• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

חסד הטבעונות כנייר הלקמוס של ישראל

בג'ונגל הקשוח של ישראל רוויית האלימות, צמחה לה באין מפריע מושבה גדלה והולכת הקשובה לזעקותיו האילמות של האחר – בעלי החיים. אך במקום שהטבעונות תפרוץ את גבולותיה ותסחף את חסידיה בחמלה כלפי עוד מגזרים הראויים לה, היא מתכנסת בתוך שיח אסקפיסטי מרדים
איתן מור

אני צמחוני מגיל 13. אחד במאי הוא התאריך, חקקתי אותו בלבי כבר אז, אולי מתוך הכרה מוקדמת ובלתי-מודעת בכך שהכול פוליטי.

מאז אותו יום טעמתי בשר פעם אחת בחיים, במהלך חתונה שבה מלצרתי בשנות העשרים שלי. עמדתי בפינת הפינוי שאליה התנקזו עודפי האוכל מצלחות האורחים, ממגשים שלא התרוקנו ומקונטיינרים שעמדו בסטנד-ביי. בהיתי בערימות בשר שעתידות להיזרק לפח ולבי נשבר. כאב לי לראות את כל האיברים הללו מוטלים כחומר גלם עודף, פלט תעשייתי חסר שם שאינו אלא פחת ידוע מראש בתחשיב השנתי של חברת הקייטרינג. זה דבר אחד לאכול חיות שעברו את שרשרת החיול האיומה בדרך לשרת את קיבת הסועדים. אבל זה דבר לגמרי אחר כשמספר עצום של אינדיבידואלים בעלי נשמה נכנס לאותו פס ייצור קטלני רק כדי לצאת מהצד השני שלו כגופות בלתי שמישות שיתורגמו לפסולת. מה זה כבר משנה, חשבתי, אם מתוך הערימה הזו אצבוט חתיכה בלתי מזוהה של בשר ואכניס לגופי. לכל היותר תהיה זו גאולה סימבולית של קורבנות השחיטה ממוות בטל למוות פונקציונלי, ניוד אקולוגי של ערכים תזונתיים בין אורגניזם אחד לאחר. מה כבר יכול להיות, טעמתי. היה טעים. רעד קל בכנף, וקקי עם ריח שונה אחר-כך.

15 שנה קדימה ואני כבר טבעוני. אורח חיים שבעבר נתפש כגזירת רעב ובידוד חברתי הפך לאתגר מתקבל על הדעת בזכות כל מה שאנחנו מכירים היום כחלק ממגמת הטבעונות שמיותר אפילו לפרט על אודותיה. מי היה מאמין שעד לפני שנים אחדות הרגשתי כצמחוני האחרון, מתעקש על עקרונותיי המשונים וזוכה במקרה הטוב לרחמים, במקרה הרע ללעג, ובמקרה הגרוע ביותר להערצה. והנה הגענו לימים שבהם סבלם של בעלי חיים הפך לנושא ראוי לדיון, לחשבון נפש ולפעולה אקטיבית באופן פומבי לאור השמש. מחשבות פרטיות שבעבר התרוצצו בראשי בלבד מדובררות בלי בושה בפוסטים, קמפיינים, שיחות סלון ואירועי ענק. כבר לא צריך לצאת מהארון כי הארון רוסק בקול תרועה, געיה, קרקור, נחירה וציוץ. ואיבריו החבוטים משמשים חומר בערה לעוד מנגל טבעוני כחול לבן כמיטב המסורת. ומה שנותר הוא לתהות למה דווקא כאן, בישראל, ולמה עכשיו. אני נוטה להאמין שגם אופנות חולפות וגם מגמות קבע – לא נולדות מתוך ריק. גרפים וטבלאות לא מכופפים את עקומותיהם באופן שרירותי לכאן ולכאן. ובמקרה של הטבעונות, מדובר בעקומה מפתיעה מאוד. מפתיעה כאמור בגלל היקף המגמה. ומפתיעה בגלל העיתוי.

ישראל היא מדינה רוויית אלימות, קשה להטיל בכך ספק. לא רק בגלל מלחמות, מבצעים ומה שביניהם. נשים, אתיופים, קשישים, טרנסג'נדרים ומי לא – חשופים כאן לפגיעה יומיומית בגופם, נפשם, רכושם וכבודם. לא פחות מהם גם אלו המתייצבים לצידם – בהירים וגבריים כל שיהיו. וגם האסקיפיסטים הפריבילגיים ביותר לא מבוטחים מפני תוקפנות פיזית ומילולית מילדות עד זקנה. השיח הציבורי בישראל הוא שיח שמשתק חמלה, ששם ללעג מושגים כמו 'זכויות אדם' או 'שלום', שתוקף ומאשים קרבנות וקושר כתרים לפושעים, שבסדר היום שלו אין מקום להרהר על חלשים ועל אחרים. איך קרה לעזאזל, שבתוך הג'ונגל הקשוח הזה צמחה לה באין מפריע מושבה הולכת ומתרחבת של קשב לזעקותיו האילמות של האחר – של בעלי החיים? לו היה מדובר באג'נדה בריאותית גרידא, לא הייתה כאן שאלה. אבל כבר זמן רב מזוהה הטבעונות באופן ישיר ומוצהר עם סולידריות וכבוד כלפי חייהם, רגשותיהם, בריאותם ורווחתם של בעלי החיים.

פרסומת לננוצ'קה. צילום: אתר הפייסבוק של ננוצ'קה מסעדה בתל אביב
פרסומת למסעדה התל אביבית ״ננוצ'קה״ (צילום: עמוד הפייסבוק של ננוצ'קה)

הכרתי לפני הרבה שנים אישה אחת שהייתה בלתי נסבלת. מהבוקר עד הערב הייתה רבה עם סביבתה, מאשימה את כל מי שנקלע בדרכה, ומרימה את קולה גם כשממש אין צורך. כשגיליתי שהיא צמחונית, תקפה אותי סקרנות: איך יש מקום בתוך סדר היום הברוטלי שלה לחמלה כלפי בעלי חיים? איך מתיישבים בהיגיון ההתנהגותי שלה זו לצד זו תוקפנות עתיקה כל-כך עם רגישות רדיקלית כל-כך? (כאמור, באותם ימים צמחונות הייתה לגמרי אאוט).

אני מניח שהאישה הזאת הייתה זקוקה לבעלי החיים לא פחות מאשר היו הם זקוקים לה. לפעמים נדמה שהחמלה בוחרת בנו גם בלי שנרצה, תקועה בין האצבעות כגחל לוהט שמוכרח להיות מושלך על משהו, על מישהו. זועק ומחפש בכל כוחו אחר מושא גואל של חסד. זהו דחף שלא בחרנו בו אבל הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהמוטציה המשונה של ההומו ספיינס, על משקל שירו של ברכט: 'אבל יש לו חסרון אחד – – – הוא כמה לחמול'.

הבעיה היא שהחמלה, כמו אחיותיה ההזדהות והסולידריות, נקשרת מיד עם אידאולוגיה, וזו תסבך אותנו ברשת הפוליטית ותכניס אותנו לארונות של זהות. תסמן אותנו כקיצוניים, יפי נפש, תמימים או בוגדים. אם נבקש להושיט יד למבקשי מקלט, נקים עלינו את זעמם של תושבי דרום תל אביב. אם נחוס על חיילים בני 18 המסכנים את חייהם, נספוג אש מארגוני שמאל. אם נביע הזדהות עם פלסטינים תחת כיבוש, נואשם כאויב מבפנים. כל התגייסות לצד סקטור כזה או אחר, ולו מינורית או חד-פעמית, כרוכה בסיכון ממשי בגוף ובנפש. ואם אנחנו שייכים למחנה הנחשב פריבילגי, הסתבכנו שבעתיים: הזדהות וחמלה נתקלות במטחי ירי לא פחות אלימים כשנושבות למשל מנשים אמידות לכיוון נשים פלסטיניות, מקיבוצניקים כלפי תושבי עיירות פיתוח, או מגברים סטרייטים לקהילה להט"בית. שומר נפשו ירחק מהחמלה במציאות כזו, ויעדיף את תחושת הביטחון ההישרדותית, גם במחיר הדחקה של אותו דחף לחוס על האחר.

נראה שאותה אישה מצאה לה דרך לעקוף את שדה המוקשים הזה באמצעות בעלי החיים. אני מקווה שאינני חוטא בניתוח פסיכולוגי יהיר כשאני מנחש שהצמחונות אפשרה לה לפלס לחמלה נתיב מוגן מבין המלתעות. להפשיט אותה מהקשרים פוליטיים ולפרוק אותה כפסולת בלתי-חוקית מחוץ לגדר, הרחק מטריטוריה תרבותית קונקרטית.

צילום: cc by-Lea Aharonovitch
צילום: cc by-Lea Aharonovitch

בעלי החיים לא מרגיזים אף אחד, הם אינם מוחים או מתלוננים, אינם לא-נחמדים. הם לא מאיימים על מקומות עבודה, לא פוגעים בערך הנדלני של אף שכונה, לא קוראים תיגר על מוסד המשפחה או הדת, ובשום אופן לא ניתן לחשוש שיגזלו מבני האנוש את השליטה על משאבי הטבע, ההון או התרבות. התגייסות לצידם לכל היותר תסמן אותך כרכרוכי, אם מצ'ואיזם עושה לך את זה, אבל תזכה אותך בהון סימבולי כבעל מוסר ורגישות מבלי להרגיז אף אחד, ומבלי להתמודד עם הטורף האלים השוכן בך.

ובדומה לאותה אישה, נראה שגם החברה הישראלית עלתה על אותו טריק. הצמחו(/טבעו)נות מאפשרת הן לאדם הפרטי, והן לנפש הלאומית הקולקטיבית, לתת דרור לחמלה הכלואה ובאותה עת להמשיך להכחיש את הפתולוגיות התוקפניות שמעולם לא טופלו כראוי. ללכת עם ולהרגיש בלי. או במילים ישירות יותר: ביד אחד ללטף תרנגולת וביד השניה להמשיך לכבוש, לאנוס ולמרר את חייהם של בני האדם. כי איזה מין תוקף יש לסולידריות ולחמלה שקופאות על מקומן בתוך התחום הצר של בעלי החיים?

בעלי החיים לא מרגיזים אף אחד, הם אינם מוחים או מתלוננים, אינם לא-נחמדים. הם לא מאיימים על מקומות עבודה, לא פוגעים בערך הנדלני של אף שכונה, לא קוראים תיגר על מוסד המשפחה או הדת, ובשום אופן לא ניתן לחשוש שיגזלו מבני האנוש את השליטה על משאבי הטבע, ההון או התרבות. התגייסות לצידם תזכה אותך בהון סימבולי כבעל מוסר ורגישות מבלי להרגיז אף אחד

מה יקרה ביום שבו ארגוני המאבק למען בעלי החיים ישלבו כוחות עם מאבקים קרובים כמו למשל המאבק בסחר בנשים? שני המאבקים מתנגדים לפלישה ושליטה בגופו/ה של האחר/ת, ונלחמים בבורות ובאדישות כלפי אוכלוסיה חלשה חסרת קול, שניהם פועלים מול תעשייה רווחית חזקה ודורסנית, שמסתירה באמצעות שקרים ומיתוסים את מציאות חייהם השחורים של הקרבנות. האם יהיה מוגזם לחשוב שהמאבקים יכולים לתמוך אחד בשני וליצור מסר חזק ואפקטיבי יותר? או המאבק למען דיור ציבורי למשל? או המאבק למען מבקשי מקלט? האם הקולות שאולי יברחו בעקבות הרחבת המאבק לא שווים את היושרה המוסרית? האם אנחנו עד כדי כך פוחדים להיות פוליטיים?

מה אפשר ללמוד על ישראל כמדינה שמדורגת במקומות הגבוהים בעולם באחוז המנות הטבעוניות המוגשות במסעדותיה, אבל מבחינת זכויות אדם היא נמצאת אי שם למטה. יש אבסורד בכך שבמקום שהטבעונות תפרוץ את גבולותיה ותדביק את חסידיה בחמלה כלפי מגזרים נוספים שראויים לה, היא מתכנסת בתוך שיח אסקפיסטי מרדים שחג סביב פעילויות בורגניות כמו החלפת מתכונים, תיירות בתי קפה ויגן-פרנדלי, סדנאות לניקוי רעלים, חלבונים והנבטות, לקטנות ובריאותנות. כל אלו הן בלי ספק פעילויות נפלאות שיוצרות קהילות, מחנכות לקיימות, ובהחלט תורמות ליצירת חברה של אנשים שמחים יותר, אבל הן מתועלות בסופו של דבר לטיפוח האני המעצים את עצמו, מפרנסות תכניות בוקר ומוספי לייף-סטייל, ומחמיצות באופן בוטה את ההיבט הפוליטי של הפגנת חמלה. במובן זה הטבעונות בישראל מנותבת לשימור המציאות בהקשרים הרחבים שלה, ולא לשינוי.

יש משהו מקומם בטענה שגל הטבעונות אינו אלא עלה תאנה לפשעי החברה הישראלית. פעילים ופעילות רבים ירקו דם ושילמו מחירים כבדים לאורך שנים למען מה שאני מציג כאן כמפעל נרקסיסטי של צביעות. ולכן חשוב להדגיש שהטענה כאן מופנית לא כלפי בחירתם האינדיבידואלית של רבבות פרטים בחברה להתנזר מחלבון מן החי, אלא כלפי אותה מגמה המונית שאומצה על ידי החברה בישראל, ושניתן להבין ממנה משהו על היחס המקומי לחמלה ולאדישות פוליטית. אם יש לקח שאני כטבעוני יכול לאמץ מהתבוננות במגמה הזאת, הוא שהתפקיד שלנו כטבעונים, אחרי שכבשנו את המטרה לטבען את המדינה, הוא להשיב את החמלה לתפקידה הטבעי: להפיץ ולשכפל את עצמה.

ייתכן שבמרוץ הזמן נגלה שהגל הטבעוני הוא רק סיפתח לתור הזהב של החמלה בארץ הקודש, ושהטבעונות היא זו שתלמד את הישראלים לאט ובהדרגה לדבר בשפת החמלה, להתרגל לצליל המענג שלה ולאמץ אותה כשפה טבעית. אבל בשביל שזה יקרה אנחנו הטבעונים חייבים להנביט (בזה אנחנו אלופים) את אוצר המילים הזה, לדבוק בשיח רב-סקטוריאלי ולהפסיק לפחד מלהיות פוליטיים. זאת משימה לא פשוטה במדינה שבה כל מגזר נלחם על מקומו בסדר היום, ושמחאות חברתיות נכשלות בה בגלל ריבוי אינטרסים. אבל אם בעלי החיים שנשמה באפם באמת ובתמים חשובים לנו, נמצא את הדרך להעניק חסד גם לבני האדם.

כנראה שיעניין אותך גם: