• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

זכויות אדם: אין כאן נאורים או חשוכים

כל עוד החזון של זכויות אדם מתקשה לתת מענה לשאלות הקשורות לשייכות, לגבולות, לחובות, הוא אינו חזון שלם. ההידברות עם חזונות אחרים שבמרכזם אלמנטים חסרים אלה הכרחית להישרדותו, ובוודאי להרחבת השותפות בו

זכויות אדם – השיח, הארגונים, הפעילים – מצויות כבר כמה שנים תחת מתקפה ציבורית ופוליטית. הביטוי האחרון לכך היה סביב הופעתו של מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, במועצת הביטחון של האו"ם. אך לא ניתן לייחס את ההתקוממות הציבורית הנוכחית נגד ארגוני זכויות האדם רק לפנייה לגוף בינלאומי. מאבקי זכויות אחרים הולידו תגובות ציבוריות נזעמות לא פחות, ללא כל מעורבות של גופים בינלאומיים. די להיזכר במאבק נגד כליאת מבקשי מקלט (החוק למניעת הסתננות), בתגובות שמעוררת ההגנה על חופש הביטוי של מפלגות ושל חברי כנסת ערבים, או בתגובות למחאה נגד הפגיעה באזרחים פלסטינים בעזה. מצב זה חייב לעורר אצלנו, שוחרי זכויות האדם, את השאלה, כיצד חשיבותן ומרכזיותן של זכויות אדם, שבשבילנו היא אמת מובנת מאליה, אינה נהירה לאחרים כה רבים.

כשאנשים שומעים שאני עוסקת בזכויות אדם, לא פעם שואלים אותי: "יש דבר כזה זכויות אדם?" או "יש לנו בכלל זכויות?" היות שיש לי נטייה מגונה לענות על שאלות רטוריות, אני תמיד נותרת נבוכה נוכח שאלה זו. האם עלי לענות ברמת העיקרון ("בוודאי שיש זכויות אדם"), או ברמת המימוש בפועל ("באמת זכויות אדם רבות אינן מקוימות")? דווקא שאלה זו, מצד אנשים שפחות מצויים בתחום, משקפת את הבלבול בשיח הזכויות עצמו, בין המצוי לרצוי. מדברים על זכויות אדם כאילו שהן דבר קיים, אמת מובנת מאליה בדבר טבעו של האדם, כל אדם, שנולד עם אגד של זכויות "טבעיות". אך זכויות אדם אינן משהו קיים; הן משהו שהיינו רוצים שיתקיים, בחזון של חברה מתוקנת וראויה. כפי שניסח זאת הפילוסוף אלסדר מקינטייר: "אין דבר כזה זכויות [אדם], והאמונה בהן כמוה כאמונה במכשפות ובחדי-קרן".

מושג "זכויות האדם" ממלא בשיח הליברלי את התפקיד שממלא המושג "אלוהים" בשיח דתי: מדברים עליו כאילו קיומו כלל אינו מוטל בספק. היסטוריונים מצביעים על המקורות הדתיים של זכויות אדם, כרעיון שצמח באירופה מתוך תיאולוגיה נוצרית-פרוטסטנטית המייחסת קדושה לפרט. לא כל כך מזמן המאבק למען זכויות אדם התבסס באופן מוצהר על ערכים דתיים: הרטוריקה של המאבק למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים שהוביל הכומר מרטין לותר קינג, למשל, היתה נוצרית מובהקת. באמריקה הלטינית זה עדיין כך. שיח זכויות האדם הוא במהותו שיח אמוני, המסווה חזון כאמת.

החזון של זכויות אדם רואה את החברה הראויה כמורכבת מפרטים ייחודיים, הנהנים מביטחון ומחופש לנוע בין קהילות וזהויות, ומהזדמנות שווה לנהל את חייהם לפי בחירתם ולממש את כישוריהם ואת שאיפותיהם. זהו חזון של חירות ושוויון שסחף ושממשיך לסחוף רבות ורבים, בעולם המערבי ומחוצה לו. אך בעיני מי שאינם שותפים לו הוא עשוי להיראות כמרשם להפקרות מוסרית ולאובדן הדבק הערכי והזהותי היוצר לכידות חברתית. בחזון שונה, חברה ראויה תלויה בזהות חזקה ומגובשת, עם בסיס משותף של מסורת, אמונה ושפה מוסרית המלכדות את חבריה וחברותיה, המבטיחות ערבות הדדית והיוצקות משמעות וכיוון לחייהם גם מעבר למימוש שאיפותיהם האישיות. המציאות כמובן מורכבת יותר ויש בה ריבוי של חזונות, בחלקם חופפים ובחלקם מתנגשים. אך שרטוט פשטני זה של הניגוד בין שני החזונות מצביע על הרחבת המבט שנוצרת כשמתייחסים לזכויות אדם לא כאל אמת אוניברסלית מובנת מאליה אלא כאל חזון אחד, לא הכרחי ולא בלעדי.

החזון של זכויות אדם רואה את החברה הראויה כמורכבת מפרטים ייחודיים, הנהנים מביטחון ומחופש לנוע בין קהילות וזהויות, ומהזדמנות שווה לנהל את חייהם לפי בחירתם ולממש את כישוריהם ואת שאיפותיהם. זהו חזון שסחף ושממשיך לסחוף רבות ורבים, בעולם המערבי ומחוצה לו. אך בעיני מי שאינם שותפים לו הוא עשוי להיראות כמרשם להפקרות מוסרית ולאובדן הדבק היוצר לכידות חברתית

השיח הציבורי בישראל מבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי החזון של זכויות אדם אוניברסליות אינו מעורר הזדהות בקרב ציבורים רחבים בישראל, ובחלקו אף מעורר התנגדות ועוינות, גם מצד המשתייכים לקבוצות שהחזון מבקש להיטיב איתן. הסוציולוג פרופ' ניסים מזרחי כתב על כך והצביע על האפיונים הסוציולוגיים המובהקים של תומכי זכויות אדם ומתנגדיהן. ישראל אינה ייחודית בכך – מעטות הן המדינות שבהן זכויות אדם נהנות מקונצנזוס רחב ובלתי-מעורער. מערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית הראתה שגם במדינה שרבים רואים בה את מולדת זכויות האדם זה אינו המצב.

ראיית זכויות אדם כחזון, להבדיל מאמת, היא שינוי הכרתי בעיקרו, אך יש בו כדי להשפיע עמוקות על האופן שבו מחנה זכויות האדם פועל – על האופן שבו הוא מתנהל מול מתנגדיו ומנסה להרחיב את שורותיו.

בין אמיתות שונות ומתנגשות אי אפשר ליישב: אם אני צודקת, האחר טועה, ולהפך. התעקשות על אמת נוטה להוביל למאבק כוחני ובלתי מתפשר. על חזונות שונים, לעומת זאת, אפשר להידבר. כדי להרחיב את מעגל השותפים לחזון של זכויות אדם אין די בהצהרה על קיומן ועל הפגיעה בהן. בדיוק כפי שדיבור על אלוהים וגאולה לא ישכנע את האתאיסט, כך "זכויות אדם" אינן טיעון שעומד בפני עצמו ואינן משכנעות את מי שאינו נמנה כבר עם מחנה המאמינים. לכן במקום להתייחס לזכויות אדם כמשהו קיים שיש לאכוף, עדיף לנסות לשכנע מדוע זכויות אדם מציגות חזון של חברה שבני אדם – גם אלה שאינם נמנים עם דת זכויות האדם – ירצו לחיות בה. יתרה מזו: אם המושג "זכויות אדם" אינו בגדר אמת אלא אמצעי שיחי להגשמת חזון, אפשר להיפתח גם לאפשרות שבהקשרים מסוימים ההיצמדות למושג תזיק יותר מאשר תועיל, ושדווקא ויתור על שיח הזכויות עשוי לשרת טוב יותר את החזון ולהרחיב את ההסכמה עליו.

בחזון, שלא כמו באמת, יש גמישות והכרה בצורך להתאים לאילוצי זמן ומקום. חזונות יכולים להתפתח ולהשתנות גם מתוך המגע עם חזונות אחרים. כשם שהחזון המודרני של זכויות אדם אוניברסליות אתגר חזונות דתיים וכיתתיים מסורתיים, כך ההכרה בקיומם ובעוצמתם של חזונות חלופיים כיום מזמינה שאלות על חזון זכויות האדם.

חזון זכויות האדם מספק מענה טוב לסוגיות קיומיות הקשורות לפרט – הייחודיות והפוטנציאל הטמון בכל אחת ואחד, החירות הדרושה לפרטים כדי לפרוח ולממש את עצמם, ההגנה הדרושה לפרטים מפני כוחם של אחרים. אך תשובותיו לוקות בשאלות הנוגעות לקשרים שבין פרטים היוצרים קהילה וחברה, שכן האנושות אינה יכולה להתנהל כאוסף של יחידים שווים: מה מחבר בין פרטים, מה מדריך ומכוון את הפרט בבחירותיו, מהו המקור לחובותיו כלפי אחרים ומה טבען של חובות אלה? מה יוצר קהילה שבין חברותיה וחבריה מתקיימת ערבות הדדית וחובות מוגברות, כיצד מסמנים את הגבולות בין קהילות שונות, ומהן החובות כלפי מי שמחוץ לקהילה? משבר ההגירה והפליטים המטלטל את מדינות אירופה הליברליות מדגים עד כמה הליברליזם ששיח הזכויות במרכזו נותר נבוך וחסר תשובות מול שאלות כגון אלה.

מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, נואם במועצת הבטחון של האו"ם:

לא לאיים על חזונות אחרים

האתגר של חזונות חלופיים המדגישים את חשיבות הקולקטיב מזמין שאלות נוספות: כיצד מבטיחים שחזון המקדש את הפרט ואת זכויותיו לא מיתרגם לחזון-בלהות של תאוות בצע חסרת רסן, קפיטליזם דורסני, התפרקות הסולידריות החברתית – כולן תופעות שאנו עדים להן? מה בחזון של זכויות אדם ובפרקטיקות שהוא מוליד, המעודדות את רדיפת הייחודיות והמימוש העצמי, מרסן את הפרט ויוצר מחויבות כלפי הזולת, כשהמציאות מוכיחה שאמונה בשוויון מופשט בין כל בני האדם, או אפילו בשוויון בין כל אזרחי המדינה, אינה מולידה מחויבות כמו זו הצומחת מתוך קשרי משפחה, שפה משותפת, אורחות חיים משותפים, אמונה ומסורת משותפות?

כל עוד החזון של זכויות אדם מתקשה לתת מענה לשאלות הקשורות לשייכות, לגבולות, לחובות, הוא אינו חזון שלם, וההידברות עם חזונות אחרים שבמרכזם אלמנטים חסרים אלה הכרחית להישרדותו, ובוודאי להרחבת השותפות בו. גם ברמת הפרקטיקה היומיומית, ראיית זכויות אדם כחזון – אחד, לא שלם, מתוך חזונות מרובים – מחייבת התנהלות שונה מזו שנובעת מראיית זכויות אדם כאמת.

הגישה המקובלת בפרקטיקה של זכויות אדם היא לבחון מה הפתרון הנאמן ביותר לזכויות אדם בבעיה חברתית נתונה ואותו לקדם. ראיית זכויות אדם כחזון, שיש להרחיב את השותפות בו כדי שיתגשם במציאות, תצטרך גם לשאול לגבי כל מקרה: האם הפתרון הנאמן לזכויות אדם מאיים על חזון אחר, רווח ובעל משקל פוליטי משמעותי? האם אפשר לקדם הסדר ראוי מבחינת זכויות אדם באופן שלא יאיים על החזון האחר, ואולי אף ישנה את חזון זכויות האדם ויהפוך אותו למורכב ושלם יותר, לכזה המכיל רכיבים של חזון אחר – רכיבים קולקטיביים – מתוך הכרה בצרכים שחזון זכויות האדם לא נותן להם מענה?

הכיבוש הוא לא עניין פנים-ישראלי, הפלסטינים תושבי השטחים אינם שותפים למערכת הפוליטית בישראל, וסיום הכיבוש אינו יכול להמתין לשינוי היחס כלפי זכויות אדם בתוך ישראל. אך בכל מה שנוגע לסוגיות פנימיות, ההבנה שאין כאן צודקים וטועים, נאורים וחשוכים, אלא חזונות שונים לגבי דמותה של חברה ראויה, שאינם תמיד שלמים וקוהרנטיים, יכולה להיות נקודת פתיחה להידברות. דווקא עבור מי ששותפים לחזון של זכויות אדם, העמקת ההבנה בדבר הגורמים לחוסר ההזדהות הנרחב עמו והידברות עם הדוגלים בחזונות שונים ממנו היא צו השעה. כמי שהתנסתה בהידברות כזו בין נציגי האגודה לזכויות האזרח לקבוצה של אנשי חינוך חרדים מזרחים, אני יכולה להעיד כי מפגש בין חזונות עשוי להוליד תובנות ותוצאות מפתיעות, שיש בהן כדי לשכלל את השיח והכלים של זכויות אדם, ואפילו את החזון עצמו. אפשר להיבהל ולהירתע משינויים כאלה, ואפשר לעומת זאת לראות שיח כזה כהזדמנות להפריה הדדית ולהתפתחות של חזונות, כמו גם היענות לאתגר העצום של ניהול חברה שבה מתקיימים זה לצד זה, ביחסים מורכבים של חפיפה והתנגשות, חזונות שונים.

דנה אלכסנדר היא משפטנית המתמחה בזכויות אדם, שעסקה בין היתר בזכויות של אנשים פגועי נפש, בזכויות של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, בזכויות של ערבים בדווים בנגב, בזכויות חברתיות וכלכליות, בזכויות אדם בשטחים הכבושים ובחופש הביטוי הפוליטי. היא ניהלה את המחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח בין השנים 2003 ל-2015, וכיום היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. זכויות אדם של המנותקים, המתנשאים והמנוכרים

    צודקת לגמרי.
    הבעיה היא שמי שמחזיקים באמונה בזכויות אדם, כמו כל בעלי אמונה אחרת, בטוחים שהם צודקים. בטוחים שהם ה"נאורים" וכל השאר הם ה"חשוכים". בטוחים שחירות הפרט, החופש למימוש העצמי הם כל מה שהאנושות צריכה לשאוף אליו, ולא מצליחים להבין שלא לכולם זה מדבר, ויש אנשים שה"חופש למימוש עצמי" זה הדבר האחרון שמעניין אותם. כשמדברים מתוך ניתוק, התנשאות וניכור למה שרוצה חלק נכבד מהחברה, מקבלים בדיוק את זה. בכך רק מרחיקים עוד יותר את אותו חלק בחברה מהחזון של זכויות אדם. הגיע הזמן לרדת מהאולימפוס. אבל השמאל, כמו תמיד, ממשיך לדבר לעצמו.

  2. י.א

    מאפיין מובהק של ביקורת הליברליזם או ביקורת שיח הזכויות היא רמת המופשטות הגבוהה שלהן. המחסור בדוגמאות קונקרטיות כמובן, אינו מקרי: האם מוצע בשם הפלורליזם לתמוך בעינויים? בעבודת ילדים? באפליית נשים? בהפצצת אזרחים? יותר נוח לא להגיד ורק ללכלך על 'שיח הזכויות האוניברסלי'.

    "זכויות אדם" נשמע כמו משהו מהצופים. "הפרות זכויות אדם" כמו עבירת תנועה. אז זהו, שלא. ואני מציע לא לקיים את הדיון מאחורי מטפחת. ביקורת 'שיח זכויות האדם'? אדרבה. פרטו לפני שתנמקו.

    1. סמולן

      כלומר, עלינו לדבוק במסגרת תיאורטית שהיא גם פגומה לדעתנו וגם פגומה לדעת אלו שלא אוחזים בדעתנו, כי היא יעילה להשגת המטרות שאנחנו לא מצליחים להשיג?

  3. דרור

    מאמר מצוין הנותן עוד הצצה על הסיבות לדעיכתם של ארגונים ומפלגות התומכות בזכויות האדם. חגי אלעד הוא באמת דוגמה טובה. בשם זכויות האדם ומתוך תמיכה בהן, הוא עושה מהלכים הפוגעים בהפצתן ויישומן. בלי שיח עמוק עם אג'נדות אחרות, שיח זכויות האדם יעלם.