גם הם הלכו בשדות: סיפורו של בית הספר "כדורי" בטול כרם

בית הספר החקלאי "כדורי" קנה לעצמו מעמד מיוחד בזיכרון הישראלי: כור מחצבתם של חיים גורי, יגאל אלון, יצחק רבין ורבים מבני דור הפלמ"ח, בית ספר שנתפס כשדה בו נבט וממנו צמח הצבר המיתולוגי. ״כדורי היה יותר מאשר מוסד לימודי-חינוכי גרידא,״ כתב אלון בזכרונותיו, אלא שימש כ״מסגרת חיים מחנכת ומחשלת״ אשר עיצבה את אופיים ורוחם של התלמידים. לימים, רבים מתלמידים אלה סיפקו את שדירת הפיקוד של צה״ל בראשית דרכו, כאשר גינוניהם, לבושם, חיתוך הדיבור ותפיסת ה״דוגרי״ שלהם סיפקה את מאגר האסוציאציות והדימויים מהם נרקם האידיאל של ״דור תש״ח״.

נוכחותו של דור זה בתרבות הישראלית לא נעלמה בחלוף השנים, אלא רק התגברה בדור הבא. יוסף מילוא, במאי הסרט "הוא הלך בשדות" (1967), הגדיל לעשות כשהוסיף סיפור מסגרת לרומאן המפורסם של משה שמיר בו נראה לוחם צנחנים, שירד זה עתה מזירות הקרב ברמת הגולן, העוצר לבקר את מנהל בית הספר החקלאי "כדורי" בדרכו הביתה, לקיבוץ. על קיר משרד המנהל מזהה אורי-החדש, הלוחם האמיץ של מלחמת ששת הימים, את תמונות המחזור ובהם דיוקנאות הבוגרים המפורסמים כשלידם – דיוקן הנופל, אורי, הפלמ"חניק המיתולוגי. הבחירה באסי דיין, בנו של הגנרל חד-העין, כשחקן שיגלם את אורי, הצעיר המסוקס והמסוכסך, לא הייתה מקרית ונועדה לחבר את דור הבנים אל דור האבות-הלוחמים. הבחירה בבית הספר כדורי כאתר צילומים גם היא הייתה מכוונת ורבת משמעות.

מהלך קולנועי זה השלים למעשה את אקט הפיכת בית הספר למה שההיסטוריון היהודי-צרפתי פייר נורה (Nora) כינה בשם "אתר זיכרון" (Lieu de mémoire), היינו מרחב או אובייקט פיזי אשר מקדד, מתמצת ומעגן תחתיו את הזיכרון הלאומי.  

הרוטשילדים של המזרח

עם זאת, מעטים בציבור היהודי-ישראלי מודעים לקיומו של בית-הספר תאום, הקרוי גם הוא על-שם כדורי, בטול כרם. הרעיון שיש להכשיר יהודים וערבים לעבודה חקלאית בסטנדרטים מודרניים הוא שהנחה את מקימי שני בתי הספר.

הרעיון כשלעצמו לא היה חדש ובא לידי ביטוי בבית הספר מקוה ישראל, אולם הוא זכה לעדנה מחודשת בזכותו של הנדבן היהודי-עיראקי סר אליאס כדורי (Kadoorie, יש לבטא ח'דורי), אשר החליט בערוב ימיו להעמיד לרשות הממשלה הבריטית סכום נכבד שנועד לבניית ״בית-ספר או בתי-ספר״ (כך במקור) שייקראו על שמו בפלסטין-א״י או במסופוטמיה (היינו עיראק), ״כפי שהממשלה הבריטית תמצא לנכון."

סיפורו של אליאס כדורי ומשפחתו עדיין ממתינים לחוקרים אשר יגאלו אותם מתהום הנשייה: אליאס היה איש האליטה היהודית בבגדאד, ומשפחת הסוחרים האמידה בראשה עמד שיגשגה בזכות קשרי מסחר ענפים  שהתגבשו במהלך המאה ה-19, בייחוד על רקע מלחמות האופיום, אשר חיברו בין מסופוטמיה, הונג קונג, לונדון, כלכותה ושנגחאי. משפחת כדורי הייתה קשורה בקשרי נישואין ומסחר במשפחת שַׂשׂון המפורסמת, אשר מילאה אף היא תפקיד מרכזי בהשתלטות ההדרגתית על נתיבי הייצוא בין מזרח אסיה ללבנט ולאירופה. לא בכדי נתפסו משפחות אלה כ״רוטשילדים של המזרח״, שכן הקשר ההדוק שבין הון פיננסי, רשתות מסחר אימפריאליות, ומערכת קשרים כלכלית מסועפת אך בלתי-אמצעית המושתתת על קרבת דם ודת מסבירים ללא ספק את סוד הצלחתן.

הצאצאים המפורסמים ביותר של משפחות אליטה אלה – באם המדובר בחבר הפרלמנט, הברון אלברט (עבדאללה) דוד ששון, או במשורר זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon), המוכר בבריטניה עד היום בזכות השירים שחיבר בחפירות מלחמת העולם הראשונה, ההיסטוריון וחוקר הלאומיות אלי כדורי (Elie Kedourie), או רחל ששון בר (Rachel Sassoon Beer‏), עיתונאית שהייתה לאישה הראשונה בבריטניה ששימשה כעורכת עיתון ארצי כשנתמנתה לעורכת הראשית של ״האובזרבר״ ובמקביל גם של ה״סאנדיי טיימס״ – אימצו את גינוני התרבות ותפיסת העולם של המעמד הגבוה בבריטניה ואף סיגלו לעצמם עמדה אנגלופילית ולעתים פרו-אימפריאלית.

רבים מבני המשפחה המירו את דתם, בעוד שאחרים דוגמת פרחה (פלורה) ששון ובנה, האספן והחוקר דוד ששון, דבקו בגאווה בזהותם היהודית בגירסתה האורתודוקסית. במידה רבה, רשתות חיים ומסחר אלה ייצגו נאמנה את המציאות האימפריאלית שהייתה אקסטרה-טריטוריאלית. האימפריה הבריטית, מבחינה זו, סיפקה במה דומה לשגשוג כלכלי ותרבותי, והחיים במסגרתה עלו בקנה אחד עם פרקטיקה יהודית מוכרת – רקימת קשרים על-מקומיים ועל-לאומיים בין קהילות תפוצה.

להבדיל מאחיו אליעזר, שהיה איש עסקים ופילנתרופ אוהד ציונות, אליאס כדורי לא היה מונע על-ידי סנטימנטים פרו-ציוניים כמו על-ידי אמונה ביכולתה ותפקידה של האימפריה לחנך ולשפר את מצבם של הילידים, מוסלמים ויהודים כאחד. אך צוואתו הותירה כר נרחב לפרשנות: היכן יוקמו בתי הספר, מה יהיה אופיים, ומי יהיו התלמידים? בזכות פעילות נמרצת של המשרד הציוני בלונדון, הועמד העזבון כולו לזכות ממשלת המנדט, בראשותו של הנציב העליון, הרברט סמואל. אולם צעד זה לא פתר את הקושי, אלא עורר ויכוח נוקב בדבר השימוש המקומי בעזבון – האם יוקם בית ספר מעורב המשותף ליהודים ולערבים או שני בתי ספר נפרדים?

בניגוד לסמואל, שסבר כי יש לחתור להקמת בית ספר אינטגרטיבי, פקידים יהודים בממשלת המנדט קידמו במרץ תכנית למיצוי כל כספי העזבון לשם הקמת שלושה בתי ספר לתלמידים יהודים בלבד, בירושלים, ביפו ובטבריה, אשר יתוכננו על ידי אדריכלים יהודים וייבנו על טהרת עקרונות ה"עבודה העברית". הוויכוח הגיע לסופו רק בשלהי שנת 1925, אז החליט מחליפו של סמואל, הנציב העליון הרברט פלאמר, להקים שני בתי ספר חקלאיים נפרדים – האחד לתלמידים ערבים באזור טול כרם, והאחר לתלמידים יהודים למרגלות הר תבור. פלאמר טען כי בעשותו כן מילא למעשה ״אחר הדרישות של שתי האוכלוסיות." התקדים שנוצר – הפרדה על בסיס דתי ואתנו-לאומי – בישרה את המגמות העתידות להתעצם בשנים שלאחר מכן. מבחינה זו, גם שנת 1925 יכולה להיקרא ״שנת אפס״ של הסכסוך היהודי-ערבי.

המיקום הגיאוגרפי של בית הספר הערבי לא נעדר משמעות היסטורית גם הוא. מחד, נפת טול כרם, שחלשה על המרחב שבין גבעות השומרון במזרח דרך אזור השרון ועד חופי הים התיכון ואזור נתניה כיום, הייתה ידועה מני דורות בזכות התוצר החקלאי המשובח שהפיקה. אדרבא, שמה של העיר טול כרם (בערבית, ״הכרם הארוך״), הידועה עוד מתקופת התלמוד, רומז על אופי הפעילות החקלאית של האזור. מאידך, לצד הפסטורליה, מתוך שדות טול כרם עלה גם ההד של התנגשות צבאית אלימה, שכן בשדות הסמוכים לאתר שעליו נבנה בית הספר נערך קרב טול כרם (19 בספטמבר 1918), במהלכו התנגשו כוחות הדיוויזיה ה-60 (XXI Corps) הבריטית עם כוחות הארמיה השביעית והשמינית של הטורקים. בקרב השתתפו שלוש חטיבות רגלים של הצבא ההודי, רובן ככולן על טהרת חיילים מוסלמים וסיקים, אשר נתלוו לכוחותיו של הגנרל אלנבי. יש הטוענים שהרצון להימנע מלהטיל את משימת הכיבוש של מרכזי ערים מוסלמיות על גדודי חיילים נוצרים הייתה מכוונת מלמעלה, שכן הפיקוד הבריטי עשה כל שביכולתו כדי להימנע מדימוי של המערכה כמסע צלב מודרני.

האנדרטה הבריטית שנועדה להנציח את הנופלים ניצבת עד היום בשדות בית הספר ומספקת עדות אילמת לאירועים האלימים. באופן יוצא דופן, היא כוללת גם אזכור של החיילים הטורקים שנפלו במערכה לצד היחידות הסיקיות.

מיפו לרחבי האימפריה

הרעיון שיש להקים בתי ספר חקלאיים הלמה את תפיסות הפיתוח של ממשלת המנדט. בתי ספר אלה הפכו אתרים חשובים להפצה בפועל של דגמי עיבוד אינטנסיבי של הקרקע וחקלאות מעורבת. בית ספר כדורי בטול כרם, מבחינה זו, לא נפל בחשיבותו מזה היהודי: תמיכה ממשלתית בהכשרת חקלאים יהודים וערבים ושירותי ייעוץ חקלאי מטעם התחנות לניסיונות חקלאיים בעכו ובשכם, נועדו לסייע לממשלת המנדט להצמיח אליטה מקומית, ומומחי חקלאות בפרט, כולם גברים, אשר עתידים היו לשוב לביתם עם סיום הלימודים ולהנהיג את קהילותיהם לעבר קידמה חקלאית וכלכלית.

בית הספר פתח את שעריו לתלמידים ב-1931. מסדרת הצילומים שהשאיר אחריו הצלם משה (ניקולאס) שוורץ ניתן ללמוד על כמה מהפרקטיקות החקלאיות שנלמדו בבית הספר כדורי טול כרם. גם עצם הבחירה של מנהליו של שוורץ, אנשי ה-PIO (משרד האינפורמציה המנדטורי בא"י), להפיק סדרה של צילומים, רומזת אולי על החשיבות הסימבולית של בית הספר כאתר ממנו מבעבעת המודרניזציה של המזרח התיכון.

רבים מן התלמידים הערבים לא היו זקוקים בהכשרה מיוחדת כדי ללמוד כיצד להניף מגל, אולם בית הספר התגאה בעובדה שבין כתליו ניתן היה גם ללמוד כיצד להפעיל טרקטור ומקצרה, להשתמש בכוורת הניידת, ולנהל מחלבה מודרנית. בה בעת, בניית בית הספר בטול כרם נקשרה בתוכנית אב מקיפה ורחבה יותר שנועדה לפתח את מערכת הכבישים וכן תוואי הרכבת באזור כדי לאפשר קשר הדוק יותר בין העיר לעורף החקלאי ולאפשר לתוצרת החקלאית, ובפרט לחלב הפרות שהופק ברפת בית הספר ולפירות שגדלו במטעיו, להגיע במהירות לערי החוף ולנמל יפו. מיפו – עורק המסחר המרכזי באזור – נועדה תוצרת זו להיות מופצת ברחבי האימפריה כולה.

למרות מימושו המהיר והמוצלח לכאורה של חזון בית הספר החקלאי, אתגרים ובעיות לוו את בית הספר בטול כרם כבר מראשיתו: למנהל בית הספר הראשון מונה פקיד בריטי, ה״מ הלד (H. M. Heald), אך הצעד עורר מחאת תלמידים שהובילה, כך נראה, למינויו של עיז-אל-דין אל-שווא (1969-1902), בוגר אוניברסיטאות ביירות וקיימברידג׳ ואחד מחברי הילדות של ח׳ליל סכאכיני, שבשלב מאוחר יותר עבר לשמש כקצין נפה בחיפה ובג׳נין. בעיות נוספות התגלו בהמשך כאשר כימאי שנשכר לצורך ביצוע סקר קרקעות עבור ממשלת המנדט קבע כי אדמת בית הספר היא בעייתית, ותוכל לשמש רק לגידולי מספוא; בשלב הבא נסתבר כי התוכניות השונות לסלילת כבישים, גידור ושינוי תוואי הרכבת הפרו את ההיגיון המרחבי של בית הספר (כמו גם את פרטיותם התלמידים בעת רחצתם בבריכת השחייה); גם ניהולו השוטף של בית הספר לא עבר על מי מנוחות ונקשר תדיר לוויכוחים על תקציבים מוגבלים; על כך נוספו סכסוכים שונים בין הנהלת בית הספר והממשלה בעניין בעלות על שטחים החקלאיים וחכירתם. הגדרתם הזמנית של שטחים כאזור יער (Forest reserve areas) איפשרה לממשלה לאסור התיישבות, מחייה או חקלאות באזורים אלה. מנגנון משפטי זה הפך לא אחת אמצעי יעיל לשינוי ייעוד הקרקע והבעלות עליה, כאשר נסתבר שאותם אזורי יער הופשרו שוב, בסופו של דבר, והועברו לידי הקק"ל.

אולם האתגר המרכזי שליווה את באי בית הספר היה אי-הסדירות בפעילותו: הלימודים הופרעו תכופות בשל צרכי בטחון, או כתגובה ל"מאורעות", כפי שכינתה הממשלה את אירועי המרד הערבי בשנים 1939-1936, ונעלה בעקבותיהם את שערי בית הספר לתקופות ממושכות.

במובנים רבים, התגובה הבריטית החריפה קשורה בעובדה ששני בתי הספר, היהודי והערבי, נתפסו כמוסדות ממשלה. בשנת 1925, תלמידי שני בתי הספר אף מחו, בנפרד אך במקביל, על כך שההנהלות של בתי הספר העדיפו לשרת אינטרסים בריטיים, ולא את צרכי התלמידים. במסגרת אירועי המרי ב-1936 מגמות אלה הוסלמו, ובתי הספר עצמם הפכו מוקד להתקפות ושריפת מתקנים. באותם ימים סוערים גם התעצם הפער בין שניהם: יצחק שדה החל לגייס צעירים, בהם תלמידי כדורי, לפלוגות השדה (הפו"ש) שהקים במסגרת ארגון ״ההגנה״, באישורם של הבריטים. בה בעת, עיז-אל-דין אל-שווא, מנהל בית הספר הערבי לשעבר, הצטרף לכוחות המרד של פאוזי אל קָאוַּקְגִ'י.

גם פקידי ממשלת המנדט החלו להתייחס לפעילות בבית הספר בטול-כרם בחשדנות יתרה: אחד הדו״חות המנדטוריים ששרדו מתאר את השריפה שהתחוללה בין כתלי בית הספר בטול כרם בזמן המאורעות, ואת סירובם הפקידים לרכוש ריהוט חדש לבית הספר – כסאות ושולחנות לימוד – כתחליף לאלו שנשרפו, לדידם, כאקט של מחאה. בנוסף לכך, הצבא הבריטי נהג "לכבוש את שטחי בית הספר" (כך, באלו המילים) לפי צרכיו. מנגנונים נוספים ואגרסיביים של שיטור ודיכוי המרד מצאו את ביטויים בסביבות בית הספר, ואומצו בחלוף השנים על ידי צה״ל. ב-1937 נמלט עיז-אל-דין אל-שווא מהארץ, ושהה עד 1947 בסוריה ובעיראק.  ב-1948 שב ארצה ונטל חלק בקרבות, עקר ללבנון ושם היה פליט עד מותו.

לאחר 1948 איבד בית הספר חלקים משטחיו שנפלו מעברו המערבי של קו הסכמי הפסקת האש והפכו לשטח מדינת ישראל הריבונית. בית הספר המשיך לפעול, עם זאת, תחת חסות ירדנית כמכללה. שחקני קבוצות הכדורגל של שני בתי הספר כדורי, היהודי והערבי, כבר לא התחרו זה בזה יותר כפי שקרה בשנים הראשונות. במקומם, כפי שמדגימות תמונות מאותה תקופה, התקיימו מפגשי כדורגל בין הקבוצה של טול כרם לבין קבוצות אחרות מן העולם הערבי. בין בוגרי המוסד נמנים שרים בממשלות ירדן ואיראן, בהם גם עדנאן בדראן, מדען ירדני שאף כיהן כראש ממשלה. עבדאללה יוסוף עאזם (1989-1941), איש "האחים המוסלמים" שלימים הפך לאחד מן הארכיטקטים של ארגון אל-קאעידה – גם הוא בין בוגריו.

קמפוס תחת כיבוש

המכללה המשיכה בפעילות שוטפת גם תחת כיבוש ישראלי. בשנת 2007 שודרגה המכללה לדרגת אוניברסיטה, ובאופן זה הפכה לאחותן הזעירה (כיום לומדים באוניברסיטה כ-7,000 סטודנטים וסטודנטיות) של האוניברסיטאות הפלסטיניות הגדולות אל-קודס, א-נג'אח וביר-זית. הסכמי אוסלו לא סייעו למכללה לשגשג. אדרבא, בעקבות חלוקת השטחים החדשה נאלצו מנהלי המכללה להתמודד עם  חציצה כפויה ומלאכותית בין אזור המבנים בקמפוס, שנכלל בשטח A בהסכמים, לבין השדות, שניצבו בשטח C. האנדרטה הבריטית לזכר הנופלים, שבעבר ניצבה בשדות שנדמה היה שמשתרעים עד לים, ניצבת כיום במרחק קצר של כמה עשרות מטרים מגדר ההפרדה המגוננת על כביש 6 והמחסום הצה"לי הסמוך אליו.

‎משנת 2002 החל הצבא לערוך אימונים בשטח שהופקע מהקמפוס והפך למטווח. הקירבה של המטווח לשדות החקלאיים וקולות הירי שנשמעו היטב בכיתות הלימוד סיפקו כר פורה לחיכוכים חוזרים ונשנים בין הסטודנטים לבין כוחות צה"ל, אשר הסתיימו לא אחת בתגובה צה"לית תקיפה ובפגיעות בנפש וברכוש. הכניסות של כוחות צה״ל לקמפוס למחזה תדיר במהלך שנת 2015 במהלכה, על פי דיווחי חברי סגל באוניברסיטת כדורי, הותקף הקמפוס 130 פעמים.

אחת התפניות האבסורדיות בסיפור התרחשה באותה עת, בעקבות ניסיון של אנשי האוניברסיטה אשר ביקשו למנוע את החיכוכים החוזרים והנשנים להקים חומה שתחצוץ בין החיילים לתלמידים מיידי אבנים. שלטונות הצבא פסלו את האפשרות מכל וכל ואף החרימו את הדחפור שהיה אמור לשמש לצורך כך.

על רקע זאת, באפריל 2016 אקדמאים ואקדמאיות ישראלים פתחו בקמפיין בינלאומי במסגרת ארגון ״אקדמיה לשוויון״ ודרשו להפסיק את האימונים בשטח הקמפוס. זמן קצר לאחר ביקור סולידריות של אנשי סגל ישראלים בקמפוס בטול כרם הודיע צה״ל שהמטווח יפונה משטח הקמפוס. השקט חזר לשדות הקמפוס, אך מסתבר שהיה זה שקט זמני בלבד: לפני עשרה ימים (17.11) דיווחו חברי סגל באוניברסיטת כדורי על חדירה נוספת של חיילי צה״ל אל הקמפוס שנעשתה באישון לילה, במסגרת הוחרמו מסמכים, דלתות מרכז המחשבים במוסד נפרצו וארכיב הצילומים של מצלמות האבטחה של הקמפוס נלקח.

*

ומשפחת כדורי? עסקיה המשיכו לשגשג ולהסתעף ומחויבותם לפילנתרופיה ולעזרה בהכשרה חקלאית גם היא לא נעלמה, אך הופנתה לזירות חדשות לאחר מלחמת העולם השנייה. ב-1951 הקימו אחייניו של אליאס כדורי חוות הכשרה חקלאיות כדי לסייע לחקלאי הונג קונג להיאבק בשפל כלכלי שמלחמת העולם השנייה הביאה עימה. הגנים הבוטניים והחווה החקלאית של משפחת כדורי בהונג קונג משגשגים עד היום, וממשיכים את מסורת החינוך החקלאי של ה-Kadoorie Agricultural Aid Association. במרחק נסיעה קצרה משם ניצב בגאווה מלון ה-Peninsula היוקרתי, שנחנך על-ידי המשפחה ב-1928 (בסמוך להקמת בית הספר בטול כרם) ונמצא כיום בבעלותו של סר מייקל כדורי. בהמשך הופנתה הפילנתרופיה המשפחתית לנפאל, בניסיון לסייע ליוצאי ה"גורקאז", כפי שכונו יחידות הנפאלים ששירתו בצבא הבריטי, למצוא את מחייתם כחקלאים לאחר שהתשחררו משירותם הצבאי. שיתוף פעולה זה נמשך עד ימינו, ובשנת 2015-16 תרמה הקרן המשפחתית מעל 4.5 מליון ליש״ט לעזרה לקהילות בנפאל.

בדומה לבית ספר כדורי היהודי, סיפורה של אוניברסיטת כדורי בטול כרם יכול לשמש כמשל. האדמה הפצועה עליה ניצבת האוניברסיטה הקטנה מספקת פיסת היסטוריה מכווצת, כמה עשרות דונאמים שמנקזים לתוכם כל כך הרבה מן התהפוכות, הסערות והתקוות הגנוזות של המזרח התיכון במאה העשרים. שאיפתו של אליאס כדורי, שההולכים בשדות משני הצדדים יביאו עימם פיתוח, מודרניזציה ושגשוג, התנגשה במציאות קשה של סכסוך והפרדה. הניסוי שנכשל בפלסטין-א״י המנדטורית, כך נדמה, נוסה מחדש בדרום הגלובלי. עתיד השדות של אוניברסיטת כדורי בטול כרם, עם זאת, עדיין לוט בערפל.

—————

מחר (יום ב׳ 28.11) יתקיים באוניברסיטת חיפה כנס שכותרתו ״אוניברסיטת כדורי: ממנדט לכיבוש״. באירוע זה יציגו חוקרים וחוקרות את סיפורה הייחודי של אוניברסיטת כדורי בהקשריו ההיסטוריים והחברתיים הרחבים ובהקשר הנוכחי כאוניברסיטה תחת כיבוש.

אנו רוצים להודות לאיילת בן-ישי, שירה וילקוף, עפרי אילני, שי חזקני, רותם גבע, יובל עברי, חיה במבג'י-סספורטס והילה דיין על ההערות והעזרה.