השאלון של העוקץ: רפאל בלולו

לכבוד עליית הסדרה "אכלו לי, שתו לי – הדור הבא" הזמנו את רפאל בלולו, במאי הפרק הראשון שעוסק באשכנזים, לענות על כמה שאלות סביב חיים, מאבק ויצירה
העוקץ

רפאל בלולו, בן 35, הוא במאי קולנוע. על סרטו התיעודי האחרון שעסק בדמותו של ר׳ דוד בוזגלו, ״שיר יְדִידוֹת״, כתבנו כאן בזמנו בהרחבה, וכעת פנינו אליו אחר כבוד עם השאלון שלנו כבמאי הפרק הראשון בסדרה של רון כחלילי ״אכלו לי, שתו לי – הדור הבא״, שתעלה מחר (שני) בערוץ 8 ובהוט VOD. שלושה פרקים – שלושה שבטים: אשכנזים, מזרחים ופלסטינים. הפרק בבימויו של רפאל עוסק בשבט האשכנזי, זה שחושב שהוא שקוף והכי ״ישראלי״, ומנסה לנסח אותו ולתת בו סימנים – ואו-הו כמה מהומה שהמהלך הזה מעורר. הדוברים בפרק נעים בין מי שמפגינים חוסר מודעות טוטאלי, טוענים נחרצות כמה ההגדרה לא רלוונטית או כמה מדובר בגזענות הפוכה, לבין מי שדווקא מעוניינים לעשות פעולה מתקנת או לפחות מודעת של הבנת הקטגוריה שלהם והפריבילגיות שמגיעות עימה.

התוצאה, בכל מקרה, מעוררת מחשבה ועשויה היטב.

*

ספר על הרגע המשמעותי בסדר היום שלך בתקופה האחרונה.

לפני כחודשיים שמעון זיני ז"ל, אביה של אוריה בת הזוג שלי, נפטר באופן פתאומי. הקשר שלי איתו היה עמוק והרגשתי שזו התחלה שנקטעה, במהלך של תיקון שאני עושה בשנים האחרונות ואיתו הקשבה והיכרות עם חלק בתרבות שלי שהודחק במשך שנים רבות וקיבל אישור להדחקה גם מהחברה הכללית. במידה מסוימת המוות שלו עצר בשבילי לרגע את הזמן, כמו שמוות יכול לעשות, והזמן שנעצר הבהיר לי מחדש שאנשים הנושאים על עצמם את המורכבות והזהות התרבותית שמעסיקה אותי עוזבים אותנו לאט-לאט, אם באופן מפתיע ואם בשיבה טובה, ושאת נשיאת התרבות הזו על משמעותיה העמוקות, על הדינמיקה וההתחדשות שלה, עלינו לקחת על עצמנו, הקהילה וכמובן גם היוצרים והיוצרות.

איזו פרשייה ציבורית מעסיקה אותך בימים אלה?

נושא התאגיד חשוב לי מאד. מצד אחד, אני תומך לחלוטין בדרישות של היוצרים שיעמוד פה גוף עצמאי שיפנה את משאביו אל יצירה מקומית מורכבת, ויהווה גוף חדשותי ביקורתי שמייצג את האינטרס הציבורי. מצד שני, אני מזהה במאבק הזה סיסמאות שמזכירות לי מאבקי שמאל ישראלים מסורתיים, ושוב נדמה לי שהוא מנוהל בשם רעיונות יפים אך בפועל מונע מתוך הרצון השמרני של השמאל והליברלים לשמור על כוחם שמכורסם בידי הימין הליברלי. הייתי רוצה לראות בשיח על התאגיד דיבור ותכניות פעולה שמציבות גם את המאבק התרבותי המזרחי על הפרק, את "הפריפריה" (מילה שאני לא אוהב אך על מנת לתקשר אני עושה בה שימוש) ושאלות של צדק חלוקתי כחלק מהתפיסה של שידור ציבורי דמוקרטי ועממי.

מה הספר האחרון שקראת/הסרט האחרון שראית?

הספר האחרון שקראתי היה האוטוביוגרפיה של דוד לוי, לקראת תסריט דוקומנטרי שאני כותב עליו. הסרט האחרון שראיתי באיזה לילה שלא נרדמתי היה ״Shadow World״, העוסק באופן שבו תעשיות הנשק והעסקאות הגדולות מניעות את הפוליטיקה העולמית. עניין מדכא מאד שגובה מיליוני הרוגים בשם בצע כסף וכוח.

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

פרופ' מאיר בוזגלו, ח"כ אורלי לוי ויעל בן יפת. ויש עוד כמה אנשים מעולים ברשימה.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

יש לי המון דוגמאות. גם לפני שהייתי "מודע פוליטית" וגם אחרי שהייתי "מודע פוליטית". אני חושב שהמודעות בעיקרה יודעת להעניק לאירועים מילים. אני זוכר שהמורה להיסטוריה קרא לי "צ'חצ'ח" בשיעור היסטוריה כי לא הסכמתי איתו על נרטיב מסוים. עשרות אם לא יותר פעמים לא הכניסו את חבריי ואותי למקומות בילוי בגלל שהם היו "מסיבות סגורות". "רפי בלולו זה שם של עבריין כבד", נאמר לי אני לא יודע כמה פעמים. יש כמובן את הדברים שאני לא יודע אם באו או לא באו לידי ביטוי, וזה כל הפעמים שלא התקבלתי למקומות מסוימים אם בגלל השם שלי או הביוגרפיה שלי.

פרופ׳ אורנה ששון לוי, מתוך ״אכלו לי, שתו לי – הדור הבא״:

העיתונאי אורי משגב, מתוך ״אכלו לי, שתו לי – הדור הבא״:

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

דבר שמעסיק אותי מאד הוא מפגש של מגדר ואתניות, מגדר ואידיאולוגיה פוליטית. לדעתי זה צומת מורכב שניתן בעזרתו להבין הרבה על יחסי הכוח בחברה שלנו. אוריה עוסקת בשאלות מגדריות פמיניסטיות במחקר שלה וזה גם עניין בחיי היום-יום שלה, אז אנחנו מדברים על זה. אני סקרן ומרגיש בקבוצת מיעוט לגבי המקום בו גבריות ומזרחיות מתקבלת בעולם – מה המשקל של הדבר הזה בעולמנו. יש לי הרבה מחשבות בעניין, בעיקר מתוך חוויות חיים.

האם תוך דור יימצא לדעתך פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני – כן, לא ובאיזה מחיר?

אני מאד מקווה שכן. כרגע נראה כי הדברים הופכים יותר ויותר קשיחים והבדלנות פורחת. להבנתי, בלתי ניתן להפריד בין המקרה הישראלי-פלסטיני לבין המקרה הפנים-יהודי על שלל הסכסוכים וההיסטוריה האתנית הקשה. ובכל זאת הציבוריות הישראלית עושה את ההפרדה הזו ומתייחסת ליהודים כאל מקשה אחת וכך גם אל הפלסטינים, מבלי להתייחס לסקאלה הפוליטית; לשאלות של ערבות הדדית, לפערים הכלכליים ולגזענות בתוך ישראל כלפי אוכלוסיות יהודיות וערביות. בהקשר הזה אין גם התייחסות לריבוי הדעות שיש בחברה ובפוליטיקה הפלסטינית הפנימית ושאיתה אנחנו צריכים לנהל רב-שיח. עוד מאותה נקודת מבט ישראלית גם לא דנים על הכיבוש בתקשורת, לא מדברים על זכויות אדם שמופרות, לא מדברים על הפלסטינים כחברה אזרחית מורכבת ועל אופני השליטה המשוכללים שישראל מפעילה עליה, ובמקום זה אנחנו שומעים יותר ויותר רטוריקה של הפרדה, הפחדה, אי לקיחת אחריות, השלכת האחריות כולה על המנהיגות הפלסטינית כאילו הדברים נמצאים בוואקום. יחד עם זאת כל מה שצריך, וזה אנדרסטייטמנט כמובן, זה מנהיג או מנהיגה נועזים שיטו את רוח הדברים אל עבר הטוב, כי בסופו של דבר אני מאמין שבני אדם הם רחמנים וטובים וחפצי-חיים ורוצים לחיות בכבוד ובשלום וכל מה שצריך, למרות שזה המון שצריך, היא הנהגה שתדבר על חיים משותפים, על שיוויון, על הכרה היסטורית הדדית, על תיקון העוולות.

לו היו נותנים לך 45 דקות עם תלמידי כיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על החלומות שלהם. על אהבה. על הומור. על סליחה וחמלה. ועל איך הדברים האלו הם דברים פוליטיים ועלינו להביא אותם אל הפוליטיקה במובנה הצר והרחב.

ספר על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

אתה רואה קשישים מגרבים עם הקסקט והחליפה בדרכם לבית כנסת מברכים אחד את השני: אה ר' מסעוד מה שלומך", וההוא עונה לו במבטא חצי בעברית חצי במרוקאית: "חמדולילה בארוך השים הכל בזכותו", בשכונה שהזמן כאילו עצר בה. הרבה חיים בחוץ, מלא הומור והרבה טבע לצד אלימות רבה שאז חשבתי שהיא פשוט טבעית, עוני שלא הבנתי שהוא עוני וסיכויי חיים נמוכים שגם אותם לא הבנתי אז

וואלה זה קשה. גבעת המורה היא יקום אינסופי של חוויות. עולם ומלואו. מדובר בשכונה אוטונומית של עפולה שאוכלסה בעיקר ביוצאי צפון אפריקה – מרוקאים ותוניסאים. בתחילת שנות התשעים הגיעו מאות משפחות של אתיופים ורוסים. בכל תקופה, אולי שנתיים-שלוש, אני נוסע לבקר שם והולך כמה שעות לבד ברחובות, בין השיכונים, ליד בית הכנסת של סבא שלי היכן שעליתי לתורה, בשבילים שבין הבניינים. זה מרגיש לי כמו טיול שורשים, ולעתים זה מרגיש לי כמו טיול שורשים למרוקו עצמה. אתה רואה קשישים מגרבים עם הקסקט והחליפה בדרכם לבית כנסת מברכים אחד את השני: אה ר' מסעוד מה שלומך", וההוא עונה לו במבטא חצי בעברית חצי במרוקאית: "חמדולילה בארוך השים הכל בזכותו", והם לוחצים ידיים וממשיכים לדבר בהליכה נינוחה של אנשים שלא ממהרים לשום מקום, בשכונה שהזמן כאילו עצר בה והיא בדיוק עכשיו כפי שהייתה לפני 30 שנה. החופש היה גדול שם. האוכל היה מעולה. הרבה מוזיקה, נשים גדולות מהחיים, דמויות ספרותיות של ממש, הרבה חיים בחוץ, מלא דחקות והומור והרבה טבע לצד אלימות רבה שאז חשבתי שהיא פשוט טבעית, עוני שלא הבנתי שהוא עוני וסיכויי חיים נמוכים שגם אותם לא הבנתי אז.

רפאל בלולו. צילום: קובי בלולו
רפאל בלולו. צילום: קובי בלולו

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

זה כל הזמן משתנה אצלי. כרגע לאור האירועים האחרונים הייתי שמח להיות בהופעה של צ'ארלי מגירה, הלא הוא גבי אבודרהם ז"ל. היה בו משהו מהחלומות של אנשים שגדלים במקומות קטנים. היה בו סטייל גלותי רוקנרולי כאילו הוא עכשיו הגיע על ספינה מקזבלנקה עם תקליטים של אלביס, הביץ' בויז ודיק דייל.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

הרב יוסף משאש. כחלק מכוונה קולנועית לעשות סדרה של סרטים על "ספרדים וספרדיות" שהשפיעו על העולם התרבותי היהודי, אני קורא מכתביו מדי פעם. מכיוון שאני לא תלמיד חכם אז הקריאה שלי היא איטית ומסורבלת ודורשת מילונים כל הזמן, אבל הדבר שבולט בקריאה עליו היא העובדה שהוא היה מנהיג דתי שראה את הקהילה והציבור וחשוב מזה לא חשש לצאת נגד דעות רוב של האליטה הדתית שקבעה לעתים הלכות ומנהגים לשם האינטרס או מכוח המסורת שלעתים לא היה בה צורך עוד. הייתי רוצה להכיר את הפסיכולוגיה שלו. את המנוע למתינות המסורתית המפורסמת שלו.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

אני אוהב את הבנאליה ואת הקרבה היומיומית במערכות יחסים. אני מרגיש שהריח של אוריה, הפנים שלה, החיוך שלה, החיבוק שלה, הקול שלה והאנרגיות הטובות שיש לה הן הדבר הכי חזק ומעורר שקיים בחיים שלי, וזה עולה על הדברים המיוחדים והחד פעמיים יותר שהרומנטיקה אוהבת להעריך. יחד עם זאת, זה לא שאני לא אוהב את החד פעמי והמקורי.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

"משימדורה", "פסארה", "מזרוב" או "מזרובה", "באשל" או "בשאלה". תכלס אפשר לתאר את כל החוויה האנושית עם המילים הללו.

איפה את/ה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בריאות, אשמח שיהיו לנו כמה זאטוטים חמדמדים ומאושרים, שיהיו כמובן קשובים להורים שלהם כשהם חוזרים עייפים מהעבודה! ואחרי עוד הרבה טיולים בעולם.

כנראה שיעניין אותך גם: