי, וזה עולה על הדברים המיוחדים והחד פעמיים יותר שהרומנטיקה אוהבת להעריך. יחד עם זאת, זה לא שאני לא אוהב את החד פעמי והמקורי.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

"משימדורה", "פסארה", "מזרוב" או "מזרובה", "באשל" או "בשאלה". תכלס אפשר לתאר את כל החוויה האנושית עם המילים הללו.

איפה את/ה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בריאות, אשמח שיהיו לנו כמה זאטוטים חמדמדים ומאושרים, שיהיו כמובן קשובים להורים שלהם כשהם חוזרים עייפים מהעבודה! ואחרי עוד הרבה טיולים בעולם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    עוד לא הפנמתי את קוד הצנזורה של העוקץ. מה היה חטאי בתגובה שהעליתי וצונזרה? לא השתמשתי בביטויים בוטים, בעלבונות וכו', אך כנראה שהפרתי בלא יודעין איזה קוד של "תקינות פוליטית". אני מניח שזו היתה טעות מצידי לזלזל בהשגיה מופלאים של גולת מרוקו (אם כי זלזלתי גם בהשגים המופלאים לא פחות של גולת אשכנז). טעיתי גם כשציינתי שלא ישאר הרבה מהפולקלור המרוקאי והאשכנזי, ושכור ההיתוך הציוני יצר תוצר הרבה יותר מוצלח ודינמי. עוד אמרתי גם ואני מתנצל שמר בלולו הוא עצמו תוצר של כור ההיתוך הישראלי, ושנראה לי שכבמאי סרטים מצליח אין לו הרבה על מה להתלונן, ואני מתנצל על שניסיתי לגזול כך את זכות ההתלוננות. עוד ניסיתי בטפשותי להמעיט בערכה של הרב תרבותיות ולטעון שאם וככל שנפגעו יהודים "מזרחיים" בעבר, ויהודים "אשכנזים", הפתרון לכך הוא במדיניות כלכלית שויונית סוציאליסטית, ולא בנסיון לנקמנות שבטית. ואפילו רמזתי בטמטומי המוחלט שהיתרון ממנו נהנו יהודים אשכנזים, בחלקם, נבע מהעובדה שהם היו מקימי התנועה הציונית, והגיעו גם, רחמנא לצלן, מתרבות מתקדמת יותר טכנולוגית ומדעית מזו הערבית, שממנה הגיעו יהודים "מזרחיים". חטא גמור מצידי. אפילו אם זו האמת, אני מבין שאסור לומר אותה. ממש מצטער. תמשיכו לצנזר בכיף.

  2. ג. אביבי

    (תגובה על: המאבק המזרחי לא נכשל / תום מהגר, 28/11/2016)

    תודה על המאמר. המאבק המזרחי לא נכשל כי הוא עדיין לא יצא לדרך.
    להבנתי, הכשלון אותו מציג כחלילי ככשלון המאבק המזרחי, הוא אכזבה מהמזרחים וממצבם. זאת אכזבה מהתקווה לשנות את תודעת הזהות בקרב המזרחים בארץ ומעצם זה שמעמד המזרחים היום נמוך יותר מכל קבוצה אתנית אחרת (כולל הפלסטיני שעוברים את המזרחים בשיעור ההשכלה שלהם). ואכן, הציבור המזרחי ברובו ממשיך לראות עצמו כחלק מ"העם הישראלי" הכולל מזרחים, אשכנזים ורוסים. יותר מכל פלח אחר באוכלוסיה הם מתנכרים לזהות המוצא שלהם. הם מקבלים את היות האשכנזים מתאימים/ראויים יותר מהם לנהל את המדינה ולא מנסים להתחרות בהם. כפיצוי לתודעה המנמיכה הזאת הם מחצינים את ההקצנה שלהם – אמתית או מדומה – ביחס לערבים ולכל מרכיב לא לבן או לא יהודי באוכלוסיה (מעין "אנחנו יותר ישראלים לבנים מכם"). זאת במקום לנסות להתחרות באשכנזים בתחומי ההשכלה והתרבות ובמקום לדרוש צדק ושוויון בפני החוק (דיון ציבורי על פשעי הממסד האשכנזי נגד המזרחים) ובייצוג במוסדות השלטון. גם מי שמודע יותר (בעיקר המבוגרים) לעוולות ולאי-השוויון הנפשע שהונחתו על המזרחים במדינת ישראל, מחכים ל"אברהם לינקולן" אשכנזי ציוני שיגאלם מהמצב. לשם כך גם הם מעמיקים את הנראות הישראלית/ציונית שלהם.
    בעוד האשכנזים, כולל הצעירים, מעמיקים את הזהות האירופאית (שלרובם לא הייתה) והיידית שלהם, המזרחים בורחים ככל האפשר מהמרכיב המזרחי / ערבי שבזהותם. כעת, 45 שנה לאחר פרוץ מרד הפנתרים השחורים ו20 שנה להקמת הקשת הדמוקרטית, נראה שהציבור המזרחי ברובו שואף להתאיין כמזרחי ולהיברא מחדש כ"ישראלי" לבן.
    הפעילות של "תור הזהב" היא מבורכת להבנתי. היא גרמה להרחבת החוג המצומצם של מזרחים מודעים מכמה עשרות עד מאות לכמה מאות עד אלפים. עדיין רוב הציבור המזרחי הוא פסיבי או מתנכר לזהות המזרחית ומחכה ל"פרס" של הוקרה וכבוד שיוענק לו ע"י הריבון הלבן. לכן מעבר לעיסוק בכישלון / הצלחת המאבק המזרחי, יש לדון ברעיונות להגברת התודעה המזרחית – תנאי הכרחי לקיומו של מאבק מזרחי, שבלעדיו צאצאינו נדונים לאבדון במדינת ישראל.

  3. זוהרה

    יפה, אהבתי! יישר כח בלולו,
    מרוקאית ערביה יהודיה גאה

  4. רינה

    אנשים הגיעו לכאן כדי להיות עם בני עמם, כדי ליצור חברה יהודית, כדי להשתייך, כדי שילדיהם ישתייכו, כדי לדעת שתהיה המשכיות, כדי שלא תהיה התבוללות, כדי ליצור למען עצמם ולמען הקהילה ששומרת על האינטרסים שלהם.
    אנשים לא הגיעו ממקום פחות יפה, ממקום פחות מפותח, ממקום פחות שליו ורגוע. אנשים הגיעו מאידיולוגיה מסויימת אולי נאיביות. ממזרח לישראל או ממערב לישראל. ממזרח אירופה או ממערב אירופה. ממזרח לאטלנטי או ממערב לאטלנטי.
    זו היתה אמת, והיא היתה אבסולוטית.
    כשהבינו היכן הם חיים הכל הפך יחסי.
    אפילו שימור הזהות היהודית של המדינה, גם זה כבר נחשב כדבר שלא שווה ממש להילחם עליו, ואולי יש מי שצודק מאיתנו לגבי שימור זהותו במרחב שבו אנו חיים, והפקפוקים העצמיים…
    מובילים להתחרדות השכבות החלשות ולהרבה תחלואים אחרים, כן, גם שמאלניים (ועא"פ שברור לי אישית שערבים מגיבים פה בשמות יהודים).
    שכחנו למה אנחנו פה.
    ובזמן שאנו מנסים לעבד את קיומנו, יש מי שדורש את אותו מרחב מחיה.
    טוב לראות איך אנשים פה מעבדים את זהותם, זה נכון, וזה שיח השעה
    כל הכבוד בלולו

  5. שומרון

    האם לי כאשכנזי לא מגיע להנות ולהתגאות במורשת שלי?
    אולי כן, אבל זה לא מעניין אותי.
    גם לא מעניין אותי מה סבתא שלך עשתה במרוקו או מה הסבא שלך הביא מתימן.

    מעניין אותי כאן ועכשיו.
    כשגדלתי לא היו לי חברים, וכולם בשכונה קראו לי אשכנזיפת/אשכנאצי/גרמניוק/זבל לבן/ווזווז/היטלר (!!) וכמובן פולניה. מעניין שאותם ילדים שקראו לי בכינויי גנאי אלה גדלו להיות אנשים ש"פתאום" גילו את המזרחיות שלהם ואת זה שהאשכנזים דיכאו אותם כל השנים.
    כאשכנזי שגדל עם רוב מזרחי אני מוכרח לציין שהיה לי חרא בילדות, חרא בנערות וגם עכשיו חרא לי וכל הזמן מרגיש לי כאילו רוצים שאתנצל על משהו שלא עשיתי אבל שבהחלט עשו לי.
    יש היום טרנד מאוד חזק של העניין הזה, וכל מי שיכול פשוט תופס על זה גל.
    יכול להיות לו כישרון של גלגל הצלה (מדבר באופן כללי) ועדיין הוא יקבל מענקים וסבסוד וכסף ליצור סדרות פח זבל (שוב, באופן כללי) על עניין שכבר מזמן היה אמור להסתיים.
    לצערי יש לאנשים אינטרסים להחיות את זה כל פעם מחדש.

  6. התבצרות בכבוד אבוד

    כשאשכנזים עלו לארץ גם במאה ה19, לפני וגם לאחר התופת של אירופה במל"הע ה2, גם להם לא היה איפה לגור, ובהתחלה גרו בבתים מאולתרים, פחונים, וגם הקיבוצים התחילו מבתים רעועים שהקימו לפעמים בין ליל מפחד התקפות הערבים, עד שהתארגנו, ואחכ הפכו יהירים. המזרחים שכבר לא גרים בפחונים עדיין מדברים על איזשהו כבוד אבוד בגלל שגרו בפחונים בעבר. הם כבר לא גרים בפחונים, ומישום מה גודל הבית נשאר סמל סטטוס להצלחה ערכית בחברה הישראלית בקרב האוכלוסיה המזרחית. בנוסף נשמע שרוצים התנצלות על כך שהרבה אשכנזים לא מרגישים מקופחים או שמתחת לכבודם לא לגור בבית יוקרתי, או שהם לא רואים בזה עניין של כבוד חברתי, אז אומרים לאשכנזים, שזה בגלל שיש לאשכנזים כבוד חברתי מימילא, ועל כן המזרחים עדיין מקופחים.
    היו כמה צעירים אשכנזים בפרק של בלולו שד"ר אורנה ראיינה, שלא הרגישו קיפוח, ומשתמע שזה נאמר לרעתם, כי הצעירים המזרחיים עדיין אמורים להרגיש קיפוח. מה לא בסדר בזה שאסף גרניט יודע להמציא אוכל טעים, אם זה בסדר שחיים כהן יודע להמציא אוכל טעים. משתמעת מזה השטות הגדולה שאת גרניט המציאה ההגמוניה, וחיים כהן והרבה שפים מזרחיים עלו לגדולה למרות ההגמוניה, וזה לא נכון, כמו הרבה דוגמאות אחרות לטובת הדיון על קיפוח המזרחים. אנשים מעוניינים בבינוניות ערכית כדי להכריע שאשכנזים לא מוסריים. אנשים מעוניינים בהרגשה טובה של נתינת משרות מיתוך אפליה מתקנת, למען בינוניות מיקצועית, וירידת ישראל בסקרים בעולם גם מול מדינות ערב לא משנה לאף אחד, כשעיקר הדיון הוא על הרגשה טובה. דהיינו, במקום למשוך את כולם למעלה, לרף מתקן שלא כל דבר נקשר לכבוד, ושיש דברים שהם מעל לזה כמו יכולות מיקצועיות מעמיקות כשיח שאמור להתקיים בכל בית ובית בישראל, או הרבגוניות התרבותית על כל גווניה כשיח בכל בית ובית בישראל, הדיון המתמשך על קיפוח מושך את כולם למטה. מחנה ההתבצרות בעדתיות בינונית מיתוך הרגשת כבוד אבוד, לא חושב לרגע מהן פני החברה הבינונית שרוצה לראות כאן.

  7. התבצרות בכבוד אבוד

    בנוסף, דר. אורנה דיברה על כך שהיא לא הרגישה אפליה בשל צבע עורה ומצרה על כל אדם שהרגיש שנתקל באפליה בשל צבע עורו. זה התקשר לכך שהיא לא מרגישה אשמה בכך שמזרחיות לא תופסות את מקומה, דהיינו שהיא לא מרגישה שהיא אמורה להתפטר מתפקידה בגלל שהיא אשכנזיה. מה זה אם לא גזענות כלפי דר. אורנה?

  8. אישה בין עבודות

    ממש עצוב לי לראות שאנשים משתמשים בכעס ככישורים עיקריים לניעות חברתית. זה גורם לי לחשוב שאיני מעוניינת לעבוד עם ועבור אנשים כאלה. אם אני אמורה להפעיל איזשהו כעס אצלי כדי להצליח, הרי שיהיה לי קשה לעשות זאת באופן יומיומי, ונראה כאילו שזו מין דרישה שאולי כבר טבועה בתרבות הישראלית כולה, שנעה לכיוון מזרח לגבי אידאלים תרבותיים וכלכליים שאנשים מחליטים מי מקיים אותם ומי לא (גם מזרחיים ולא רק אורי משגב שעושה פזילות לגרמניה ומדבר על ישראלים עם שיח אלים לעומת אידאליזם כנראה לא ים תיכוני). אני מראש מוותרת על להיות בוס, מראש מוותרת על משכורת, כמו הבחורה הזו שרצתה לעשות חינות וכולם אהבו אותה בקבוצה. רק שאני לא מזרחית, ולא מספיק כהה, אז מי יאהב אותי?