• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

טראמפ כנשיא: ראיון עם נועם חומסקי

הוגה הדעות והפעיל הפוליטי נועם חומסקי בראיון עומק על הגורמים שהביאו לעליית טראמפ, על ההדרדרות הצפויה שלנו אל עברי פי פחת אקלימיים, על מדיניות החוץ העלומה ומדיניות הפנים המיטיבה עם שועי הארץ ועל הרפובליקנים השועטים ימינה כמקובל בימינו בעולם
ק.י. פוליכרוניו

תרגום: יוענה גונן

ב-8 בנובמבר 2016 הצליח דונלד טראמפ להביא למהפך המפתיע ביותר בפוליטיקה האמריקאית באמצעות שימוש מוצלח בזעמם של מצביעים לבנים ופנייה לנטיותיהם הנמוכות ביותר של בני האדם, בצורה שהיתה מרשימה בוודאי את התועמלן הנאצי יוזף גבלס עצמו. אבל מה בדיוק המשמעות של נצחונו של טראמפ ולמה ניתן לצפות מן המגלומן הזה כאשר יטול לידיו את מוסרות השלטון ב-20 בינואר 2017? מהי האידיאולוגיה הפוליטית של טראמפ, אם יש כזו, והאם ״טראמפיזם״ היא תנועה? האם מדיניות החוץ של ארצות הברית תהיה שונה במשהו תחת ממשל טראמפ?

לפני מספר שנים התריע האינטלקטואל הציבורי נועם חומסקי כי האקלים הפוליטי בארה״ב בשל לעלייתה של דמות סמכותנית. כעת הוא חולק את מחשבותיו על תוצאות הבחירות, על גסיסתה של המערכת הפוליטית האמריקאית ועל הסיבות לכך שטראמפ מהווה סיכון ממשי לעולם ולכדור הארץ כולו.

נועם, הבלתי ייאמן קרה: בניגוד לכל התחזיות השיג דונלד טראמפ ניצחון מוחץ מול הילרי קלינטון, והאיש שאותו תיאר מייקל מור בתור ״ליצן לפרקים וסוציופת במשרה מלאה נבזי, בור ומסוכן״ יהיה הנשיא הבא של ארה״ב. מה לדעתך היו הגורמים המכריעים שהובילו את המצביעים האמריקאים ליצור את המהפך המפתיע ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית?

לפני שאגיב לשאלה, אני חושב שחשוב שנשקיע כמה רגעים כדי לבחון מה בדיוק קרה ב-8 בנובמבר, תאריך שעשוי להתברר כאחד מהחשובים בהיסטוריה האנושית – תלוי בתגובה שלנו.

זו אינה הגזמה.

החדשות הכי חשובות של 8 בנובמבר כמעט שלא זכו לתשומת לב, עובדה בעלת משמעות בפני עצמה. בתאריך זה פרסם הארגון המטאורולוגי העולמי דוח במסגרת ועידת האקלים הבינלאומית במרוקו (COP22), שכונסה כדי לקדם את הסכם פריז שנחתם בוועידה הקודמת (COP21). הארגון המטאורולוגי העולמי דיווח כי חמש השנים האחרונות היו החמות ביותר שתועדו. הוא דיווח על עלייה בגובה פני הים, שתתגבר בקרוב בגלל קצב הפשרת הקרחונים המהיר מן הצפוי, ביניהם הקרחונים האדירים באנטרקטיקה. במהלך חמש השנים האחרונות כמות הקרח באוקיינוס הארקטי היתה נמוכה ב-28% מהממוצע של 29 השנים שקדמו להן, מה שלא רק גורם לעלייה בגובה פני הים אלא גם מפחית את האפקט המצנן של החזרת קרני השמש על-ידי הקרח הארקטי, ובכך מאיץ את ההשלכות החמורות של ההתחממות הגלובלית. הארגון המטאורולוגי העולמי ציין כי הטמפרטורות מתקרבות באופן מסוכן ליעד שהוגדר בוועידת האקלים בפריז, לצד תחזיות ודיווחים מדאיגים נוספים.

פעילה סביבתית מחוץ לוועידת פריז, נובמבר 2015. צילום: cc by-PROAlisdare Hickson
פעילה סביבתית מחוץ לוועידת פריז, נובמבר 2015. צילום: cc by-PROAlisdare Hickson

עוד אירוע שהתרחש ב-8 בנובמבר עשוי להתברר כבעל משמעות היסטורית חריגה בגלל סיבות שגם הן זכו לתשומת לב מעטה. בתאריך זה היו בחירות במדינה החזקה ביותר בהיסטוריה של העולם, מדינה שתותיר את חותמה על מה שיבוא בהמשך. תוצאות הבחירות העניקו שליטה מוחלטת על הממשל – הזרוע המבצעת, הקונגרס, בית המשפט העליון – למפלגה הרפובליקאית, שהפכה לארגון המסוכן ביותר בהיסטוריה של העולם.

מלבד המשפט האחרון, כל הכתוב לעיל אינו שנוי במחלוקת. המשפט האחרון עשוי להישמע משונה, אפילו שערורייתי, אבל האם הוא באמת כזה? העובדות מלמדות שלא. המפלגה הרפובליקאית מסורה למירוץ מהיר ככל האפשר אל עבר השמדתם של החיים האנושיים המאורגנים. אין תקדים היסטורי לעמדה כזו.

האם זו גוזמה? בחן את מה שהיינו עדים לו בזמן האחרון. במהלך הפריימריז של הרפובליקאים, כל אחד מהמועמדים הכחיש כי מה שקורה אכן קורה – מלבד המתונים השקולים כמו ג׳ב בוש, שאמר שהכל חסר ודאות אבל אין צורך לעשות דבר כי אנחנו מפיקים יותר גז טבעי הודות לסדיקה הידראולית (פראקינג), או ג׳ון קייסיק, שהסכים שההתחממות הגלובלית מתרחשת אבל הוסיף כי ״אנחנו הולכים לשרוף [פחם] באוהיו ואנחנו לא מתכוונים להתנצל על זה״.

המועמד המנצח, שעכשיו הוא הנשיא הנבחר, קורא לעלייה חדה בשימוש בדלקים, לרבות פחם; לביטול תקנות; למניעת עזרה למדינות מתפתחות ששואפות לעבור לאנרגיה בת-קיימא; ובאופן כללי לריצה מהירה ככל האפשר לעבר התהום.

ציוץ של טראמפ משנת 2012
ציוץ של טראמפ משנת 2012

טראמפ כבר נקט צעדים לפירוק הסוכנות להגנת הסביבה כשמינה לאחראי על המעבר בסוכנות את מיירון אבל, מכחיש שינויי אקלים ידוע (וגאה). היועץ הבכיר של טראמפ לענייני אנרגיה, איל הנפט המיליארדר הרולד האם, הכריז על שאיפותיו, שהיו צפויות מראש: ביטול תקנות, הטבות מס לתעשייה (ולמגזר העשיר והתאגידי באופן כללי), יותר הפקה של דלקי מאובנים והסרת החסימה הזמנית שהטיל אובמה על צינור הנפט ״דקוטה אקסס״. השוק הגיב במהירות: המניות של חברות אנרגיה זינקו, ביניהן יצרנית הפחם הגדולה בעולם, פיבודי אנרג׳י, שכבר הגישה בקשה להכריז על פשיטת רגל אולם לאחר נצחונו של טראמפ רשמה רווח של 50%.

ההשפעות של מדיניות ההכחשה הרפובליקאית כבר מורגשות. היו תקוות שהסכם פריז יוביל לאמנה שניתנת לאימות, אבל כל מחשבה כזו נזנחה משום שהקונגרס הרפובליקאי סירב לקבל כל הסכמה מחייבת, כך שהתוצאה הייתה הסכם וולונטרי שהוכח כחלש בהרבה.

טראמפ כבר נקט צעדים לפירוק הסוכנות להגנת הסביבה כשמינה לאחראי על המעבר בסוכנות את מיירון אבל, מכחיש שינויי אקלים ידוע (וגאה). היועץ הבכיר של טראמפ לענייני אנרגיה, איל הנפט המיליארדר הרולד האם, הכריז על שאיפותיו, שהיו צפויות מראש: ביטול תקנות, הטבות מס לתעשייה (ולמגזר העשיר והתאגידי באופן כללי), יותר הפקה של דלקי מאובנים והסרת החסימה הזמנית שהטיל אובמה על צינור הנפט ״דקוטה אקסס״

ההשפעות האלה עלולות בקרוב להיות ברורות אף יותר מכך. בבנגלדש לבדה, עשרות מיליוני אנשים צפויים לברוח מן המישורים הנמוכים בשנים הקרובות בגלל עליית פני הים ומזג האוויר הקשה, מה שיוביל למשבר הגירה שיגרום למשבר הנוכחי להחוויר בהשוואה. מדען האקלים המוביל של בנגלדש טוען במידה רבה של צדק כי ״למהגרים האלה צריכה להיות הזכות לעבור למדינות שמהן מגיעים כל גזי החממה האלה. צריך לאפשר למיליונים מביניהם להגיע לארה״ב״ – ולשאר המדינות המבוססות שהתעשרו תוך כדי שהן מביאות תקופה גיאולוגית חדשה, האנתרופוקן, שמזוהה עם שינוי קיצוני שנגרם לסביבה על-ידי האדם. ההשלכות הקטסטרופליות הללו יכולות רק להתעצם, לא רק בבנגלדש אלא בכל דרום אסיה, עם העלייה החדה בטמפרטורות – שכבר עכשיו הן בלתי נסבלות מבחינת העניים – והימסותם של קרחוני ההימלאיה, מציאות שתאיים על אספקת המים כולה. לפי הדיווחים, כבר עכשיו בהודו לכ-300 מיליון בני אדם אין מי שתייה ראויים. וההשלכות יגיעו להרבה מעבר לכך.

קשה למצוא מילים שיבהירו כי בני האדם ניצבים בפני השאלה החשובה ביותר בתולדותיהם – האם החיים האנושיים המאורגנים ישרדו בצורה שדומה למה שמוכר לנו – וכי התשובה שלהם לכך היא האצת המירוץ לאסון. הבחנות דומות תקפות ביחס לנושא מרכזי אחר שנוגע להישרדותה של האנושות: סכנת ההשמדה הגרעינית, שמרחפת מעל ראשינו 70 שנה ומתעצמת כעת.

קשה לא פחות למצוא מילים שיבהירו את העובדה מעוררת התדהמה שבמסגרת כל הסיקור הנרחב של קרנבל הבחירות, כל האמור לעיל לא זוכה ליותר מאשר אזכור חולף. אני עצמי בכל אופן איני מוצא את המילים הראויות.

ולבסוף נפנה לשאלה שהועלתה. אם לדייק, קלינטון זכתה לרוב מתוך מניין קולות המצביעים. הניצחון המוחץ-כביכול קשור למאפיינים משונים של הפוליטיקה האמריקאית: ביניהם הקולג׳ האלקטורלי, שהוא משקע שנותר מהקמתה של הארץ כברית בין מדינות נפרדות; שיטת ״המנצח זוכה בכל״ במדינות השונות; ארגונם של מחוזות הקונגרס (לעתים בחלוקה מוטה ובלתי הוגנת) כדי לתת משקל רב יותר לקולות הכפריים (בבחירות קודמות וכנראה גם בנוכחיות, הדמוקרטים ניצחו בפער נאה במניין הקולות הכללי לבית הנבחרים אולם מחזיקים במיעוט מתוך המושבים); ושיעור גבוה של אי-הצבעה (בדרך כלל קרוב למחצית בבחירות לנשיאות, לרבות הבחירות הנוכחיות). יש משמעות עתידית מסוימת בעובדה שבטווח הגילים של 25-18 קלינטון ניצחה בקלות וברני סנדרס קיבל שיעורי תמיכה גבוהים עוד יותר. התשובה לשאלה עד כמה זה משמעותי תלויה בסוג העתיד שמחכה לאנושות.

4132648471_3025265160_o

לפי המידע שמצוי בידינו כרגע, טראמפ שבר את כל השיאים בתמיכה שקיבל ממצביעים לבנים, ממעמד הפועלים ומהמעמד הבינוני-נמוך, בייחוד בטווח ההכנסות של 90-50 אלף דולר בשנה, כפריים ותושבי פרברים, בייחוד ללא השכלה אקדמית. הקבוצות הללו שותפות לכעס הרווח במערב כלפי הממסד הריכוזי, שהתגלה גם בתוצאות הבלתי צפויות של משאל הברקזיט ובקריסתן של מפלגות ריכוזיות באירופה. הכועסים והמנוכרים הם לרוב קורבנות המדיניות הניאו-ליברלית של הדור הקודם, אותה מדיניות שתוארה בעדות בקונגרס על-ידי יו״ר הבנק הפדרלי המרכזי של ארה״ב אלן גרינספן (״הקדוש אלן״, כפי שכינו אותו בהוקרה כלכלנים ומעריצים אחרים, עד שהכלכלה הפלאית שעליה פיקח התרסקה בשנים 2008-2007 ואיימה לגרור איתה את הכלכלה העולמית כולה). כפי שהסביר גרינספן בימי הזוהר שלו, הצלחותיו בניהול כלכלי התבססו באופן משמעותי על ״חוסר ביטחון תעסוקתי גובר״. עובדים מפוחדים לא ידרשו שכר גבוה יותר, תנאים וביטחון, אלא יסתפקו בשכר קפוא ובתנאים מקוצצים – שמעידים על כלכלה בריאה בסטנדרטים ניאו-ליברליים.

העובדים, שבהם בוצעו הניסויים הללו בתיאוריה כלכלית, אינם מרוצים במיוחד מהתוצאה. כך למשל הם אינם מאוד מאושרים מהעובדה שב-2007, בשיאו של הנס הניאו-ליברלי, השכר הממשי במשרות לא-ניהוליות היה נמוך מכפי שהיה שנים קודם לכן, או מכך שהשכר הממשי של עובדים גברים קרוב לרמות שהיו בשנות השישים בשעה שרווחים מופלגים הגיעו לכיסיהם של מעטים בצמרת, חלקיק של 1%. אין זו תוצאה של כוחות השוק, הישגים או מצוינות, אלא של החלטות מדיניות ברורות, כפי שהדגים בדקדקנות הכלכלן דין בייקר בספר שהתפרסם לאחרונה.

גורלו של שכר המינימום מבהיר מה קרה: במשך תקופת הצמיחה הגבוהה והשוויונית בשנות ה-50 וה-60, שכר המינימום – שקובע רצפה לסוגי שכר אחרים – עקב אחר הפרודוקטיביות. עניין זה הגיע לקצו עם עלייתה של הדוקטרינה הניאו-ליברלית. מאז, שכר המינימום נעצר. אילו היה מתקדם כמו בעבר, הוא היה כנראה קרוב ל-20 דולר בשעה; כיום, זה נחשב למהפכה פוליטית להעלות אותו ל-15 דולר.

למרות כל הדיבור על תעסוקה כמעט מלאה בימינו, ההשתתפות בכוח העבודה נותרה מתחת לנורמה הקודמת. ומבחינת אנשים עובדים, יש הבדל גדול בין עבודה יציבה בתחום הייצור עם משכורות מאוגדות ותנאים תעסוקתיים, כפי שהיה פעם, לבין עבודה זמנית שמציעה ביטחון מועט באחד מתחומי השירותים. לצד השכר, התנאים והביטחון, אבדו גם הכבוד, התקווה לעתיד, התחושה של שייכות לעולם ושל מילוי תפקיד בעל ערך בתוכו.

התוצאה מתוארת היטב בספרה של ארלי הוכשילד על מעוז של טראמפ בלואיזיאנה, שם התגוררה ועבדה במשך שנים רבות. היא משתמשת בדימוי של תור, שבו עומדים התושבים מתוך ציפייה להתקדם בהתמדה בזכות עבודה קשה והיצמדות לערכים מקובלים; אבל מיקומם בתור נעצר. הם רואים אנשים לפניהם מזנקים קדימה, אבל זה אינו מעורר מצוקה משום שזו ״השיטה האמריקאית״, שבמסגרתה מצוינות (כביכול) מתוגמלת. מה שכן מעורר מצוקה הוא מה שמתרחש מאחוריהם: הם מאמינים ש״אנשים לא ראויים״ אשר אינם ״מצייתים לכללים״ מקודמים לפניהם על-ידי תוכניות של הממשל הפדרלי שנתפסות בעיניהם באופן שגוי כמיועדות לקדם אפריקאים-אמריקאים, מהגרים וקבוצות אחרות שאליהן הם מתייחסים לעתים קרובות בזלזול. כל האמור לעיל החמיר בגלל הכזבים של רונלד רייגן על ״מפונקות סעד״ ועל ״סייחים צעירים וחסונים״ (שחורים במרומז) שגונבים את הכסף שאנשים לבנים הרוויחו בעבודה קשה, ושאר פנטזיות מסוג זה.

לעתים הכישלון להסביר, שהוא בפני עצמו סוג של זלזול, משמש כגורם בטיפוח שנאה לממשלה. פגשתי פעם צַבָּע בתים בבוסטון שהפך למתנגד קשה של הממשלה ״המרושעת״ אחרי שבירוקרט מוושינגטון, שלא ידע דבר על צביעה, ארגן פגישה של קבלני צביעה כדי לבשר להם שלא יוכלו להשתמש יותר בצבעים מכילי עופרת – ״הסוג היחיד שעובד״ – כפי שהם כולם ידעו, אבל לובש החליפה לא הבין. עניין זה מוטט את העסק הקטן שלו ואילץ אותו לצבוע בתים בעצמו באמצעות חומרים באיכות נמוכה שכפו עליו האליטות שבממשלה.

לעתים יש גם סיבות ממשיות לעמדות כאלה כלפי הבירוקרטיה השלטונית. הוכשילד מתארת אדם שמשפחתו וחבריו סובלים קשות מן ההשפעות הקטלניות של זיהום כימי, אבל הוא מתעב את הממשלה ואת ״האליטות הליברליות״ כי מבחינתו, הסוכנות להגנת הסביבה היא איזה חסר שכל שאומר לו שהוא לא יכול לדוג – אבל אינו עושה דבר בנוגע למפעלי הכימיקלים.

אלה רק דוגמאות לחיים האמיתיים של תומכי טראמפ, שמאמינים כי הוא יעשה משהו לתקן את העוול שנגרם להם, אף על פי שמבט קצר בהצעותיו הפיסקליות והאחרות מלמד כי ההיפך הוא הנכון – מה שמייצר משימה קריטית לפעילים שמקווים להיאבק בגרוע מכל ולקדם שינויים חיוניים.

מדגמי ההצבעה (exit polls) גילו כי התמיכה הנלהבת בטראמפ הושפעה בראש ובראשונה מהאמונה שהוא מייצג שינוי, בעוד שקלינטון נתפסה בתור המועמדת שתנציח את מצוקתם. ב-2008 רבים מהאנשים האלה הצביעו לאובמה בגלל מסר ה״שינוי״ שלו, אם כי הם התבדו במהרה. ה״שינוי״ שטראמפ צפוי להביא יהיה מזיק או גרוע מכך, אבל מובן שההשלכות לא ברורות לאנשים מבודדים בחברה מפורקת, שלא עומדים לרשותם אותם הארגונים (כמו איגודים מקצועיים) שיכולים לחנך ולארגן. זהו הבדל מהותי בין הייאוש של זמננו לבין הגישה מלאת התקווה של רבים מן העובדים שחוו מצוקה כלכלית קשה בהרבה בזמן השפל הגדול של שנות ה-30.

מדגמי ההצבעה גילו כי התמיכה הנלהבת בטראמפ הושפעה בראש ובראשונה מהאמונה שהוא מייצג שינוי, בעוד שקלינטון נתפסה בתור המועמדת שתנציח את מצוקתם. ב-2008 רבים מהאנשים האלה הצביעו לאובמה בגלל מסר ה״שינוי״ שלו, אם כי הם התבדו במהרה

יש עוד גורמים להצלחתו של טראמפ. מחקרים משווים מראים כי לדוקטרינות של עליונות לבנה היתה בארה״ב אחיזה גדולה אף יותר מאשר בדרום אפריקה, ואין זה סוד שהאוכלוסיה הלבנה מצויה בירידה. תוך עשור או שניים לבנים צפויים להיות מיעוט בכוח העבודה, וזמן לא רב לאחר מכן – מיעוט בקרב האוכלוסיה. התרבות השמרנית המסורתית נתפסת גם היא כמצויה תחת מתקפה בגלל הישגי הפוליטיקה של הזהויות, שנחשבת למעוז האליטות שמזלזלות ב״אמריקאים לבנים קשי-יום ופטריוטיים, שהולכים לכנסייה ותומכים בערכי משפחה אמיתיים״, אלה שרואים את הארץ המוכרת להם נעלמת לנגד עיניהם.

אחד הקשיים בהשמעת ביקורת ציבורית בנוגע לסכנות החמורות של ההתחממות הגלובלית הוא ש-40% מהאמריקאים לא מבינים מדוע זו בעיה, היות שישו אמור לחזור עוד כמה עשורים. שיעור דומה בקרב האוכלוסייה מאמין שכדור הארץ נברא לפני כמה אלפי שנים. אם יש סתירות בין המדע לתנ״ך, מבחינתם זו הבעיה של המדע. קשה למצוא מקבילה לכך בחברות אחרות. זו סוגייה חשובה, שיש עוד הרבה מה לומר עליה ושצריך להוסיף ולחשוב עליה.

המפלגה הדמוקרטית נטשה כל דאגה ממשית לעובדים בשנות ה-70, ולכן הם נמשכו לשורותיהם של אויביהם המעמדיים המרים, שלפחות העמידו פנים שהם מדברים בשפתם – הסגנון העממי של רייגן, שסיפר בדיחות קטנות תוך כדי אכילת סוכריות ג׳לי; הדימוי המדוקדק של ג׳ורג׳ ו. בוש בתור בחור רגיל שיכולת לפגוש בבר, שאוהב לגזום שיחים בחווה בחום של 38 מעלות ומדבר בשגיאות, ככל הנראה מזויפות (לא סביר שהוא דיבר כך באוניברסיטת ייל); ועכשיו טראמפ, שמעניק קול לאנשים שיש להם טענות לגיטימיות – אנשים שאיבדו לא רק עבודות, אלא גם תחושה של ערך עצמי – ושיוצא נגד הממשלה שאותה הם תופסים (ולא בלי מידה של צדק) בתור הגורם שערער את חייהם.

אחד מההישגים הגדולים של המערכת הדוקטרינלית הוא הסטת הזעם מן המגזר התאגידי לממשלה שמיישמת את התוכניות שהמגזר התאגידי מעצב במידה רבה, כמו הסכמי זכויות התאגיד/המשקיע המגוננים במיוחד שזוכים באופן קבוע בתקשורת ואצל פרשנים לתיאור השגוי ״הסכמי סחר חופשי״. על כל חסרונותיה, הממשלה נתונה – במידה מסוימת – להשפעה ולשליטה ציבורית, שלא כמו המגזר התאגידי. מבחינת עולם העסקים, יש יתרונות רבים לטיפוח שנאה לבירוקרטים ממשלתיים אינטלקטואליים ולמחיקת הרעיון החתרני לפיו הממשלה יכולה לשמש ככלי של רצון העם – כממשלה של הציבור, מטעם הציבור ולמען הציבור.

האם טראמפ מייצג תנועה חדשה בפוליטיקה האמריקאית, או שמא תוצאות הבחירות האלו הן בעיקר דחייה של הילרי קלינטון על-ידי מצביעים ששונאים את הקלינטונים ושנמאס להם מ״פוליטיקה כרגיל״?

זה אינו דבר חדש בשום צורה. שתי המפלגות נעו ימינה במהלך התקופה הניאו-ליברלית. הדמוקרטים החדשים של ימינו הם פחות או יותר מה שבעבר קראו לו ״רפובליקאים מתונים״. ה״מהפכה הפוליטית״ שברני סנדרס קרא לה, ובצדק, לא היתה מפתיעה במיוחד את דווייט אייזנהאואר.

קלינטון וסנדרס. הדמוקרטים החדשים של ימינו הם פחות או יותר מה שבעבר קראו לו 'רפובליקאים מתונים'.  צילום: עמוד הפייסבוק של ברני סנדרס
קלינטון וסנדרס, ארבעה ימים לפני הבחירות. צילום: עמוד הפייסבוק של ברני סנדרס

הרפובליקאים זזו כל כך רחוק לעבר התמסרות לעשירים ולמגזר התאגידי, עד שהם לא יכולים לצפות לקבל קולות למען התוכניות הממשיות שלהם ובמקום זאת פנו להנעת קבוצות אוכלוסייה שתמיד היו שם, אבל לא בתור כוח פוליטי קואליציוני מאורגן: אוונגליסטים, נייטיביסטים, גזענים וקורבנות של צורות הגלובליזציה שנועדו להציב עובדים ברחבי העולם בתחרות זה עם זה בעוד הן מגוננות על בעלי הפריווילגיות וחותרות תחת האמצעים המשפטיים והאחרים שסיפקו לעובדים הגנה מסוימת ודרכים להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות במגזר הציבורי והפרטי הקשורים בקשר הדוק (בין האמצעים האלה בולטים איגודי עובדים אפקטיביים).

התוצאות ניכרו בפריימריז האחרונים של המפלגה הרפובליקאית. כל המועמדים שצמחו מתוך בסיס התומכים – כמו מישל בקמן, הרמן קיין וריק סנטורום – היו כה קיצוניים שהממסד הרפובליקאי נאלץ להשתמש במשאביו הרבים כדי להכניע אותם. ההבדל ב-2016 הוא שהממסד כשל – לצערו הרב, כפי שראינו.

בצדק או לא, קלינטון ייצגה את סוגי המדיניות שאנשים פחדו מהם ושנאו אותם, ואילו טראמפ נתפס כסמל של ״שינוי״ – כדי להבין איזה מין שינוי נדרש מבט מדוקדק בהצעות הממשיות שלו, שבאופן כללי נעדר ממה שהגיע לציבור. הקמפיין שלו הצטיין בהתחמקות מסוגיות ורוב הפרשנים בתקשורת צייתו, מתוך היצמדות לגישה לפיה ״אובייקטיביות״ אמיתית פירושה דיווח מדויק על מה שמתרחש ״בתוך כביש הטבעת״ בלבד (כינוי לכביש שמקיף את וושינגטון הבירה, ובהשאלה נושאים שחשובים לממשל, ללוביסטים ולתקשורת הפוליטית אך לא לכלל הציבור – י״ג).

בעקבות תוצאות הבחירות טראמפ אמר שהוא ״ייצג את כל האמריקאים״. כיצד הוא יעשה זאת כאשר המדינה כה חצויה ולאחר שהוא כבר ביטא שנאה עמוקה לקבוצות רבות בארה״ב, ביניהן נשים ומיעוטים? האם אתה רואה דמיון בין הברקזיט לבין הניצחון של טראמפ?

יש קווי דמיון ברורים לברקזיט וגם לעליית מפלגות הימין הקיצוני האולטרה-לאומניות באירופה – מפלגות שמנהיגיהן הזדרזו לברך את טראמפ על נצחונו, מאחר שהם רואים בו אחד משלהם: נייג׳ל פראג׳, מרין לה פן, ויקטור אורבן ודומיהם. ההתפתחויות הללו מפחידות למדי. התבוננות בסקרים באוסטריה ובגרמניה – אוסטריה וגרמניה! – לא יכולה שלא לעורר זכרונות לא נעימים בקרב אלה שמכירים את שנות ה-30, ואף יותר מכך בקרב אלה שהיו עדים להן כפי שהייתי אני כילד. אני עדיין זוכר איך הקשבתי לנאומיו של היטלר בלי להבין את המילים, אם כי הטון ותגובות הקהל היו מצמררים דיים. המאמר הראשון שאני זוכר שכתבתי היה בפברואר 1939, אחרי נפילת ברצלונה, ועסק בהתפשטות הנחושה של מגפת הפשיזם. בצירוף מקרים משונה, אשתי ואני היינו בברצלונה כשצפינו בתוצאות הבחירות לנשיאות ארה״ב ב-2016.

באשר לשאלה איך טראמפ יתמודד עם מה שהוא קידם – לא יצר, אבל קידם – קשה לומר. יתכן שהמאפיין הבולט ביותר שלו הוא היותו בלתי צפוי. חלק ניכר מכך יהיה תלוי בתגובתם של אלה שהזדעזעו מהופעותיו ומן החזון שלו, ככל שהיה כזה.

לטראמפ אין כל אידיאולוגיה פוליטית ניתנת לזיהוי שמנחה את עמדתו בנוגע לסוגיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, אולם קיימות נטיות סמכותניות מובהקות בהתנהגותו. לפיכך, האם יש לדעתך תוקף לטענות לפיהן יתכן שטראמפ מייצג את עליית ה״פשיזם בעל פנים ידידותיות״ בארה״ב?

במשך שנים רבות, אני כותב ומדבר על הסכנה שטמונה בעלייתו של אידיאולוג אמיתי וכריזמטי בארה״ב, מישהו שמסוגל לנצל את הפחד ואת הזעם שמבעבעים מזה זמן רב באגפים רבים של החברה, ושיוכל להסיט אותם מסוכני המצוקה האמיתיים אל מטרות פגיעות. מצב כזה אכן יכול להוביל למה שהסוציולוג ברטרם גרוס כינה ״פשיזם ידידותי״ במחקר חד-הבחנה לפני 35 שנים. אולם מצב כזה דורש אידיאולוג אמיתי, טיפוס כמו היטלר, לא מישהו שהאידיאולוגיה היחידה שניתן לזהות אצלו היא ״אני״. עם זאת, הסכנות הללו ממשיות מזה שנים רבות ואולי אף ביתר שאת לאור הכוחות שטראמפ שחרר.

הרפובליקנים לא רק בבית הלבן, הם שולטים גם בשני בתי הקונגרס ובדמותו העתידית של בית המשפט העליון. איך תיראה ארה״ב בארבע השנים הקרובות לפחות?

הרבה מכך תלוי במינויים שלו ובמעגל יועציו. הסימנים הראשונים אינם מלהיבים, בלשון המעטה.

בית המשפט העליון יהיה בידיהם של ריאקציונרים במשך שנים רבות, וההשלכות צפויות. אם טראמפ יקיים את התוכניות הפיסקליות בסגנון-פול-ראיין שלו, יהיו הטבות עצומות לעשירים מאוד – לפי הערכת ״המרכז למדיניות המיסוי״ מדובר בקיצוץ מס של למעלה מ-14% לאלפיון העליון ובקיצוץ משמעותי כללי לאגף העליון של סולם ההכנסות, אך כמעט ללא הקלות מס לכל היתר, שיאלצו גם להתמודד עם נטל כבד וחדש. הכתב הכלכלי המוערך של ה״פייננשל טיימס״, מרטין וולף, כתב כי ״הצעות המיסוי ימטירו הטבות אדירות על האמריקאים העשירים כמו מר טראמפ״ אולם יותירו את האחרים אובדי עצות, ביניהם כמובן גם מצביעיו. התגובה המיידית של עולם העסקים חושפת כי חברות התרופות הגדולות, וול סטריט, תעשיות הנשק והאנרגיה ושאר המוסדות הנפלאים מסוגם מצפים לעתיד מבטיח מאוד.

התפתחות חיובית אחת עשויה להיות תוכנית התשתיות שטראמפ הבטיח בעודו (יחד עם חלק ניכר מהסיקור ומהפרשנות) מסווה את העובדה שזו בעצם תוכנית התמריצים של אובמה, שהיתה יכולה להיטיב מאוד עם הכלכלה ועם החברה אבל הקונגרס הרפובליקאי חיסל אותה בטענה שהיא תפוצץ את הגרעון. הטענה הזו אמנם היתה מלאכותית בזמנה, בהתחשב באחוזי הריבית הנמוכים מאוד, אולם היא נכונה שבעתיים בנוגע לתוכנית של טראמפ, היות שעכשיו היא מלווה בקיצוצי מס מופלגים לעשירים ולמגזר התאגידי ובהגדלת ההוצאה הצבאית.

יש דרך לצאת מזה, כפי שציין דיק צ׳ייני, שהסביר למזכיר האוצר בממשל בוש, פול אוניל, ש״רייגן הוכיח שגרעונות לא משנים״ – כלומר הגרעונות שאנחנו הרפובליקאים יוצרים כדי להשיג תמיכה ציבורית ואז נותנים למישהו אחר, רצוי הדמוקרטים, לנקות את הבלאגן. השיטה הזו יכולה להצליח, למשך זמן-מה לפחות.

ישנן גם שאלות רבות בנוגע להשלכותיה של מדיניות החוץ, ועל רובן אין תשובה.

קיימת הערצה הדדית בין טראמפ לבין פוטין. עד כמה סביר אפוא שנחזה בעידן חדש של יחסי ארה״ב-רוסיה?

אפשרות מעודדת אחת היא שתתכן ירידה במתיחות המסוכנת והמתגברת בגבול רוסיה; שים לב: ״בגבול רוסיה״, לא בגבול מקסיקו. כאן טמונה סוגייה שלא נוכל לעסוק בה כעת. יתכן גם שאירופה תרחיק את עצמה מאמריקה של טראמפ – כפי שכבר רמזו קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ומנהיגים אירופאים נוספים – ומקולו הבריטי של הכוח האמריקאי בעקבות הברקזיט. מצב כזה יכול אולי להוביל למאמצים אירופאיים להרגיע את המתיחות, ואולי אף מאמצים להתקדם לעבר משהו בנוסח החזון של מיכאיל גורבצ׳וב, מערכת ביטחון משולבת אירו-אסייתית ללא בריתות צבאיות – רעיון שנדחה על-ידי ארה״ב לטובת התרחבות של נאט״ו ואילו פוטין החייה אותו לאחרונה, אין לדעת אם ברצינות או לא משום שהמחווה נדחתה.

האם מדיניות החוץ של ארה״ב תחת ממשל טראמפ צפויה להיות מיליטריסטית יותר או פחות ממה שראינו בממשל אובמה, או אפילו בממשל ג׳ורג׳ ו. בוש?

אני לא חושב שניתן לענות על זה בביטחון. טראמפ יותר מדי לא צפוי. ישנן יותר מדי שאלות פתוחות. מה שאפשר לומר זה שתנועה עממית ואקטיביזם, אם הם מאורגנים ומיושמים כראוי, יכולים להיות גורם משמעותי מאוד. וחשוב שנזכור שהרבה מאוד מוטל על כף המאזניים.

פורסם במקור בתאריך 14.11.2016 באתר Truthout ותורגם בסיוע קרן רוזה לוקסמבורג.

ראיון זה לקוח מתוך הספר העתידי ״אופטימיות על-פני ייאוש: על קפיטליזם, אימפריה ושינוי חברתי״ מאת נועם חומסקי וק.י. פוליכרוניו, בהוצאת Haymarket Books.

כל הזכויות שמורות לנועם חומסקי וק.י. פוליכרוניו ול-Truthout.

Copyright 2016 Noam Chomsky and C.J. Polychroniou and Truthout

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מילטון

    אידיוט. שיחזור לעסוק בבלשנות.