• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מה שירה, מה לא שירה

לא כל דבר בעולם הוא שירה. סבבה. אבל הדיון בה, בהבחנה הזאת ובגבולותיה, הוא לא רק עקר, חסר תוחלת, ונגוע בפוביות אליטיסטיות (ואף, לעתים, סטרייט-אפ גזעניות) אלא גם משעמם תחת. תכתבו שירה, תקראו שירה, אבל למען השם, תפסיקו לדבר על מהי שירה
עדו אדמון

אני אוהב שירה. ובתור שכזה, מעטים הדברים שמעצבנים אותי יותר מאנשים שרואים לנכון לקחת על עצמם את ההכרעה – ואז להצהיר ברבים על הכרעתם – מה צריך ומה לא צריך להיחשב כשירה. הדוגמאות רבות מספור, ועל חלקן אפשר פשוט לדלג באלגנטיות ובפטרונות רחמנית (מנחם בן, צור ארליך), אבל ישנה גם האכזבה העמוקה מאורי ברנשטיין, משורר רב-זכויות, שאמר בראיון לאחרונה: "קח עכשיו את כל התנועה הערס פואטית הזאת. זה הרי שקר מהתחלה ועד הסוף. חוץ מזה שרובם חסרי כישרון, אבל זה לא שייך. גם אם היו בעלי כישרון — זה שקר. כי הם כותבים את מה שצריך לכתוב ולא את מה שהם רוצים לכתוב".

ולפניו היו כמובן מאיר ויזלטיר, חיים גורי ואחרים, מעוטי-זכויות מהם. מרוח הדברים הכללית קשה להתעלם. הקצף יוצא באופן טבעי על מי שמעמיד את עצמו בחזית במופגן. בפרט, משהו בגל השירה החדש שמכונס על-ידי מקטרגיו באופן גורף, חסר הבחנה, ושגוי עובדתית תחת הכותרת "ערס פואטיקה", ממש מביא לאנשים את הסעיף. סיכם ניב שטנדל ב”הארץ”: "הביקורת כלפי ערס פואטיקה נשענת על שלוש רגליים: תפיסת האפליה האנכרוניסטית; הסגנון האגרסיבי והאיכות הפואטית השנויה במחלוקת.” נתעלם לרגע משתיים מבין שלוש הרגליים ונתמקד בשלישית והאחרונה: "האיכות הפואטית השנויה במחלוקת".

מבין אלה, רק האחרונה ראויה לבחינה רצינית. על-מנת לצאת ידי חובתי ולהיפטר משתי הראשונות, כנראה שצריך להזכיר את המובן מאליו: צורות פואטיות, ז’אנרים טקסטואליים, הבחנות בין ספירות רוחניות כמו "אמנות", "פילוסופיה", "מיתולוגיה", "תיאולוגיה", "היסטוריוגרפיה", וכו’ וכו’ – כל אלה, מבחינה היסטורית אמפירית טהורה, הם נזילים וגמישים מאז ומתמיד. "האיליאדה" להומרוס – שירה אפית או אפוס היסטורי? מסורת הפיוט היהודית – שירה דתית או תיאולוגיה מחורזת? התשובה הנכונה היא שהשאלה חסרת משמעות, כי ההבחנות האלה לא היו קיימות בתרבויות שבתוכן נוצרו היצירות האלה. היום אף-אחד לא כותב אפוסים, כי זה בלתי-אפשרי. גם לכתוב שירה דאדאיסטית או פוטוריסטית זה דבר מוזר מאוד לעשות היום ללא אירוניה. העולם משתנה, והשירה משתנה. אז לא נאה לך לכלול ספוקן-וורד בספֵרת השירה הטהורה? זבש"ך, כי הספֵרה הורחבה, על אפך ועל חמתך. מה הטיעון? ישנן כמה וריאציות, בסדר יורד של וולגריות: א."זה לא שירה, זה פמפלט מנוקד בשורות קצוצות". ב."זה לא שירה, זה פזמונאות". ג."זה לא שירה טובה דיה כדי להיקרא שירה".

מרוח הדברים הכללית קשה להתעלם. הקצף יוצא באופן טבעי על מי שמעמיד את עצמו בחזית במופגן. בפרט, משהו בגל השירה החדש שמכונס על-ידי מקטרגיו באופן גורף, חסר הבחנה, ושגוי עובדתית תחת הכותרת "ערס פואטיקה", ממש מביא לאנשים את הסעיף

כאמור, אני אוהב שירה. ככזה, אני אוהב מעט מאוד שירים – רובם המוחלט של השירים שבהם אני נתקל לא עושים לי כלום, גם אם אני מצליח לצלוח אותם עד הסוף. טעם בשירה (ובאמנות בכלל, כמובן) הוא במידה רבה פונקציה של מה אתה מחפש בה, למה אתה מצפה ממנה, ולא עניין של חילוקי דעות אסתטיים. אם אני מחפש איפוק ודיוק, אז וירטואוזיות לשונית מסחררת או עושר אינטרטקסטואלי של אלוזיות ואיזכורים לא יעשו עלי רושם רב, גם אם אכיר בכך שמדובר במלאכת-מחשבת מרשימה. ואם העומק האינטלקטואלי ורוחב היריעה הוא מה שקוסם לי, אז כנראה שלא יהיה לי עניין רב בשירה שמצטיינת דווקא בצמצום, או לחילופין בעוצמה רגשית חזקה. וזה בסדר. טוב שיש מגוון, של קוראים כמו גם של כותבים, וטוב שיש גם מה לא לאהוב. אבל יש הבדל גדול ומהותי בין לומר "זאת לא שירה שאני אוהב", או אפילו "זאת לא שירה שאני מעריך", לבין לומר "זאת לא שירה". שני הראשונים הם שיפוטיים, גסים יותר או פחות, תלוי בהקשר, אבל לגיטימיים לחלוטין ואף נחוצים. השלישי, לעומת זאת, מערער באלימות (כן.) חסרת-פשרות על עצם זכותו של אובייקט הביקורת להשתתף בשיח, או להתקיים בכלל. זהו נפנוף-יד מזלזל שאומר: לא בבית-ספרנו.

الشاعرة الشابة عدي كيسار.
עדי קיסר. ביקורת על הפואטיקה היא רק תירוץ – מה שמפריע באמת הוא "תפיסת האפליה האנכרוניסטית והסגנון האגרסיבי"

קשה שלא לשאול, בתגובה, למה כל-כך חשוב לאנשים מסוימים לחזור ולפסוק שוב ושוב איפה בדיוק עובר הגבול בין שירה ללא-שירה? מה בעצם אכפת לכם אם מישהו כותב משהו, אפילו משהו גרוע במיוחד בעיניכם, וקורא לזה שירה? למה זה מאיים? איך בדיוק זה מקלקל לכם? קשה כמעט באותה המידה שלא להבחין בהקבלה לעמדת אלה המתנגדים לנישואים חד-מיניים, שאיכשהו מטמאים עבורם את מוסד הנישואין בעצם זה שקוראים להם באותו השם. תקצר היריעה מלדון במקורות הפסיכולוגיים-מיתיים העמוקים של החרדה הזאת, שהיא כמובן טבעית לבני-אנוש ויש לה היפעלויות רבות ושונות, אבל האירוניה הגדולה היא שהפרויקט המודרניסטי כולו מושתת על טשטוש ופריצת גבולות, בחינה מתמדת וביקורתית של מוסכמות, ערעור על מסורות, וציווי אבסולוטי מעל הכול – לחדש, לחדש, לחדש.

טוב שיש מגוון, של קוראים כמו גם של כותבים, וטוב שיש גם מה לא לאהוב. אבל יש הבדל גדול ומהותי בין לומר "זאת לא שירה שאני אוהב או מעריך לבין לומר "זאת לא שירה" ובכך לערער באלימות חסרת-פשרות על עצם זכותו של אובייקט הביקורת להשתתף בשיח, או להתקיים בכלל. זהו נפנוף-יד מזלזל שאומר: לא בבית-ספרנו

אין צורך להיות מופתעים מכך שמה שהיה מהפכני הופך עם הזמן למסורתי, ושמי שהוביל מהפכות סולד ממהפכות שהוא עצמו לא שותף להן. זה טבע הדברים. אבל משעשע לראות אנשים שהעמדה הנפשית והתרבותית היסודית שלהם היא של מחתרת, של מרד, של אופוזיציה נצחית, אידיאולוגית, מתפלצים כשמישהו אחר תופס את העמדה הזאת מולם."אני?! ממסד?! מה פתאום?!”. כלומר, משעשע עד שזה כבר לא משעשע; עד שעוברים להם בסך עוד ועוד מאמרי דעה, עוד ועוד פוסטים בפייסבוק, עוד ועוד שיחות פרטיות, וזה מתחיל להיות מעייף במקרה הטוב, או מסוכן במקרה הרע, ומתחשק פשוט לפלוט "יאללה, יאללה". או לכתוב מאמר משל עצמך, כמובן.

  1. לשון אחר: הם לא נחמדים

אם יש טיעון למאמר הזה, הרי הוא:

1. קיימת הבחנה אנליטית בעולם בין דברים שהם שירה לבין דברים שהם לא-שירה, וההבחנה הזאת איננה חסרת-משמעות, שהרי לא כל דבר בעולם הוא שירה. סבבה. אבל הדיון בה, בהבחנה הזאת ובגבולותיה, הוא לא רק עקר, חסר תוחלת, ונגוע בפוביות אליטיסטיות (ואף, לעתים, סטרייט-אפ גזעניות) אלא גם משעמם תחת. תכתבו שירה, תקראו שירה, תכתבו ותקראו על שירה (עדיף בְצורת שירה), אבל למען השם, תפסיקו לדבר על מהי שירה.

2. באופן אישי, מצאתי יהלומים של ממש אצל עדי קיסר ורועי חסן, השניים שכנראה משכו הכי הרבה אש מכיוון שומרי החומות של השירה העברית. יש גם שירים גרועים? בוודאי. מתוך אסופת שיריו של ג’ק גילברט, שהוא אחד הקרובים אלי ויקרים לי ביותר, הייתי זורק לפח בערך שליש, ומחלץ בפינצטה שורה פה שורה שם מעוד שליש. שירים טובים באמת הם אחד למאה. כך אצל עמיחי, ואצל זך, ואפילו אצל אדריאן ריץ’ ולאה גולדברג. משורר/ת צריך/ה להיבחן בפסגות שאליהן הצליח/ה להעפיל, ולא להיפך, וגם לא ביחס מספרי של כמות מול איכות או כל מדד אחר. נתקלת בשיר שלא אהבת? התעלם-נא. עבור הלאה. אל תגזור דין על סמך שניים-שלושה שירים שבחר בני ציפר, בהתעלם מיהלומים אמיתיים שחמקו מעיניך בין כריכות הספרים שלא טרחת לפתוח.

צילומסך
ג'ק גילברט. הייתי זורק לפח בערך שליש, ומחלץ בפינצטה שורה פה שורה שם מעוד שליש. שירים טובים באמת הם אחד למאה (צילומסך)

רועי חסן כתב שהוא שורף את כתבי נתן זך. אני לא הייתי שורף אותם, לא את כולם. אבל מה לעשות, יש שם הרבה מוץ ומעט בר, כמו אצל כל משורר כמעט. אז את הרוב הייתי משליך ואת שארית הפליטה נוצר. וכל אחד היה בורר לו בעצמו פסגות אחרות משלי, ובונה לעצמו שרשרת הרים אישית מהקורפוס הזכי. ופסגותיו של זך אכן גבוהות מאוד. והוא בהחלט נחשב "משורר" ושיריו, גם הגרועים, הם בהחלט, בכל-זאת,”שירה”. וכמוהו גם אהרון שבתאי, למשל, עם שירי הקקי-פיפי ששוכנים בהרמוניה לצד השירים הפוליטיים המשמימים ושירי האהבה המפעימים. אבל למה רועי חסן לא זכאי לאותו ההליך? ולמה העוצמה של מילותיה של עדי קיסר לא עומדת לזכותה אבל הפשטות עומדת לחובתה?¹ התשובה היא, אם לחזור לשלוש הרגליים של ניב שטנדל, שביקורת על הפואטיקה היא רק תירוץ – מה שמפריע באמת הוא "תפיסת האפליה האנכרוניסטית והסגנון האגרסיבי". לשון אחר: הם לא נחמדים.

3. בסופו של דבר, אבידן צודק: השורה האחרונה ב"מזשיר" היא "ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר", כלומר, מי שקובע דברים כאלה, שאין בהם אמת אבסולוטית, היא "הקהילה" – רעיונות חדשים מתקבלים בסופו של דבר, או נדחים, על-ידי איזו מסה של משתתפים בשיח. כרגע, כך נראה, עוד לא נפל דבר באופן חד-משמעי בקהילת כותבי וקוראי השירה בעברית בשאלה הרת-הגורל "האם שירת <הכנס שם של משורר/ת מזרחי/ת צעיר/ה> ראויה לתואר שירה?”, והשאלה הנלווית אך הלא-זהה לה "האם <הכנס שם של משורר/ת מזרחי/ת צעיר/ה> ראוי/ה לתואר משורר/ת?”. העניין הוא, שבכלל לא בטוח שהמשוררים והמשוררות שאודותם נשאלת השאלה מעוניינים בכלל להשתייך לאותה הקהילה כמו אלה ששואלים אותה. בכלל לא בטוח שהשאלה עצמה מעניינת אותם. שאלות של הגדרות מעניינות את מי שחשוב לו להקים גדרות – זהו פירושה של המילה "הגדרה" ← הקמת גדר, גידור.

כשאנשים שואלים "האם X ראוי לתואר משורר?” הם בעצם שואלים "האם X ראוי להיכנס למועדון המשוררים שלנו?”. אבל מה אם X לא מעוניין בכלל להיכנס למועדון שלך – כי המועדון שלך מעאפן, או ש-X כבר הקים לו מועדון משל עצמו, או שניהם? אזי השאלה שלך היא לא פולמוס פומבי בסוגייה ציבורית חשובה, אלא דיון פרטי בינך לבין עצמך, מין מונולוג פנימי שכזה שתוהה על גדרות והגדרות זהותו שלו, כי הוא בעצם בכלל לא מתעניין בשותף הפוטנציאלי לדיאלוג. ודיון כזה, ראוי לו שייערך בצניעות הראויה, ועם מידת הרפלקסיה הראויה, ובווליום הראוי. ובמלים אחרות – ראוי לו שייערך כחשבון-נפש.

¹ אגב, ישנם כל מיני סוגים של "פשטות" ו"מורכבות", ולא כל מורכבות היא רצויה – או אסתטית – ולא כל פשטות היא בזויה;
וקנה-מידה חד-מימדי שיפוטי שמשטח הכל לכדי מורכב=גבוה ופשוט=נמוך הוא פשטני עד כדי כאפה למצח.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור

    גם אני אינני מחובבי שירתו של נתן זך. לגיטימי, לא? ההבדל הוא שרועי חסן היה שורף את שיריו מכיון שהוא אשכנזי. כלומר בגלל הגזע שלו. כלומר: גזענות. וזה לא קשור לשירה.

  2. דני

    קודם כל הסר דאגה מלבך כי בעתיד הלא רחוק אף אחד כבר לא ידבר על מה זה שירה והאם היצירה של פלוני היא כן שירה או לא שירה, כי שירה במתכונת הקיימת היום עלולה להפסיק להתקיים במילא. כבר היום זה מדיום הולך ונעלם. קח את כל ספרי השירה שיצאו בישראל בשנת 2016, כמה לדעתך יצאו שלא במימון עצמי? אני מנחש שלא יותר מ-10. וכמה עותקים נמכרו מכולם ביחד, ומדובר מן הסתם במאות ספרים? לדעתי זה לא הגיע ל-10,000 עותקים וזו בטח הערכת יתר. אז המדיום הזה כבר כמעט לא קיים בתודעה הציבורית, ולצערי לא נראה לי שהמגמה הזו תשתנה .לגבי הטיעון שלך, הויכוח בשאלה האם דבר מסוים הוא שירה או לא שירה, הוא ויכוח על טעם ועל הגדרות. ברור שהויכוח מיותר במובן מסוים, כי אין ישות מקובעת כזו בשם "שירה" שמישהו יכול לאפיין אותה במדויק ולהחליט האם טקסט מסוים שייך לה או לא. כנ"ל באמנות ויזואלית, וכל הויכוחים עתיקי היומין על האם זה אמנות או לא אמנות וכל ילד יכול לצייר כך וכו'. אבל ויכוחים כאלו מאפיינים את העיסוק במדיומים השונים לפחות מאז ראשית המודרניזם. הכל חוזר בסופו של דבר לשאלה האם קיימים קריטריונים אוביקטיביים להערכה אסטטית, וכל מי שרוצה להיות כנה עם עצמו חייב להודות שקריטריונים כאלו לא ניתנים בשום צורה להגדרה או להוכחה מצד אחד, ומצד שני, הערכה אמנותית היא גם לא ענין שרירותי או לחלוטין סוביקטיבי. ספציפית על ארס פואטיקה, בתגובות השונות בענין משחקים כמובן הרבה שיקולים פוליטיים במובן הרחב מאד של המילה, וזה די מובן מאליו לנוכח העובדה שנושאים מהסוג מהווים גם חלק גדול בגל השירה הזה. אם אתה מציע לשרוף ספרים של זך, צפה לתגובה מהחבר'ה של זך. אני די עוין פוליטיקת זהויות מכל סוג, כולל המזרחי, אבל רועי חסן למשל כתב לדעתי כמה שירים מאד יפים, מה שמאפשר להגדיר שירה כדבר שמתגבר על הבדלים אידיאולוגיים! הנה לך הגדרה בשקל של האם זה כן שירה או לא שירה…

  3. ענבל אשל כהנסקי

    ראשית, גוף המאמר סותר את כותרתו, הווה אומר, המאמר דן (בעקיפין אמנם) ברעיון הבוחן מה היא שירה ומי הוא משורר. שנית, מותר השירה על שאר האמנויות היא הדיון במהותה מתוך מודעות לתאורתיות הדיון, הווה אומר, ארס-פואטיקה היא דבר מה יחודי בנוכחותה המתמידה ובהקפה הרחב. ארחיב ואוסיף כי עצם ההתבוננות מביאה את שוחרי השירה לאליטיסטיות מפליגה שלדעתי כבודה במקומה מונח – השירה היא האמנות הנעלה ביותר. השירה מאפשרת בחינה טהורה של שאר האמנויות תוך ליטוש עד זהר. הבלטת השירה מתוך שאר האמנויות היא המאפשרת להוות את חוד החנית בתרבות החברה בה היא מתקיימת. הדיון על מזרחיות מובל בידי ערס-פואטיקה כסוכני שינוי וחיברות המגיעים לכל שכבות החברה ולכל מוסדותיה, מהכנסת ועד לבתי קפה בעיירות פיתוח. השירה שם השירה כאן השירה נשארת, תתמודדו עם זה.

    1. רון לוין

      הם לא שירה אלא חבורה של שרלטנים ולעולם משוררים רציניים לא יעריכו אותם, תתמודדי עם זה את.

  4. רון לוין

    ערס פואטיקה הם אכן לא משוררים אלא פיקציה פוליטית

  5. תרזה ממוסררה

    בשונה מאמנויות אחרות, כתיבה היא משהו שכולם יודעים מכתה א'. למרבה הצער, כך נוצרת אשליה שמה שחלקנו כותב הוא אמנות. כדי להיות אמן צריך להכיר את המדיום שלך על בוריו, ולא ברמה של כתה א'. צריך לעבוד קשה. אין הרבה אמנים עכשוויים, משוררים או אחרים, שמתעמקים במה שהם רואים בו ייעוד. התוצאה שטחית וחבל. זו פשוט לא אמנות טובה.

  6. רחלפרץ

    מתי תיפסק תעשיית ההטפות הזאת כבר. התשובה בגוף השאלה: ממש כפי שהשאלה מהי שירה היתה תמיד חלק בלתי נפרד מהשיח על תרבות בכלל ושירה בכלל, כך היו ויהיו תמיד מי שיטיפו לשומרי הסף להחליק מעדנות ממרום סולמם ופשוט "להתעלם-נא" משירים שאינם שירה בעיניהם. אבל השירים שמרגיזים אותנו, שנראים לנו מטומטמים, ירודים, פופוליסטיים, מגויסים וגו' מפעילים אותנו לא פחות מהשירים שמותירים אותנו מרטטים מרוב עונג-הזדהות. זה העולם. והוויכוח הבלתי פוסק על גדרות התרבות הוא-הוא נדבך מרכזי של אותן גדרות. אז אפשר כבר לחדול מלטבול בידיים מלאות שרצים (נו, אולי רק קצת פירות מרקיבים) ולהשתתף בחדווה גלויה בחינגת האתה-לא-תגיד-לי-מה-זאת-שירה-אני-אגיד-לך-מה-זאת-שירה.

  7. דוד גבאי

    המאמר מוזר. הוא יוצא הטענה ששירת חסן וחבריו אינה שירה. אבל איש מן המצוטטים לא אמר זאת. אמרו שהיא אינה כנה, שהיא מתחנפת, ועוד. לא שאינה שירה.

    הטענה שיש לשפוט משורר רק לפי הפסגות לא נכונה לדעתי, גם המכלול קובע.