• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עור לבן מסכות שחורות: לגופם של מזרחים

מה ההבדל בתפיסה העצמית של מזרחים עם עור בהיר לעומת מי שעורם כהה? איך האופן בו ״עוברים״ בעולם משפיע, למשל, על ההזדהות עם המאבק המזרחי? במקום לדבר על אותנטיות ולגיטימיות של ״המזרחי הנכון״ חשוב שנדבר ונלמד להכיר חוויות גוף-זהות מורכבות
איתמר טובי (טהרלב)

בוגר החוג לשפה וספרות גרמנית ומוסמך המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית

דן שילון לשחקן הכדורסל עודד קטש: "אבל אתה לא נראה מרוקאי".
עודד קטש: "כן, אני יודע, אני מה שנקרא, נראה אינטליגנטי, וגם אוכל טוב. הרווחתי משני הכיוונים". ("המעגל עם דן שילון", קיץ 1998)

נסיך שמאל מוביל שמתעניין בשיח המזרחי ומבקר אותו רבות כתב לפני מספר ימים בתגובה למאמרה של אמילי מואטי ב״הארץ״: ״הפנקסנות המזרחית יכולה להגיע למחוזות שטחיים יותר שבהם כבר לא נמדדת רק הדעה מימין או שמאל אלא גם ואולי רק המראה. וכך המזרחי שלא נולד שחור מספיק, ובמיוחד אם הוא חצי-חצי (ובצד הלבן שלו), לא באמת יכול להיות מיוחס לתנועה או להשתתף בשיח הפנימי שלה. דבריו מתבטלים בגלל מראו וכך התנועה המתבססת על טהרה מסוימת, גזענית בעצמה, שרק מצמצמת עוד יותר את האפשרות להכיל מורכבויות״.

אני מעוניין להתייחס לדברים אלה, מאחר ולטעמי הוא נגע בנקודה חשובה וחמקמקה – הקשורה לתחום הידע הנקרא "אנתרופולוגיה של הגוף" – ושלא מטופלת מספיק בשיח. אני סבור שבמקום לדבר על אותנטיות ולגיטימיות של ״המזרחי הנכון״ חשוב לדבר, ללמוד ולהכיר חוויות גוף שונות ועשירות של מזרחיות, חוויות גוף-זהות מורכבות של עוולות וחגיגות שונות ומגוונות שטורחת לעצב עבורנו ההגמוניה האשכנזית שבמזרח התיכון.

ובכן, מאחר וההגדרה הגדושה ״מזרחים״ מנסה להקיף תזמורת הכוללת את כל יהדות ארצות האסלאם (טורקיה, תימן, מרוקו, לוב ועוד), מזרחים באים בצבעים, בגופים ובמופעים שונים מאוד. זו נקודה חשובה, שמבחינה אותנו כנראה מהמאבק האתיופי המדויק יותר. לפיכך, עוצמות וסוגי הדיכוי שמעצבות את החוויות שלנו בעולם ובהמשך כנראה את הרגשות ואת העמדה הפוליטית המסויימת הן שונות מאוד וחשוב לעמוד עליהן.

למזלנו, טליה שגיב בעבודת הדוקטורט המשוכללת שלה, שזכיתי להיות אחד מקוראיה ומגיביה הראשונים, ובהמשך בספרה "חצי-חצי – על ישראלים ממוצא עדתי מעורב", הגיעה למסקנה מטלטלת בכל הנוגע למה מעצב/מקבע זהויות וגופים מזרחיים. היא גילתה שצאצאים של זוגות מעורבים (צד אשכנזי וצד מזרחי) בוחרים את זהותם בעיקר לפי צבע עור, ובהמשך, שם משפחה ומקום מגורים. כלומר צאצאים בהירים ייטו יותר להגדיר עצמם אשכנזים לעומת צאצאים כהים שייטו להגדיר את עצמם יותר מזרחים. כך שלגוף יש משמעות ומשקל רבים בניהול המשא ומתן הזהותי מול החברה בישראל. למעוניינים, כתבתי על כך סקירה מלאה ומנומקת (וראו גם מאמרה של נועם שוסטר-אליאסי בנושא).

בשנה שעברה בעיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, בתגובה להקמת תא סטודנטים מזרחי, כתבה בתנופה מתנגדת סטודנטית שהצהירה על עצמה בדרמטיות כ״מרוקאית טהורת דם משני הצדדים״ הנושאת את שם המשפחה הגנרי "כהן" שלהקים תא סטודנטים מזרחי זה מוגזם ולא לעניין. בנוסף, השתמשה במלים: "על אף ההסוואה המושלמת בצורת גוון העור הלבן שלי ושם המשפחה שלי", זאת בלי לעמוד על היתכנות הקשר בין חווית הגוף הלבנה שלה, שם משפחתה הגנרי ועמדותיה ״המפתיעות״ בשמרנותן.

באופן דומה גם יעקב סודרי, עורך דין מזרחי בהיר עור ובעל שם משפחה לא מובהק, מתנגד באסרטיביות לשיח המזרחי הרדיקלי. תופעת המזרחים הבהירים והסטואיקנים, חוזרת על עצמה גם בסרטון זה של עודד הרוש שהפיק תאגיד השידור ״כאן״ – שרואה לנכון להצהיר ששני הוריו מרוקאים – מבקר את ה"רדיקליות המזרחית". מדוע גם הרוש וגם כהן רואים לנכון לציין שהם מרוקאים ״בדם״ משני הצדדים? אולי כי הם יודעים שהם, פיזית, עוברים, מתמיינים ונעים במעלה החברה כ"אשכנזים"? הרי מזרחי שחום כנראה לא היה חש צורך להצהיר, שחור על גבי לבן, שהוא מזרחי.

אם שגיב בדוקטורט שלה גילתה שצבע עור, כלומר חזות שנתפסת כחזות מזרחית-ערבית בישראל, משמעותית ביותר בעיצוב הזהות החברתית של האדם, כלומר שגוף חשוב יותר מנפש, תרבות ״אישיות״ ורוח – האם מוזר "לחשוד" במזרחים בעלי גופים בהירים שבאופן מפתיע ועקבי פחות מזדהים, אדישים ואף מתנגדים פרו-אקטיבית לצורות מאבקים של מזרחים אחרים, כהים יותר? סביר להניח שמזרחים רבים, שמוצא שני הוריהם מזרחי אך הם בהירים/ממושקפים עם שמות משפחה לא מובהקים, מגיעים יותר למוסדות אקדמיים (וגם כך האקדמיה מעודדת ״הלבנה״), משתחלים יותר לארגוני זכויות אדם, שוכרים דירות ביתר קלות באזורים חיווורים בואכה רצועת הסושי של גוש דן, מקבלים יחס אחר מהעולם ובהמשך מפתחים רגשות, הזדהויות והבנות אחרות בעולם.

הגיוני לחשוב שאם מזרחים בהירים מעולם לא חוו השפלה בבידוק בטחוני, אם מעולם לא עברו סלקציה במועדונים בזכות צבע עורם, אם מורים ורבנים יותר חייכו אליהם, יותר דייטים הוצעו להם, ראיונות עבודה ורעיונות פוליטיים לבנים יותר הזמינו אותם ופרסומות גזעניות פחות הזיקו להם – הם ייטו פחות לנסות ולהבין פוליטיקות גוף של מזרחים אחרים.

״יש לי נמשים ויש לי עור בהיר אבל במוצאי אני לא אשכנזי… יש לו נמשים ויש לו עור בהיר לא מעשן, לא אוכל חריף לא צביע ש"ס גם לא חד"ש למרות שבמוצאי אני ערבי, מרוקני, ערבי, מרוקני." (מתוך השיר ״מרוקני״ של להקת לא דובים):

מזרחים חמושים במשקפיים


"אני זוכר שרקדתי בלי משקפיים, וחושב שזה רלבנטי, שזה קצת מסביר, כי אני נראה ככה יותר מזרחי".

על מנת לנצל את ההזדמנות ולהרחיב את הדיון והשיח לעוד חוויות גוף מזרחיות נזכיר את דבריו המעניינים של האנתרופולוג ערן חכים במאמר ב״שיחה מקומית״ – הדן בזהותם של מזרחים כהים שמרכיבים משקפיים. ניחשתם נכון, הם כנראה חווים פחות דיכוי ממזרחים כהים שלא מרכיבים משקפיים. זה לא אומר שמזרחים כהים שמרכיבים משקפיים – או מזרחים בהירים כמו עודד הרוש – הם "פחות" מזרחים; זה רק אומר שחוויות הגוף שלהם והתגובות לאותן חוויות אחרות, וחשוב לעמוד ולחגוג את השונות הפנים מזרחית העשירה הזאת בשביל להבין בין היתר מאיזה מקומות אנו מעצבים את התפיסות הפוליטיות שלנו ומתנגדים לאחרות. או בקיצור, במי מאבטחים יותר חושדים, ברועי חסן או בשלומי חתוכה הממושקף?

אפשר להמשיך ולעמוד על זהויות שונות ומעניינות של מזרחים: האם גבר מזרחי שחום וצעיר נטול משקפיים יחווה את אותו דיכוי שחווה אישה מזרחית צעירה נטולת משקפיים? מי ייחשב למחבל או לטיפש, מי תיחשב לפרוצה או לטיפשה? או למשל, מה החוויה של מזרחים חתיכים (נשאים של הון אירוטי גבוה) לעומת מזרחים לא חתיכים? האם שניהם חווים דיכוי באותה מידה? אם עוז זהבי, האשכנזי במוצאו, לא היה נחשב חתיך, האם הוא היה יכול להיבחר לתפקיד משכנע ואמין של הגיבור המזרחי בסדרות ״זגורי אימפריה״ ו״עספור״? האם מזרחים צעירים חווים את אותו דיכוי כמו מזרחים מבוגרים?

רגע, ומה לגבי מזרחים סטרייטים לעומת מזרחים גייז – מחזיקים חזק? מחקר של אוניברסיטת הקיסוס פרינסטון בארצות הברית מראה שאמריקאים שחורים הומואים מרוויחים כמו גברים לבנים סטרייטים, כלומר חווים פחות דיכוי משחורים סטרייטים בשדה התעסוקה! האם ייתכן שגם כאן בישראל, ואני מעלה השערה בקול רם, פלסטינים ומזרחים לא סטרייטים עוברים כנראה מסלול מגדרי מלבין וממערב ומגיעים ביתר קלות למוסדות יוקרתיים כמו בצלאל ולאוניברסיטאות המחקר?

לסיכום, מעניין לבדוק ואולי לגלות שוב, שדיכוי לא פועל על הגוף בצורה היררכית ופשטנית, אלא בצורה עשירה, מפתיעה ודיאלקטית ושלהיות מזרחי זה להיות חלק מקבוצה בעלת מופעי גוף-זהות מגוונים ושונים מאוד. לנו כדאי לנסות להבין עוד את המשמעויות והאפשרויות הפוליטיות השונות של המגוון הזהותי הזה וכך אולי נוכל יותר להפוך את הקולות השונים לתזמורת.

כנראה שיעניין אותך גם: