מהפכן, דיקטטור, אופורטוניסט

אי אפשר לדבר על פידל קסטרו או על קובה במנותק מארצות הברית. הוא היה קומוניסט בהקשר של היחסים שלו עם האמריקאים, הוא היה דיקטטור בעיקר במסגרת מה שהאמריקאים עשו למדינה שלו
מושיק טמקין

השבוע פיד הפייסבוק שלי התפוצץ מפוסטים עקב מותו של פידל קסטרו, כל אחד יותר בר-סמכא מהשני בסגנון הגברי-שרירי-בטוח-בעצמו שהחבר'ה בישראל כל כך טובים בו. ניתחו לא רק את חייו של קסטרו עצמו, אלא גם את ההספדים של ג'סטין טרודו, של חד"ש, של ביונסה ושל מושיק גלאמין שרבים מהם נעו בין תיאורי גיבור מהפכני, אליל טרופי, זה שהעמיד במקומה את ארה״ב האימפריאליסטית והחבר של צ'ה החתיך. חשוב לומר: פידל קסטרו היה דיקטטור. הוא דיכא זכויות אדם. הוא דיכא במיוחד את הקהילה הלהט״בית. למעשה, צריך לחלק את הדיון לשני נושאים שונים – האחד, המהפכה הקובנית. השני, שלטונו הרודני של קסטרו ושל אחיו ראול. יש משותף בין שני הנושאים, אבל הראשון נראה לי יותר חשוב בראי ההיסטוריה.

המהפכה הקובנית של 1959 לא היתה רק מהפכה. היא היתה הכרזת עצמאות. קובה לא היתה באמת מדינה עצמאית עד 1959 – מספרים לכם כל מיני שטויות על כלכלה פורחת, בתי מלון בוהקים משיש ונשים מגניבות. אבל היא לא היתה ריבונית. לא היתה לה הגדרה עצמית של ממש. היא היתה למעשה נתינה של ארצות הברית של אמריקה, כמעט כמו פורטו-ריקו רק עם ממשלה משלה, לכאורה.

נחזור מעט אחורה. קובה כמעט הפכה למדינה עצמאית בסוף המאה ה-19, כאשר לחמה על עצמאותה מהאימפריה הספרדית הרקובה. נבנתה לה בקובה תנועה לאומית דמוקרטית שלחמה בגבורה נגד הספרדים והיתה על סף ניצחון ב-1898. אבל, אפעס, המאבק הקובני לעצמאות הסתבך כשאמריקה נכנסה לתמונה. בשנים האלה, ארה״ב ניהלה מדיניות (על-פי דוקטרינת מונרו מ-1823) שהיתה באופן רשמי אנטי-אימפריאליסטית. היא ראתה את עצמה כאחראית על ההמיספרה המערבית כולה וכשומרת עליה מפני האימפריות האירופאיות האכזריות (שמאחת מהן, בריטניה, ארה״ב השתחררה בעצמה).

קובה היתה "עצמאית" באופן פורמלי, אבל במשך כשישים שנה שלאחר עצמאותה, הפוליטיקה הקובנית היתה קשורה בקשר אינטימי עם הפוליטיקה האמריקאית. האמריקאים דיכאו כל התנגדות מקומית ושלטו בכלכלה ובפוליטיקה. היתה סדרה של דיקטטורים לכאן או לכאן, והאמריקאים התערבו אינספור פעמים – גם צבאית – כדי לדאוג שזה יהיה דיקטטור ה"נכון"

הדבר היה נכון במיוחד לגבי קובה, השוכנת לחופי פלורידה. ארה"ב נכנסה לקובה כדי להילחם בספרדים, לכאורה כדי לשחרר את העם הקובני מכבלי האימפריאליזם האירופי, אבל כשהגיעה השעה לעצמאות הקובנית – האמריקאים נתנו להבין בדרכם הייחודית שקובה תתנהל בעיקר על-פי דעתה ושיקוליה של ממשלת ארה"ב. ואז הקובנים, שלחמו על חירותם מול הספרדים, החלו להילחם באמריקאים (כפי שגם העם הפיליפיני לחם באמריקאים שהחליטו להפוך אותם לנתינים קולוניאליים אחרי שארה"ב הביסה שם את הספרדים).

אם כן, קובה היתה "עצמאית" באופן פורמלי, אבל במשך כשישים שנה שלאחר עצמאותה הפוליטיקה הקובנית היתה קשורה בקשר אינטימי עם הפוליטיקה האמריקאית. האמריקאים דיכאו כל התנגדות מקומית ושלטו בכלכלה ובפוליטיקה הקובנית. היתה סדרה של דיקטטורים לכאן או לכאן, והאמריקאים התערבו אינספור פעמים – גם צבאית – כדי לדאוג שזה יהיה דיקטטור ה"נכון" (וזה עוד לפני המלחמה הקרה). אמנם לארה״ב יש יד בכל מקום בגלובוס, אבל הניסיון של לטינו-אמריקאים עם האמריקאים הוא ארוך יותר, מר יותר, אינטימי יותר והרסני יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כולל אפילו המזרח התיכון.

 Cuban dictator Fulgencio Batista with U.S. Army Chief of staff Malin Craig in Washington D.C. on Armistice Day 1938.
בטיסטה (משמאל) יחד עם ראש מטה צבא ארצות הברית מלין קרייג, 1938 (צילום: Public Domain)

פאסט-פורווארד ל-1959. אולי ראיתם את "הסנדק 2", יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה. חלק גדול וחשוב מהסרט הזה מתרחש בהוואנה, קובה. הסצינות האלו מציאותיות ביותר. השליט על קובה ב-1959 היה ברנש חביב בשם פולחנסיו בטיסטה. הוא היה לסירוגין דיקטטור מאז 1940, בתמיכה אמריקאית. אחסוך מכם את הפרטים המדכאים על שלטונו המושחת והנוראי. לא אספר לכם כמה קובנים טבח וכמה כסף בזז וגנב מבני עמו כשיצא בסופו של דבר לגלות. אזכיר רק שבסוף שלטונו, כשהיה ברור שמרבית העם הקובני לא יכול יותר לסבול את האיש, אפילו ארה״ב הפסיקה לתמוך בו.

CheyFidel
צ׳ה גווארה (משמאל) ופידל קסטרו, 1961. צילום: Alberto Korda, Public Domain

אבל הבעיה מבחינת הקובנים מהסוג של קסטרו לא היתה רק הממשלה האמריקאית, אלא האמריקאים האחרים על האי – בעיקר אנשי עסקים, מפוקפקים יותר או פחות. התיירות המפורסמת בהוואנה? היא היתה בשליטת המאפיה האמריקאית, כולל של היהודי החם מאיר לנסקי. ענף הייצוא הגדול ביותר של קובה, הסוכר? בבעלות אמריקאית פרטית בלעדית. וכן הלאה וכן הלאה. חלק גדול מהתמיכה בקסטרו ומהפכתו נבע מכך שרוב העם הקובני ידע היטב שהוא לא ריבון, שהוא לא שולט על כל מה שרווחי באי שלו או על המשאבים שלו, שהעניינים בעצם מנוהלים לא בהוואנה, אלא בוול-סטריט ובפלורידה ובואשינגטון. ושרק אליטה קובנית קטנה נהנית מכל העושר הזה (האליטה הזאת היא שהגיעה לפלורידה אחרי המהפכה, כשקסטרו הודיע להם שחגיגת השחיתות נסתיימה, והפכה מיד לסוג של ימין קיצוני ולובי פוליטי).

כאמור, האמריקאים הפסיקו לתמוך בבטיסטה ובתחילה ראו את קסטרו, שמהפכתו צלחה והוא הגיע להוואנה כמנצח, בפתיחות מסוימת. קסטרו לא היה קומוניסט כשהחל את מהפכתו, בניגוד למה שנהוג להאמין, וגם האמריקאים ידעו את זה מצוין כי הם הכירו היטב את הלאומיות הקובנית עוד מהמאה ה-19. הוא היה פטריוט קובני כמעט גנרי שהאמין שהעם הקובני צריך להיות ריבון במדינתו. הבעיה היתה המלחמה הקרה שחלה באותו זמן של מאבקים לאומיים בעולם השלישי. כשהתברר לממשלת ארה"ב שחלק מרכזי מהפרויקט הלאומי של קסטרו ואנשיו הוא להחזיר את המשאבים הקובניים לעם הקובני ולהלאים את האינטרסים הזרים שהזרימו כסף לכיסיהם של מאפיונרים וטייקונים ובעלי מניות אמריקאים ורק אגורות בודדות לקובנים עצמם – הם זעמו.

דריסת רגל בהמיספרה המערבית

מאז המאה ה-19, מתקשים מנהיגי ארה״ב להפריד בין אינטרסים פרטיים לאינטרסים ציבוריים (ומספיק רק לראות את הנשיא האמריקאי הנכנס כדי להבין על מה אני מדבר). כך שאם אתה מנהיג חדש באמריקה הלטינית או אסיה בימי המלחמה הקרה ואתה פוגע באינטרסים הפיננסיים של חברה אמריקאית שיש לה מונופול אצלך – יהיה לך תיכף עסק עם הסי.איי.איי, או אם יש לך באמת מזל, עם המארינס. זה מה שקרה לחאקובו ארבנז בגואטמלה ב-1954, והוא אפילו לא הגיע לשלטון במהפכה אלא בבחירות דמוקרטיות לעילא, בדיוק מה שהאמריקאים תמיד הטיפו שצריך לעשות. אם אתה מתחיל להלאים, בימי המלחמה הקרה, אתה מיד מוגדר כקומוניסט. ואם אתה מוגדר קומוניסט (גם אם אתה לא באמת כזה), יש להפיל אותך.

אז זה בערך מה שקרה בקובה. האמריקאים החליטו שקסטרו קומוניסט עוד לפני שהוא ידע את זה על עצמו. ואז ניתקו איתו יחסים, והטילו אמברגו, ומיררו לו ולממשלת קובה את החיים. ולא רק מיררו אלא ניסו להרוג אותו מאות פעמים ושלחו צבא כדי לכבוש את המדינה חזרה ב-1961, מתוך אמונה מטורפת שהעם הקובני סובל עד כדי כל תחת שלטון קסטרו שהוא יתקומם ויחזיר את הסדר הישן. קצת כמו בעיראק כאשר דונאלד רמספלד הבטיח שהעיראקים יקבלו את החיילים האמריקאים עם אורז ופרחים. זה לא קרה בעיראק ב-2002, וזה לא קרה בקובה ב-1961.

זה ההקשר שבו הפך פידל קסטרו לידידם המצוין (והאופורטוניסט) של הסובייטים הנבלים, הציניים, שגורלו של העם קובני באמת עניין אותם כקליפת השום אבל ראו הזדמנות למצוא דריסת רגל בהמיספרה המערבית, להרגיז את ארה"ב ולאיים עליה כמו שארה"ב איימה קודם על בריה"מ (עם נשק גרעיני בטורקיה שכנתה).

קסטרו וחברי ממשלת מזרח גרמניה, 1972. צילום: CC BY-Bundesarchiv, SA 3.0 de
קסטרו וחברי ממשלת מזרח גרמניה, 1972. צילום: Bundesarchiv, CC BY-SA 3.0 de
באיים הקריביים בימי המהפכה הקובנית לא היה דבר כזה, דמוקרטיה. היו דיקטטורים. אלה נחלקו לשניים: פרו-אמריקאיים, וקסטרו. רק נגד אחד הצדדים הוטל אמברגו מהסוג הזה ונעשו כל כך הרבה נסיונות להפיל אותו או לחסל אותו

והשאר ידוע, כנראה. קובה הפכה לאי קומוניסטי מבודד ומנותק מהעולם המערבי. ידידתה היחידה באמריקה הלטינית היתה מקסיקו הנייטרלית תמיד, וקסטרו הפך לדיקטטור הזה שקראתם עליו בלי סוף. אבל דבר אחד צריך לזכור. באיים הקריביים בימי המהפכה הקובנית לא היה דבר כזה, דמוקרטיה. היו דיקטטורים. אלה נחלקו לשניים: פרו-אמריקאיים, וקסטרו. רק נגד אחד הצדדים הוטל אמברגו מהסוג הזה ונעשו כל כך הרבה נסיונות להפיל אותו או לחסל אותו.

הייתי יכול לכתוב על זה שהוא היה הרבה פחות גרוע כ"דיקטטור" מעשרות רבות של דיקטטורים בני הדור שלו, שעל חלק מהם אולי מעולם לא שמעתם, אבל הם היו הרבה יותר רצחניים, מושחתים, וציניים ממנו. יכולתי גם לספר על החשיבות העצומה של המהפכה הקובנית עבור מאבקי עצמאות של עמי אפריקה החל משנות ה-60, עד כדי כך שגם באנגולה וגם בנמיביה קסטרו נחשב עד היום לאחד מאבות האומה ומותו התקבל באבל. הייתי גם יכול להוסיף שהוא היה ידיד נאמן של נלסון מנדלה בזמן שהדמוקרטים וחסידי זכויות האדם שישבו בשלטון בבריטניה, ארצות הברית וישראל תמכו במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה והגדירו את מנדלה כטרוריסט שמקומו בכלא. אבל ניחא. אין טעם להגן על דיקטטור, וזה מה שקסטרו נהיה בסופו של דבר.

לסיום, אי אפשר לדבר על קסטרו או על קובה במנותק מארה״ב. זו ההיסטוריה של קובה מאז 1898. לפני המהפכה של קסטרו ואחריה חיי הקובנים ואיכותם נקבעו קודם כל על-ידי האמריקאים. קסטרו היה קומוניסט בהקשר של היחסים שלו עם ארה״ב, הוא היה דיקטטור בעיקר במסגרת מה שארה״ב עשתה למדינה שלו והתנאים שהכתיבה לה מזה שנים רבות. אני לא מאמין, בסופו של דבר, שמטרתו של קסטרו מלכתחילה היתה רק להפוך לדיקטטור. המטרה העיקרית שלו היתה לשחרר את העם הקובני משלטון זר ומרודנות אימפריאליסטית. במובן הזה, אי אפשר להשוות בין דיקטטורה לדמוקרטיה כי זו מעולם לא היתה אופציה בקובה (הלוואי ותהיה יום אחד).

יש, לצערי הרב, להשוות בין דיקטטורות. ואם אני ממש מוכרח לעשות זאת, אז בין הדיקטטורה של איזה בטיסטה בקובה (או טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית או מובוטו בקונגו או מוגאבה בזימבבווה) לבין הדיקטטורה של קסטרו, אני מעדיף את זו של קסטרו. כי בהיסטוריה קוראים לזה קידמה. גם אם זו קידמה יחסית.

מושיק טמקין מלמד היסטוריה אמריקאית ובינלאומית באוניברסיטת הארווארד

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי אור-נר

    השאלה היא: מדוע נקט בשלטון עריצות בקרב עמו? מדוע לא ניתן היה לשלב הלאמה, מחד, עם דמוקראטיה פנימית, מאידך

    1. ליכודניק

      ולחילופין- אם היה קומוניסט רק כאופורטוניזם, כהתנגדות לקפיטליזם הדורסני של ארה"ב, מדוע הוא נשאר קומוניסט ~25 שנה אחרי שבריה"מ נפלה?.. מדוע הוא לא אימץ, למשל, את המודל שנהוג בסין, סינגפור, מלזיה וכו'- עריצות פוליטית עם שוק חופשי מסוים? העם עדיין היה נטול זכויות, אבל לפחות חומרית היה מתקדם קצת.
      אני מניח שבעיני הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית, הניצחון שלהם על ארה"ב הוא בכך שהיא חייבת להם ה מ ו ן כסף. מה הפריע לקסטרו- שכביכול לא היה קומוניסט "באמת" מלכתחילה- לאמץ מחשבה כזו?..

  2. אבנר

    רק כדאי לציין שמדובר בעשיר מופלג . הונו האישי נעמד בכ900 מיליון דולר וזאת בשעה שעמו סובל מחרפת רעב.
    קצת מקלקל את המאמר אבל אין מה לעשות.

  3. אבי יסין

    תודה רבה מושיק.
    לו רק היינו קוראים אותך קצת יותר גם ב"הארץ" ,למשל ,
    כקונטרה לפרימיטיב שטרזלר ,לניאנדרטלז המקומיים ובכלל.

  4. Oded Assaf

    מאמר חשוב בהחלט, ונדיר מאוד בתקשורת הישראלית. וכמובן, אפשר להוסיף עוד ועוד פרטים וניתוח על כל ה"דמוקרטיות" בעולמנו העכשווי ועל מה /מי שעומד מאחוריהן, ועל מה שכל כך אוהבים לקרוא "ציר הרשע" לעומת מה שאוהבים לקרוא, משום מה, "העולם החופשי", וגם על הטכניקה המשוכללת שבה אפשר לשכנע מיליוני בני אדם בעולם, בוודאי בישראל, בכך שאמת היא שקר, ושקר הוא אמת, ו"המערב" (= הבית הלבן והפנטגון; ובצילם ובמצוותם- מעון ראש ממשלת ישראל) הוא אבי -אבות האמת. האפשר במצבנו הנוכחי לפתח סוף סוף דרך לערער את הקונסנזוס הזה? הלוואי. ואינני בטוח.

    עם זאת, ברור לי שמורשתו של פידל קסטרו רחוקה מלהיות דגם מופת למערכת פוליטית סוציאליסטית-נאורה, והרי הדברים כבר ידועים מזמן: תאוות-הכוח והשתלטנות של קסטרו, הצד הנהנתני באורח-חייו (החל בסיגרים ששימשו אותו כ"לוגו" וכלה, כמובן,
    בהון שצבר לעצמו) , הפוזה הצבאית השוביניסטית, הלא-סימפטית, הרחקתם השיטתית של מתנגדים-אינטלקטואלים , המפיצים אפילו ביקורת שקולה על שלטונו, וגם של "חריגים",החל בסתימת פיות וכלה בבתי סוהר. ואיך נתעלם מהחלטתו של צ'ה גווארה, שותף ראשוני למהפכה של קסטרו, לעזוב את קובה וכנראה לא לחזור אליה? קשה מאוד להתעלם מהאכזבה הגדולה והכבדה של אנשי שמאל וקבוצות שמאל מהמתרחש בקובה, כבר לפני שנים רבות, אחרי פרץ של אמון ותקווה. יש בסיס לאכזבה הזאת.

    מעניין לבחון לפחות שני ניסיונות אחרים, מעוררי תקווה, לגבש סוציאליזם אמיתי-הומניסטי-דמוקרטי במחצית השנייה של המאה העשרים, לעומת הניסיון הקובני. "האביב של פראג" וממשלתו של איינדה. אכן, שתי המעצמות הגדולות מיהרו להכשיל את שני הניסיונות האלה בכוח. הניסיון הקובני שרד, לעומת זאת, לאורך שנים רבות. דווקא משום שלא היה נאור והומניסטי? דווקא משום שבמקרה הספציפי הזה היה עניין למעצמה אחת (בריה"מ) לתמוך בו בגלל ערכו במשחק-השחמט הציני הגלובלי? כן , כך הם הדברים. וזה חומר למחשבה, בייחוד עכשיו, כשברור שהאמריקניזציה תחזור ותשתלט על קובה. מחשבה מעציבה מאוד, שאולי, בכל זאת, תוכל לשמש כנקודת מוצא לחשיבה שמאלית
    חדשה .

  5. Alex

    בין הדיקטטורה של איזה בטיסטה בקובה (או טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית או מובוטו בקונגו או מוגאבה בזימבבווה) לבין הדיקטטורה של קסטרו, אני מעדיף את זו של קסטרו. כי בהיסטוריה קוראים לזה קידמה. גם אם זו קידמה יחסית. – לא ברור על איזה קדמה מדובר פה. לפני קסטרו קובה הייתה מושחתת, אבל עם רמת חיים אחת הגבוהות בעולם הלטיני. ניהול כושל של פידל חירב להם את הכלכלה. הוא היה יכול לעשות דיקטטורה לא קומוניסטית ועדיין ליהנות מתמיכת ברה"מ כמו מדינות מזרח אירופה, ולחיות ברמת חיים כלכלית הרבה יותר גבוהה.

  6. פריץ היקה הצפונבוני

    בניגוד לדיקטטורים הקודמים של קובה(בחסד ארה׳׳ב) הוא ביער את הבערות והקים שרות רפואי זמין לכל שארה׳׳ב ,גם אחרי האובמה-קייר יכולה רק להתקנא בו.