לקראת מדינה יהודית ודיקטטורית

הצהלות בימין למראה דונלד טראמפ העליז מניף את אצבעותיו לניצחון, כמו שטף ההצהרות המתלהמות אודות ה"אור הירוק" להעמקת הכיבוש ועוולותיו, מחזירים אותנו מערבות אמריקה לישראל בשר ודם. ואם תוצאות הבחירות שם נחשבו לרעידת אדמה, הרי שבישראל רעידת האדמה כבר התרחשה ואנו בעיצומן של רעידות המשנה, הבאות גלים-גלים לכלות את מה שנשאר מהדמוקרטיה שנוצרה כאן בעמל רב. לפעמים, נדמה לי שתם פרק מעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל והחל עידן חדש. ואם יצלח לי, אגדיר את זה כך: משאיפה לשילוב יצירתי וכן בין יהדות לדמוקרטיה, לעידן של ויתור מודע על הדמוקרטיה – גם במחיר של הוצאת שם רע ליהדות בכללה.

רצח רבין, שחלק מהציבוריות היהודית מכחישה כפי ששמענו החודש את היותו רצח פוליטי, היה נקודת השבר שממנה ניתן להמשיג את המתרחש בישראל כתהליך של הכפפת המדינה – כלומר שרטוט גבולות, המשילות, הטוב הכללי, השלטון, השיח, הערכים – לאידאולוגיה של חלק מהרוב היהודי. שיאו של התהליך הזה הוא ביטול עקרונותיה של המדינה הדמוקרטית, (גם הדמוקרטית למחצה). בישראל של שני העשורים האחרונים מתנהל חיסול זוחל אך ממוקד של עיקרון השוויון והתניית מימוש הזכויות האזרחיות באימוץ אידיאולוגיה ימנית ובתמיכה במפעל הכיבוש ועוולותיו. זהו ביטול מודע ומכוון לאפשרות של מיעוט להיות רוב ולהחלפת השלטון; קעקוע מנגנוני האיזון המהווים תנאי בל יעבור לקיומה של דמוקרטיה סבירה, כמו הפגיעה האנושה בהפרדת הרשויות בדמות מסעות ההפחדה נגד מערכת המשפט והפיחות בערכו של בית המשפט העליון, ועיקור התקשורת מיכולתה להיות חוקרת ונשכנית על ידי חקיקה תמוהה.

לא פחות מסוכנים הם מסעי ההסתה והשיסוי נגד כל גוף, צד, איש ואישה המעזים לבקר ולאתגר את המערכת. ישנו חיסול ממוקד של ארגוני החברה האזרחית, לרבות אלו העוסקים בזכויות ובביקורת השלטון, ע"י דה לגיטימציה וייבוש מקורות המימון באמצעות חקיקה ואמצעים שלטוניים אחרים כמו סימון או עיכוב בקשות במשרדי רשם העמותות. אולם את זליגתה של הדמוקרטיה מבין האצבעות שחשים היהודים ה"אחוס״לים" היום, הערבים אזרחי המדינה מרגישים יום-יום – במיוחד מאז אירועי אוקטובר 2000 שנחוו כיירוט האופציה של אזרחותם. מאז, מסע ההדרה שלהם רק התעצם. ההערכה היא שלא ירחק היום בו ממשלות הימין ידירו אותם מהמשחק הפוליטי על ידי מהלכים של הוצאה מחוץ לחוק בפועל של האגף הצפוני של התנועה האסלאמית, ובפוטנציה של מפלגת בל"ד. מהלך כזה יהווה לדעתי כריתת גט עם הערבים בישראל במישור הפוליטי.

יהיה זה נאיבי מצד מי שעוסק בפוליטיקה הישראלית להמשיך להניח שהמשחק הדמוקרטי עדיין פתוח. תהיה זו טעות בהבנת המציאות, אם טובים ואמיצים לא ישנו את הערכותיהם ואת דרכי ההתמודדות עם העובדה הזאת. הרי ידוע לכולם שאין החלפת שלטון משמעותית בלי הקול הערבי, אבל ראו מה עשו, וליתר דיוק, מה לא עשו, כל אלה האמורים להיעזר בקול זה כדי להחליף את השלטון בהנחה שזו המטרה שלהם? אני שואל עם הנחה מקבילה, והיא שהאופוזיציה לנתניהו בחברה היהודית, כבר לא ששה לכרות ברית עם הערבים בישראל כי הדבר נתפס בעיני עצמם כלא לגיטימי ולא כשר פוליטית (קחו למשל את נאום "אוהבי הערבים" של בוז'י הרצוג).

אין עוד טעם להכחשה שבישראל של נתניהו מתפתח משטר לאומני, כוחני ומסוכן. אין גם להתכחש לעובדה שמשטר זה חש בטוח בעצמו עד כדי אובדן הבושה המוסרית והפוליטית. משטר זה חזק מספיק כדי לזכות את עצמו מרצח רבין, למשל, או מההסתה לרצח. הוא חזק מספיק כדי לא להתבייש עוד בעוולות הכיבוש ופשעיו ובשליטה בעם אחר והפיכתו לעם הנתון לחסדי גחמות שרי ישראל. הוא חזק דיו כדי לוותר על השתתפות של 20% מאזרחי המדינה במשחק הפוליטי ולטעון שהדבר מוסיף לגיטימציה לשלטון ולא גורע ממנה. משטר זה יכול לפגוע גם ביהודים אמיצי לב כדי לממש את "חזונו" המבעית. משטר זה שש לחסל את הישגי הראשונים, האבות המייסדים, ולטעון שהדבר מוסיף ערך לקיום. שלטון זה יכול להלך אימים על עיתונאים, שופטים, מצביאים לשעבר וביטחוניסטים מובהקים כדי לקיים כאן דיקטטורה יהודית למהדרין.

מדינה יהודית ודיקטטורית מתפתחת מול עינינו, אז הבא נתעורר מהחלום שאנו חיים בדמוקרטיה. כשקיבוצים מסרבים לקבל אליהם חברים מ"שוברים שתיקה" כפי שפורסם ב"הארץ", משמעו שגם אלה המתנגדים למשטר הימין הלאומני החלו לפחד מאומרי האמת ומהאמת עצמה, יותר ממלחמות אימות ושפיכות דמים שמשטר הימין עשוי להביא עליהם ועלינו. וכשהפחד וההפחדה שולטים בכיפה, מה פלא שאפשר לקיים כאן כל סוג של משטר אפל מלבד דמוקרטיה.