השאלון של העוקץ: ליאת דאודי

סרטה הדוקומנטרי של ליאת דאודי (37),"שומרת נגיעה" – שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית" בשבת שעברה – עוסק בקשר המורכב ומרובה הפנים המתקיים בינה לבין משפחתה החרדית מבית שמש: שנים-עשר אחיה ואחיותיה, אמה ואביה, שהלכו ו'התחזקו' עם השנים. בהיותה בת עשרה הבינה דאודי שזה פחות מתאים לה ובאופן הדרגתי השתחררה מהדת, לא באופן דרמטי במיוחד. באמצע שנות התיכון החליטה שלימודי הקודש הספיקו לה ולאחר מסכת שכנועים, אמה הסכימה לרשום אותה לתיכון חילוני אקסטרני. מאז חייה השתנו והיא כיום חילונית וחיה בשבע השנים האחרונות עם בת הזוג שלה. דאודי עבדה על הסרט כפרויקט גמר בלימודי הקולנוע והסרט הופק במסגרת החוג לתקשורת וקולנוע של מכללת סמינר הקיבוצים ובסיוע קרן רבינוביץ’- פרוייקט קולנוע וערוץ 8.

*

ספרי על הרגע המשמעותי בסדר היום שלך בתקופה האחרונה.

הקרנת הבכורה הסופר-מרגשת של "שומרת נגיעה" ב"לסבית קטלנית". כאלף נשים וגברים מהקהילה הלהטב"קית (אבל לא רק) פקדו את סינמטק תל אביב וצפו בסרט שמתאר דינמיקות קצה במשפחה יוצאת דופן, המשפחה שלי – משפחת דאודי. היה מורכב ומרתק לנסוע עם מצלמה לבית הוריי בבית שמש במשך קרוב לשלוש שנים ולתעד באופן אינטנסיבי רגעים משמעותיים מנקודת המבט שלי כבת בכורה, כפמיניסטית החיה עם בת זוג, כחילונית למהדרין וכ"אחרת" של המשפחה. בין הצופות שנכחו בקהל, היה מרגש במיוחד לשבת לצד השותפות היקרות שלי לתהליך – אורית זיגמונד (עורכת הסרט) גתית פרלמוטר (סאונד) ומיכל זביב (מעצבת גרפית). אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לי ליצור את  "שומרת נגיעה" היתה על מנת לתת ייצוג קולנועי דוקומנטרי לזהות המרובדת שלי, שמתקיים על הצומת שבין מזרחיוּת, מסורתיוּת, להטב"קיוּת ופמיניזם. התגובות המרגשות עד דמעות שאני זוכה לקבל מאז ההקרנה מאותתות לי עד כמה היה חשוב לתת פומבי לסרט האישי שלי שהוא גם כל כך פוליטי.

איזו פרשייה ציבורית מעסיקה אותך בימים אלה?

בלתי נתפס בעיני הסיפור עם בוכריס. קשה להאמין שנרקמת עסקת טיעון שכזו שבמסגרתה לא נכללים סעיפי אונס, שבוצע על ידי אדם שהשתמש בעמדת הכוח הצבאית שלו וניצל את הנשים עליהן פיקד. מקרים כאלו מתרחשים לצערנו כל הזמן. לדעתי, הלחץ הציבורי, ההוקעה הפומבית והתמיכה במתלוננות הם חלק חשוב מאוד במאבק שלנו כחברה בתופעה האיומה הזו. לפני כשבוע נחשפה גם התלונה האמיצה שהגישה זהר להט נגד אלון קסטיאל על אונס. ההחלטה שלה להיחשף באמצעי התקשורת משמעותית מאוד. להט ושרי גולן קוראות לנשים נוספות שהיו קורבנות של קסטיאל לבוא ולהתלונן ואני תומכת בהן ובכל מתלוננת באשר היא. אני חושבת שזה אקט פמיניסטי חשוב להאמין, קודם כל, לאישה שמתלוננת על תקיפה כזאת ולעמוד לצידה. כידוע, לצאת עם סיפור התקיפה המינית זה סוג של מסלול ייסורים והן גיבורות שהן בכלל עושות את הצעד האמיץ הזה.

בפרשיות הכואבות מהסוג הזה, עליהן אנחנו שומעות בכל מקום – החל מהטרדות מיניות שכמוד הפייסבוק אחת מתוך אחת מתעד, דרך סיפורים שנחשפים חדשות לבקרים בתקשורת – צריך לזכור שמדובר רק באחוז קטן (וחשוב!) של מתלוננות שמצליחות לאזור כוחות ולדווח, מתוך מקרים רבים שמתרחשים ב"תרבות האונס". פרשיות כאלו נוגעות בי באופן עמוק כי גם אני, כמו רבות אחרות, הייתי נתונה להטרדות מיניות לא מעטות מצד גברים בחיי, ולא – אנחנו אף פעם לא אשמות בתקיפות המיניות שעברנו!

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית?

הנובלה הגראפית "במים" של תהילה חכימי ולירון כהן. זוהי נובלה גרפית מעניינת ויצירתית במיוחד שמקפלת בתוכה סיפור שמצליח לגעת בנושאים כמו בדידות, תחושת בטחון ותהיות על אחרית הקיום האנושי בצל הקפיטליזם. הסרט "לעבור את הקיר", של היוצרת רמה בורשטיין. מאוד נהניתי לצפות בחוויה נשית מורכבת, דילמטית ושונה, בקונטקסט חרדי, ששוחקה ברגישות גדולה על ידי נועה קולר.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

הפעילה החברתית ריקי כהן בנלולו, חוקרת התרבות והפעילה החברתית ד"ר מירב אלוש-לברון וחברת הכנסת מרב מיכאלי.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

פעמים רבות בחיי. הסביבה המיידית סביבי לא תייגה אותי כמזרחית. אני מניחה שזה בין השאר בשל העובדה שיש לי עיניים כחולות ועור בהיר והצלחתי "לעבור כאשכנזייה". אבל דברים קרו כשאנשים הבינו פתאום את המוצא שלי. אסתפק בתיאור ביקור אצל השיננית מלפני כמה שנים: בעודי שוכבת על כסא המטופלת, ניצבת מעלי השיננית ובמבטא אנגלו-סקסי שואלת אותי, בעוד פי פעור לרווחה, "איזה עיניים יפות יש לך. תגידי, מה המוצא שלך? כי החניכיים שלך קצת כהים, כמו של הפרענקים…" סגרתי את הלסת (כמעט על הפרצוף שלה) ועניתי "אני מרוקאית, משני הצדדים!" קמתי בהפגנתיות והרמתי צעקות בכל המסדרון הלבן, תרתי משמע. זה היה כשהייתי בת 22, הרבה לפני שהתגבשה התודעה המזרחית שלי.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

במידה רבה מאוד. בכל סיטואציה, בכל יציאה מהבית, בכל מודעה שאני קוראת, בכל משמרת בחומוסיה שבה אני ממלצרת בשנים האחרונות, בלימודים שלי באוניברסיטה, בנסיעותי בכביש כנהגת וכנוסעת בתחבורה ציבורית, באימוני הספורט שלי בחדר הכושר, ברשת ובעצם בכל הימצאות במרחב האמיתי. היכולת לראות את העולם מפרספקטיבה פמיניסטית עוזרת לי להבין אותו ולבקר אותו, אבל היכולות הביקורתיות גובות מחיר גבוה שהולך וגדל עם השנים. בכל זאת וחרף הקושי, אני מוכנה לשלם אותו בחפץ לב.

האם לדעתך תור דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אינשאללה בעזרת השם ולא במחיר כבד, לא במלחמות ומבצעים צבאיים. בדיאלוג, במפגשים אזרחיים כנים ומרגשים ויוזמות חברתיות חשובות כמו"פורום המשפחות השכולות", בהבנת הכאב ההדדי, בעשייה משותפת חברתית, פוליטית, תרבותית. אני מאמינה שצריך לעודד ולהשתתף במפגשים בין-אזרחיים כאלה כי רק ככה אפשר להכיר את האחר שהוא בעצם בדיוק כמונו רק משולל זכויות ופריבילגיות. לא נוכל להתקדם לעבר פתרון אם נמשיך לפגוש את הייצוגים הסטריאוטיפיים על המסך, להיתקל במגמתיות תקשורתית שמייצרת פחד וזורעת אימה והסתה בלבבות הציבור. זה לא מוביל אותנו לשום מקום חיובי. בכנות, קשה לי להאמין שזה יקרה במהלך פוליטי פורמלי כפי שמסתמן בממשלות עבר וביתר שאת בממשלה הנוכחית המדאיגה. קשה לחשוב על מהלך כזה, במיוחד כאשר ישנם דיכויים כלכליים-חברתיים כל כך רבים שלפעמים נדמה שהם מצמצמים את היכולת לראות החוצה, אל העם הפלסטיני. צריך לזכור שעבור חלק גדול מהציבור ההתמודדות הכלכלית מאלצת עיסוק בהישרדות ולא מעבר. ולא שזה תירוץ מספיק טוב אבל אמן שדווקא מהמקום הזה של אנשים שחווים דיכוי הצטלבותי, תצמח הישועה. אבל נשים וגברים פריווילגיים חייבים להתעורר, לגלות יותר מעורבות ולמנף את הפריווליגיות שלהם לקידום פתרון לסכסוך. זה עניין של חינוך ואני מאמינה שזה אפשרי.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

לימדתי קולנוע מספר שנים בתיכון מעורב בלוד בדיוק את קבוצת הגיל הזו. גיליתי שהשיחות המשמעותיות ביותר התקיימו דווקא מחוץ למשבצת השיעור המתוכננת, ועסקו בנושאים פוליטיים מאוד: להטב"קיות, מחאות חברתיות, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, סוגיות של זהות ועוד. יש כל כך הרבה מה ללמוד מתלמידות ותלמידים. מצד שני זה כואב להבין את מעגל הקסמים המחלחל הזה בין דיכוי לדיכוי. אני מאמינה בלפתוח, בלהעלות ולהציף, לא לחשוש מלבטא בכל דרך שהיא אג'נדות ונושאים מעוררי מחלוקת. זכיתי ללמד תלמידות מדהימות והרבה מאוד קרה בזכות שיחות שכאלה ואני קוראת לכל מי שעובד/ת במערכת החינוך דווקא בעת הזו, לעודד שיח ולדבר על הקושי (גם מהצד המחנך) והדילמות העולות מהפלורליזם או השאיפה אליו בעת הזו.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

הילדות המוקדמת שלי היתה בשכונת מורשה שברמת השרון. מצד אחד, אני זוכרת אירועים כמו הוצאות לפועל, דפיקות רמות על דלתות באמצע הלילה, ניידות משטרה שבאות לעצור אנשים עם חובות ופושעים שיורדים מקומה רביעית בהחלקה מטה על המרזב של הבניין. מצד שני, אני גם זוכרת הקרנת סרטים פעם בשבוע על הקיר הלבן של המקלט במרכז השכונה כשמשפחות שלמות יורדות בליל קיץ עם אבטיחים, פיצוחים וכסאות ים וצופות בסרטים כמו "בן חור" אל תוך הלילה. שמחה שזכיתי לחוויות כאלה.

"שומרת נגיעה" – סרטה של ליאת דאודי – הטריילר:

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

פי.ג'יי. הארווי בהופעה אינטימית, פרל ג'אם ופרינס.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

רונית אלקבץ זכרונה לברכה.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

היו לא מעט מחוות רומנטיות מדהימות שבנקודת זמן מסוימת הרגישו "הכי". אבל תכל'ס, אני מאושרת מאוד לתרגל רומנטיקה בזוגיות הנוכחית שלי בשבע השנים האחרונות.

איזו מלה חסרה לך בשפה העברית?

המילה שמתארת עשיית כמה דברים בעת ובעונה אחת.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אפילו חמש שנים זה רחוק מדי לראות כרגע. אבל, סביר להניח שאמשיך לעסוק בכמה פרוייקטים במקביל כמו למשל לעבוד על הסרט הבא שלי, להקדיש זמן לעשייה חברתית-פמיניסטית-קהילתית-סביבתית ולהיות בעיצומו של התואר השלישי.