• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

חסד הטבעונות כנייר הלקמוס של ישראל

בג'ונגל הקשוח של ישראל רוויית האלימות, צמחה לה באין מפריע מושבה גדלה והולכת הקשובה לזעקותיו האילמות של האחר – בעלי החיים. אך במקום שהטבעונות תפרוץ את גבולותיה ותסחף את חסידיה בחמלה כלפי עוד מגזרים הראויים לה, היא מתכנסת בתוך שיח אסקפיסטי מרדים
איתן מור

אני צמחוני מגיל 13. אחד במאי הוא התאריך, חקקתי אותו בלבי כבר אז, אולי מתוך הכרה מוקדמת ובלתי-מודעת בכך שהכול פוליטי.

מאז אותו יום טעמתי בשר פעם אחת בחיים, במהלך חתונה שבה מלצרתי בשנות העשרים שלי. עמדתי בפינת הפינוי שאליה התנקזו עודפי האוכל מצלחות האורחים, ממגשים שלא התרוקנו ומקונטיינרים שעמדו בסטנד-ביי. בהיתי בערימות בשר שעתידות להיזרק לפח ולבי נשבר. כאב לי לראות את כל האיברים הללו מוטלים כחומר גלם עודף, פלט תעשייתי חסר שם שאינו אלא פחת ידוע מראש בתחשיב השנתי של חברת הקייטרינג. זה דבר אחד לאכול חיות שעברו את שרשרת החיול האיומה בדרך לשרת את קיבת הסועדים. אבל זה דבר לגמרי אחר כשמספר עצום של אינדיבידואלים בעלי נשמה נכנס לאותו פס ייצור קטלני רק כדי לצאת מהצד השני שלו כגופות בלתי שמישות שיתורגמו לפסולת. מה זה כבר משנה, חשבתי, אם מתוך הערימה הזו אצבוט חתיכה בלתי מזוהה של בשר ואכניס לגופי. לכל היותר תהיה זו גאולה סימבולית של קורבנות השחיטה ממוות בטל למוות פונקציונלי, ניוד אקולוגי של ערכים תזונתיים בין אורגניזם אחד לאחר. מה כבר יכול להיות, טעמתי. היה טעים. רעד קל בכנף, וקקי עם ריח שונה אחר-כך.

15 שנה קדימה ואני כבר טבעוני. אורח חיים שבעבר נתפש כגזירת רעב ובידוד חברתי הפך לאתגר מתקבל על הדעת בזכות כל מה שאנחנו מכירים היום כחלק ממגמת הטבעונות שמיותר אפילו לפרט על אודותיה. מי היה מאמין שעד לפני שנים אחדות הרגשתי כצמחוני האחרון, מתעקש על עקרונותיי המשונים וזוכה במקרה הטוב לרחמים, במקרה הרע ללעג, ובמקרה הגרוע ביותר להערצה. והנה הגענו לימים שבהם סבלם של בעלי חיים הפך לנושא ראוי לדיון, לחשבון נפש ולפעולה אקטיבית באופן פומבי לאור השמש. מחשבות פרטיות שבעבר התרוצצו בראשי בלבד מדובררות בלי בושה בפוסטים, קמפיינים, שיחות סלון ואירועי ענק. כבר לא צריך לצאת מהארון כי הארון רוסק בקול תרועה, געיה, קרקור, נחירה וציוץ. ואיבריו החבוטים משמשים חומר בערה לעוד מנגל טבעוני כחול לבן כמיטב המסורת. ומה שנותר הוא לתהות למה דווקא כאן, בישראל, ולמה עכשיו. אני נוטה להאמין שגם אופנות חולפות וגם מגמות קבע – לא נולדות מתוך ריק. גרפים וטבלאות לא מכופפים את עקומותיהם באופן שרירותי לכאן ולכאן. ובמקרה של הטבעונות, מדובר בעקומה מפתיעה מאוד. מפתיעה כאמור בגלל היקף המגמה. ומפתיעה בגלל העיתוי.

ישראל היא מדינה רוויית אלימות, קשה להטיל בכך ספק. לא רק בגלל מלחמות, מבצעים ומה שביניהם. נשים, אתיופים, קשישים, טרנסג'נדרים ומי לא – חשופים כאן לפגיעה יומיומית בגופם, נפשם, רכושם וכבודם. לא פחות מהם גם אלו המתייצבים לצידם – בהירים וגבריים כל שיהיו. וגם האסקיפיסטים הפריבילגיים ביותר לא מבוטחים מפני תוקפנות פיזית ומילולית מילדות עד זקנה. השיח הציבורי בישראל הוא שיח שמשתק חמלה, ששם ללעג מושגים כמו 'זכויות אדם' או 'שלום', שתוקף ומאשים קרבנות וקושר כתרים לפושעים, שבסדר היום שלו אין מקום להרהר על חלשים ועל אחרים. איך קרה לעזאזל, שבתוך הג'ונגל הקשוח הזה צמחה לה באין מפריע מושבה הולכת ומתרחבת של קשב לזעקותיו האילמות של האחר – של בעלי החיים? לו היה מדובר באג'נדה בריאותית גרידא, לא הייתה כאן שאלה. אבל כבר זמן רב מזוהה הטבעונות באופן ישיר ומוצהר עם סולידריות וכבוד כלפי חייהם, רגשותיהם, בריאותם ורווחתם של בעלי החיים.

פרסומת לננוצ'קה. צילום: אתר הפייסבוק של ננוצ'קה מסעדה בתל אביב
פרסומת למסעדה התל אביבית ״ננוצ'קה״ (צילום: עמוד הפייסבוק של ננוצ'קה)

הכרתי לפני הרבה שנים אישה אחת שהייתה בלתי נסבלת. מהבוקר עד הערב הייתה רבה עם סביבתה, מאשימה את כל מי שנקלע בדרכה, ומרימה את קולה גם כשממש אין צורך. כשגיליתי שהיא צמחונית, תקפה אותי סקרנות: איך יש מקום בתוך סדר היום הברוטלי שלה לחמלה כלפי בעלי חיים? איך מתיישבים בהיגיון ההתנהגותי שלה זו לצד זו תוקפנות עתיקה כל-כך עם רגישות רדיקלית כל-כך? (כאמור, באותם ימים צמחונות הייתה לגמרי אאוט).

אני מניח שהאישה הזאת הייתה זקוקה לבעלי החיים לא פחות מאשר היו הם זקוקים לה. לפעמים נדמה שהחמלה בוחרת בנו גם בלי שנרצה, תקועה בין האצבעות כגחל לוהט שמוכרח להיות מושלך על משהו, על מישהו. זועק ומחפש בכל כוחו אחר מושא גואל של חסד. זהו דחף שלא בחרנו בו אבל הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהמוטציה המשונה של ההומו ספיינס, על משקל שירו של ברכט: 'אבל יש לו חסרון אחד – – – הוא כמה לחמול'.

הבעיה היא שהחמלה, כמו אחיותיה ההזדהות והסולידריות, נקשרת מיד עם אידאולוגיה, וזו תסבך אותנו ברשת הפוליטית ותכניס אותנו לארונות של זהות. תסמן אותנו כקיצוניים, יפי נפש, תמימים או בוגדים. אם נבקש להושיט יד למבקשי מקלט, נקים עלינו את זעמם של תושבי דרום תל אביב. אם נחוס על חיילים בני 18 המסכנים את חייהם, נספוג אש מארגוני שמאל. אם נביע הזדהות עם פלסטינים תחת כיבוש, נואשם כאויב מבפנים. כל התגייסות לצד סקטור כזה או אחר, ולו מינורית או חד-פעמית, כרוכה בסיכון ממשי בגוף ובנפש. ואם אנחנו שייכים למחנה הנחשב פריבילגי, הסתבכנו שבעתיים: הזדהות וחמלה נתקלות במטחי ירי לא פחות אלימים כשנושבות למשל מנשים אמידות לכיוון נשים פלסטיניות, מקיבוצניקים כלפי תושבי עיירות פיתוח, או מגברים סטרייטים לקהילה להט"בית. שומר נפשו ירחק מהחמלה במציאות כזו, ויעדיף את תחושת הביטחון ההישרדותית, גם במחיר הדחקה של אותו דחף לחוס על האחר.

נראה שאותה אישה מצאה לה דרך לעקוף את שדה המוקשים הזה באמצעות בעלי החיים. אני מקווה שאינני חוטא בניתוח פסיכולוגי יהיר כשאני מנחש שהצמחונות אפשרה לה לפלס לחמלה נתיב מוגן מבין המלתעות. להפשיט אותה מהקשרים פוליטיים ולפרוק אותה כפסולת בלתי-חוקית מחוץ לגדר, הרחק מטריטוריה תרבותית קונקרטית.

צילום: cc by-Lea Aharonovitch
צילום: cc by-Lea Aharonovitch

בעלי החיים לא מרגיזים אף אחד, הם אינם מוחים או מתלוננים, אינם לא-נחמדים. הם לא מאיימים על מקומות עבודה, לא פוגעים בערך הנדלני של אף שכונה, לא קוראים תיגר על מוסד המשפחה או הדת, ובשום אופן לא ניתן לחשוש שיגזלו מבני האנוש את השליטה על משאבי הטבע, ההון או התרבות. התגייסות לצידם לכל היותר תסמן אותך כרכרוכי, אם מצ'ואיזם עושה לך את זה, אבל תזכה אותך בהון סימבולי כבעל מוסר ורגישות מבלי להרגיז אף אחד, ומבלי להתמודד עם הטורף האלים השוכן בך.

ובדומה לאותה אישה, נראה שגם החברה הישראלית עלתה על אותו טריק. הצמחו(/טבעו)נות מאפשרת הן לאדם הפרטי, והן לנפש הלאומית הקולקטיבית, לתת דרור לחמלה הכלואה ובאותה עת להמשיך להכחיש את הפתולוגיות התוקפניות שמעולם לא טופלו כראוי. ללכת עם ולהרגיש בלי. או במילים ישירות יותר: ביד אחד ללטף תרנגולת וביד השניה להמשיך לכבוש, לאנוס ולמרר את חייהם של בני האדם. כי איזה מין תוקף יש לסולידריות ולחמלה שקופאות על מקומן בתוך התחום הצר של בעלי החיים?

בעלי החיים לא מרגיזים אף אחד, הם אינם מוחים או מתלוננים, אינם לא-נחמדים. הם לא מאיימים על מקומות עבודה, לא פוגעים בערך הנדלני של אף שכונה, לא קוראים תיגר על מוסד המשפחה או הדת, ובשום אופן לא ניתן לחשוש שיגזלו מבני האנוש את השליטה על משאבי הטבע, ההון או התרבות. התגייסות לצידם תזכה אותך בהון סימבולי כבעל מוסר ורגישות מבלי להרגיז אף אחד

מה יקרה ביום שבו ארגוני המאבק למען בעלי החיים ישלבו כוחות עם מאבקים קרובים כמו למשל המאבק בסחר בנשים? שני המאבקים מתנגדים לפלישה ושליטה בגופו/ה של האחר/ת, ונלחמים בבורות ובאדישות כלפי אוכלוסיה חלשה חסרת קול, שניהם פועלים מול תעשייה רווחית חזקה ודורסנית, שמסתירה באמצעות שקרים ומיתוסים את מציאות חייהם השחורים של הקרבנות. האם יהיה מוגזם לחשוב שהמאבקים יכולים לתמוך אחד בשני וליצור מסר חזק ואפקטיבי יותר? או המאבק למען דיור ציבורי למשל? או המאבק למען מבקשי מקלט? האם הקולות שאולי יברחו בעקבות הרחבת המאבק לא שווים את היושרה המוסרית? האם אנחנו עד כדי כך פוחדים להיות פוליטיים?

מה אפשר ללמוד על ישראל כמדינה שמדורגת במקומות הגבוהים בעולם באחוז המנות הטבעוניות המוגשות במסעדותיה, אבל מבחינת זכויות אדם היא נמצאת אי שם למטה. יש אבסורד בכך שבמקום שהטבעונות תפרוץ את גבולותיה ותדביק את חסידיה בחמלה כלפי מגזרים נוספים שראויים לה, היא מתכנסת בתוך שיח אסקפיסטי מרדים שחג סביב פעילויות בורגניות כמו החלפת מתכונים, תיירות בתי קפה ויגן-פרנדלי, סדנאות לניקוי רעלים, חלבונים והנבטות, לקטנות ובריאותנות. כל אלו הן בלי ספק פעילויות נפלאות שיוצרות קהילות, מחנכות לקיימות, ובהחלט תורמות ליצירת חברה של אנשים שמחים יותר, אבל הן מתועלות בסופו של דבר לטיפוח האני המעצים את עצמו, מפרנסות תכניות בוקר ומוספי לייף-סטייל, ומחמיצות באופן בוטה את ההיבט הפוליטי של הפגנת חמלה. במובן זה הטבעונות בישראל מנותבת לשימור המציאות בהקשרים הרחבים שלה, ולא לשינוי.

יש משהו מקומם בטענה שגל הטבעונות אינו אלא עלה תאנה לפשעי החברה הישראלית. פעילים ופעילות רבים ירקו דם ושילמו מחירים כבדים לאורך שנים למען מה שאני מציג כאן כמפעל נרקסיסטי של צביעות. ולכן חשוב להדגיש שהטענה כאן מופנית לא כלפי בחירתם האינדיבידואלית של רבבות פרטים בחברה להתנזר מחלבון מן החי, אלא כלפי אותה מגמה המונית שאומצה על ידי החברה בישראל, ושניתן להבין ממנה משהו על היחס המקומי לחמלה ולאדישות פוליטית. אם יש לקח שאני כטבעוני יכול לאמץ מהתבוננות במגמה הזאת, הוא שהתפקיד שלנו כטבעונים, אחרי שכבשנו את המטרה לטבען את המדינה, הוא להשיב את החמלה לתפקידה הטבעי: להפיץ ולשכפל את עצמה.

ייתכן שבמרוץ הזמן נגלה שהגל הטבעוני הוא רק סיפתח לתור הזהב של החמלה בארץ הקודש, ושהטבעונות היא זו שתלמד את הישראלים לאט ובהדרגה לדבר בשפת החמלה, להתרגל לצליל המענג שלה ולאמץ אותה כשפה טבעית. אבל בשביל שזה יקרה אנחנו הטבעונים חייבים להנביט (בזה אנחנו אלופים) את אוצר המילים הזה, לדבוק בשיח רב-סקטוריאלי ולהפסיק לפחד מלהיות פוליטיים. זאת משימה לא פשוטה במדינה שבה כל מגזר נלחם על מקומו בסדר היום, ושמחאות חברתיות נכשלות בה בגלל ריבוי אינטרסים. אבל אם בעלי החיים שנשמה באפם באמת ובתמים חשובים לנו, נמצא את הדרך להעניק חסד גם לבני האדם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורי בראון

    תודה על המאמר. ראוי להוסיף שהמסורת היהודית מכירה בבע"ח כיצורים בעלי זכויות שיש להתחשב בסבלם, זו הסיבה המרכזית לכללי הכשרות. המגמה הטבעונית מתלבשת היטב על המסורת היהודית והערכים היהודיים.

    כמעט כל הבשר שנמכר בישראל לא עומד בתקנות של שחיטה כשרה, שנועדו במקור לצמצם את סבלם של בעלי החיים. החמלה כלפי החלש והערך המוסרי ("זו מצווה") של האלטרואיזם, של "למען הזולת", הם ערכים מרכזיים ביהדות.

    עם זאת, גם ההפרדה בין דם לדם שביהדות, שאולי משמעותה שונה מאוד כאשר היהודים הם מיעוט נרדף, מאפשרת לאידיאולוגיות גזעניות ואלימות לתפוס מאמינים בקלות.

    כך או כך, התקשורת הישראלית נוטה אולי להתמקד בויגן-פרינדלי, מסעדנות ובליינות טבעונית, אבל התנועה הטבעונית היא ייחודית בכך שבניגוד לשמאל, למתנגדים לכיבוש, או ל"מחנה השלום", יש בה פעילות פוליטית בלתי פוסקת, בתוך המערכת ומחוצה לה. הפגנות ופעילויות הסברה יש מספר פעמים בשבוע בשנים האחרונות, ומשתתפים בהן מגוון גדול מאוד של א/נשים.

    אני תוהה אם הפתרון, כפי שהצעת במאמר, הוא פריצה אל הזירה הפוליטית, או שמא להפך. הזירה ה"פוליטית" הישראלית אכן רואה בפעילות למען האחר בגידה במולדת, בחמלה שנאה עצמית, והספירה הפוליטית כולה כפופה לשיח על ביטחון, טרור והישרדות העם היהודי.
    אולי הכוח של הטבעונות הוא בהוצאת החמלה מההקשר ה"פוליטי" במובן הישראלי של המילה – חמלה היא לא בגידה בעם, אלא היא עוצמה מוסרית; פעילות פוליטית למען האחר היא גאווה, אישית ולאומית; תפיסת עולם פרוגרסיבית היא לא "התייפיפות לא ריאלית" שמתעלמת מהמציאות, אלא היא התקדמות לעבר עתיד טוב יותר (טבעונות היא העתיד); אלימות היא לא כורח המציאות אלא היא זוועה שיש לעצור.

    יש יתרונות בהימנעות מהפוליטי, והיא לא בהכרח מובילה לאסקפיזם צרכני של שיפור עצמי. לטעמי, המגמה הטבעונית בישראל היא הזדמנות לייצר שיח פוליטי ומוסרי אלטרנטיבי לזה הקיים. הנחות היסוד הקיימות כבר חשיבה על החלשים והתנגדות חסרת פשרות לסבל, צרכנות מוסרית והקשבה לצו הלב. גם כבוד בסיסי לכל יצור חי הוא ערך שמאפיין את המגמה הטבעונית וסותר לחלוטין את הנחות היסוד של השיח הפוליטי ההגמוני.

    מהן זכויות, מהי חמלה, מה המשמעות של "דם על הידיים"? מה התפקיד של תאגידים ביחס לחברה, ומה התפקיד של הכנסת והממשלה ביחס אליהם? מהי האחריות של האזרח ועד כמה מצופה ממנו להיות מעורב פוליטית? האם עלינו להתנגד לעוולות גם במחיר של עבירה על החוק?
    לתנועה הטבעונית תשובות טובות, מתקדמות ומורכבות בהרבה מאלו ששולטות בשיח הציבורי בישראל. בעוד שבשיח הפוליטי הישראלי, עבירה של אזרחים על החוק היא טאבו אולם לבעלי הכוח יש רשות מוסרית לכופף את החוק בהתאם לאינטרסים האישיים שלהם, לטבעונים זה ברור שאנשים פרטיים שפורצים גדרות עוברים על החוק כדי לעצור רצח והתעללות הם לא בוגדים אלא גיבורים. הלקח העיקרי משואת היהודים, לפי (כמעט כל) המפה הפוליטית בישראל, הוא שבפעם הבאה שיבואו על היהודים כדאי שליהודים יהיה צבא חזק. הלקח העיקרי מהשואה בהקשר של שיח הטבעונות הוא התנגדות גורפת לחיפצון של יצורים חיים. וכו', וכו'.

    אז אולי במקום להכניס את הטבעונות למרחב הפוליטי, נכניס את המרחב הפוליטי לטבעונות. שיצייתו הם לכללי השיח שלנו. אם נשכיל, כתנועה טבעונית, לפתח שיח פוליטי שיהיה גם קוהרנטי והגיוני וגם נגיש, אולי הוא יציע אלטרנטיבה ויהפוך את השיח הפוליטי הנוכחי לפחות ופחות רלוונטי. או שאולי הגזמתי ואני ממש אסקפיסט.

    1. אורי בראון

      התכוונתי לכתוב שיש בתנועה הטבעונית יותר מעורבות פוליטית של אנשים פרטיים, מאשר ב"מחנה השלום" ודומיו, שם חלק גדול מהפעילות של אנשים פרטיים מסתכמת בוויכוחים בארוחות משפחתיות.

    2. איתן מור

      תודה, אורי. נקודה מעניינת

    3. מירי דהאן

      אורי, אני מסכימה עם כל מילה שלך. ועוד משהו: במעבר לטבעונות כרוכה הסרה של מיסוך המגן שלנו. של הפיכת הקירות לשקופים. כשבוחרים בטבעונות מסכימים לראות את הפרקטיקות היומיומיות והשגרתיות של התייחסות לבעלי חיים כאל מוצר בלבד, שנועד לספק את צרכינו. הסרת המסך הזו מכאיבה. אתה (אני…) הופך להרבה יותר חשוף לכאב והרבה פחות מוגן. אולי זה חל גם על עוולות כלפי בני אדם? אולי הרגישות הזו, שכבר אי אפשר לכבות אותה, תחלחל גם למקומות אחרים?

  2. מירי דהאן

    איתן, המציאות שאתה מתאר אינה מוכרת לי ולכן קשה לי לקבל את הטיעון שמה שמסביר את אחוז הטבעונים בארץ זה שזו בחירה קלה שאינה מרגיזה איש, מין "בחירה-משקיטת-מצפון" שפוטרת מהתגייסות נגד עוולות.
    1. האם היא בחירה נוחה? מה שעולה מנסיוני, ומסיפורים אישיים בקבוצת בוגרי אתגר 22 זה שזו בחירה שמעוררת הרבה אנטגוניזם, לעג ואפילו זעם וכמובן מקשה מאוד על החיים. לא פשוט ולא טריויאלי להיות טבעוני.
    2. האם היא בחירה מקובלת חברתית שכן "בעלי החיים לא מרגיזים אף אחד, הם אינם מוחים או מתלוננים, אינם לא-נחמדים. הם לא מאיימים על מקומות עבודה, לא פוגעים בערך הנדל"ני של אף שכונה, לא קוראים תיגר על מוסד המשפחה או הדת… התגייסות לצידם לכל היותר תסמן אותך כרכרוכי, אם מצ'ואיזם עושה לך את זה, אבל תזכה אותך בהון סימבולי כבעל מוסר ורגישות מבלי להרגיז אף אחד"?
    ברור שלא. הון סימבולי בלי להרגיז? להיפך. הבחירה בטבעונות מאוד מאיימת באופן אישי ("אני יותר צדיק ממך") ומאוד פוגעת באינטרסים כלכליים (אין טעם אפילו להתחיל למנות אותם).
    לא שמעת סיפורים של טבעונים שהמשפחות שלהם מאשימות אותם בחוסר התחשבות? בפגיעה בשמחה המשפחתית? הבחירה בטבעונות היא בחירה מעצבנת שיש לה תו מחיר חברתי.
    3. האם היא בחירה שמספקת לאנשים כסת"ח – פטור ממאבקים חשובים אחרים?
    א. בכל מקום יש עוולות להילחם בהם. ישראל לא מיוחדת בזה. היא כן מיוחדת באחוזי טבעונים. לא השתכנעתי מההסבר שבוחרים בה כתחליף למאבקים אחרים.
    ב. טבעונים רבים שותפים למאבקי זכויות אחרים. אני משערת שיותר מהאחוז היחסי שלהם באוכלוסיה אבל אין לי מושג אם זה נכון. אני מניחה שגם לך אין.

    מה שמיוחד בטבעונות כעשייה פוליטית זה שאינה דורשת השקעה כלכלית, אינה תלויה בחקיקה או בשיתוף פעולה של אנשים אחרים, והיא גורמת באופן ישיר – 1:1 – לתיקון עוול, כי אם לא אכלת חייה – החיה הזו לא נאכלה, ואם לא שתית חלב – הוא לא נגזל מפרה. אני לא יכולה לחשוב על עוד פעילות של חמלה וצדק שיש לה אפקט מיידי כזה. אז נראה לי שדווקא אנשים עם נטייה לנסות לשפר את העולם שמחים לאמץ טבעונות. לא במקום מאבקים אחרים אלא כהחלטה שלא יכולה להיכשל.

    ולמה בכל זאת יש בישראל התעוררות כזו? אני חושבת שזה בזכות הסרטונים של אנונימוס, ההרצאה של גארי יורבסקי וכל האמצעים האחרים שהסירו את המעטה שמסתיר מעינינו יומיום את הסבל, העינויים והתעללות בבעלי החיים בתעשייה דרך שיגרה.

    1. איתן מור

      הי מירי, תודה על ההתייחסות.

      אני מסכים איתך שטבעונים נושאים בנטל לא פשוט מבחינות רבות. מי כמוני יודע.

      אבל אני עדיין סבור שאנשים הפעילים למען קבוצות שנויות יותר במחלוקת נושאים בנטל גדול הרבה יותר. את מבינה לאיזה קבוצות אני מתכוון.

      1. מאוד לא נעים לספוג זעם מהסביבה, אבל זה לא משתווה בעיניי לכמויות האיומים שפעילי שמאל למשל מקבלים ברשתות החברתיות במקרה הטוב או על פתח ביתם במקרה הרע. לצורך העניין, גם אנשים שמעשנים סופגים זעם מהסביבה .

      2. כל המאפיינים שציינתי מעידים שבעלי החיים מלכתחילה אינם מסומנים כאויב, בניגוד למשל לפליטים מסודן. גם אם הבחירה שלך להיות טבעונית מרגיזה איזה דודה בארוחת החג, זה לא משתווה לחיצים הבוערים שחלק מתושבי דרום תל אביב מפנים כלפי עמותות למען פליטים.

      3. לא התכוונתי להעביר ביקורת על טבעונים. הי, אני בעצמי אחד. הכוונה היתה להתייחס לחברה הישראלית ולהתבונן בה מזווית, אם תרצי, סמי-פסיכולוגית: איך זה שהנפש הלאומית, שאני מזהה בה המון אלימות, מניפה את הדגל הטבעוני שמסמל כל-כך הרבה רחמים ואנושיות? כי הרי זה כבר מזמן לא ריכוז מקרי של הרבה אנשים שגילו במקביל וללא קשר ביניהם את הטבעונות. יש כאן קרקע שכנראה הוכשרה למגמה טבעונית מסיבית שמאפיינת דור. הבחירה האינדיבידואלית פחות מעסיקה אותי כאן.

      אני מסכים עם כל ההסברים שנתת כאן לפריחת הטבעונות: הסרטונים, הרשתות החברתיות, וכו'.

      אבל אני עדיין טוען שההסברים הללו לא מספקים בשביל להסביר את היקפי המגמה. הם רק חלק מהתמונה. מה שניסיתי במאמר זה לחפש איזשהו רכיב בחברה הישראלית שחייב היה להתקיים *בנוסף* לכל מה שהעלית כדי שהמגמה הזאת תוכל לקרות.

      1. מירי דהאן

        הניתוח שלך בהחלט מעניין וייתכן שאתה צודק. אין לי מושג. אבל בהנחה שאתה צודק, ואנשי ה"כסת"ח-אני-טבעוני" פטרו את עצמם ואת מצפונם ממאבקים אחרים – אם הניתוח שלך נכון, הם ממילא לא היו נאבקים נגד העוולות הגדולות האחרות, אז לא הפסדנו כלום…
        הבחירה של אנשים למען מה להיאבק קשורה מאוד לאישיות שלהם ולתפיסותיהם. ומאחר שלא כולם מוכנים ורוצים להוביל או להשתתף במאבקים אלה או אחרים, אסתפק בשמחה בכך בזה שיאבקו במה שבא להם "טבעי" יותר. ככל שיותר אנשים יאבקו נגד יותר עוולות – כן ייטב. אחרי הכל הטבעונות היא מאבק ראוי שמעבר להשפעתו הישירה על בעלי החיים המעונים, יש לו השלכות אקולוגיות דרמטיות.
        לא נראה לי שאנחנו מפסידים לוחמים נגד הכיבוש/אי צדק חברי/השלם את החסר בשל הפתרון שמצאו למצפונם בבחירה בטבעונות.
        ועוד עניין: לכל אחד יש את רמת המאבק שמתאימה לו. בקצה האחד של רמת פעילות יש את אלה שמוכנים להקדיש את חייהם וכל כספם לטובת מטרה ראוייה, ובקצה השני יש את המוכנים להקיש על העכבר בחתימה על עצומה. האם אני רוצה גם את המקישים על העכבר? כן. וודאי שאני רוצה. בעיקר אם הפעולה שלהם היא בחירה דרמטית להימנע ממזון מן החי – בחירה שחוצה עמדות פוליטיות מדיניות וחברתיות אחרות. אם כל מה שאני יכולה לצפות לו מגזען שונא נשים (לצורך הדיון) זה שיהיה טבעוני – שיהיה. רווח נקי.

  3. אופיר

    אתה מניח הנחה מוזרה, כאילו הטבעונות ניצחה, וההתאכזרות כלפי בעלי חיים מוגרה. המאבק למען זכויות בעלי צבר אמנם הרבה תנופה, אבל יש עוד דרך ארוכה מאוד לעשות. מה שאתה מציע, שהטבעונות כתנועה תתחבר למאבקים אחרים, בעייתי מאוד. בעוד שבנושא בעלי-החיים ברור לחלוטין מי הקורבן ומי המקרבן, ובאיזו צד נמצאת החמלה, בנושאים אחרים המצב הרבה פחות ברור. לאחרונה אני מופתע יותר ויותר לגלות טבעונים שנמצאים בימין הקיצוני לדוגמה. ולמרות שזה מוזר לי, לא הייתי רוצה להרחיק אותם מהמאבק למען זכויות בעלי חיים רק בגלל שאני חושב שהוא מסתדר נפלא עם השקפת עולם אתאיסטית שיוויונית וסוציאליסטית. בקיץ של המחאה החברתית ראינו איך מיליון איש צועדים יחד למען מטרות שונות ואפילו סותרות, וזה לא הוביל לכלום. תאר לעצמך מחאה משולבת כזאת, שהססמה שלה היא "חמלה" ומוצגות בה תמונות של תרנגולים ופרות לצד נשים שסחרו בגופן, פליטים מדארפור, אנשים שמחכים שנים לדיור ציבורי ופלסטינים שסובלים במחסומים. זה מגוחך לגמרי.

    1. איתן מור

      אופיר, אתה מעלה את הטיעון הפרגמטי שהרחבת המאבק תבריח תומכים, וזה טיעון ראוי. אבל מנגד אפשר לטעון שמאבק שחרד כל-כך להעז ולהעמיק את הדיון בחמלה הוא מאבק פחדני, קיקיוני שמועד לכישלון גם הוא. אני גם חושב כמוך שאין מקום, בטח לא עכשיו, למפגן כללי חובק-כל של חמלה להמונים. אבל בהחלט אפשר לטפטף בהדרגה מסרים מורחבים יותר ולהכניס לשיח התייחסויות למאבקים קרובים, כמו שציינתי במאמר.
      ולגבי ליטוף תרנגולות, ברור שזה ביטוי ציני שלא הייתי משתמש בו בהקשרים אחרים אבל הוא נועד להדגיש את הגיחוך שבמוסר הכפול, והדבר העיקרי שאולי פספסת: הוא מתייחס לחברה הישראלית ולא לאדם פרטי. החברה היא זו שלצורך העניין מלטפת תרנגולות וכובשת בו-זמנית. זה מבט סוציולוגי על תופעה חברתית, ולא ביקורת על טבעונים.

  4. אופיר

    עוד דבר – אני מנסה להבין משפט כמו "ביד אחד ללטף תרנגולת וביד השניה להמשיך לכבוש" – איך יתכן שטבעוני מצטט את התגובה הקרניסטית השקופה והלא-רציונאלית ביותר? אני יכול להמנע מלהרוג בעלי חיים על-ידי אורח חיים טבעוני. לעומת זאת אני לא מסוגל להפסיק את הכיבוש – אני יכול למחות, להצביע, לסרב לשרת בשטחים אולי, אבל הכיבוש עדיין נמשך. והטרמינולוגיה הזאת – "ללטף תרנגולת" שבאה ללגלג על הטבעונים, ועל יכול החמלה ה"מוגזמת" שלהם, וזה מהפה של טבעוני? קשה להבין.

  5. נגה

    וואו !! זה ניתוח מבריק לחלוטין
    חשבתי על דברים בכיוון אבל זה פשוט חד בטירוף

  6. יוסףה מקיטון

    זה ממש לא נכון שטבעונות לא מרגיזה אף אחתד.
    אני מעביר הרצאות על תעשיות המזון מהחי בבתי-ספר, עומד מדי פעם בדוכן או בהפגנה, ונקלע לשיחה על גורלם של בעלי-חיים על בסיס יומי כמעט, כבר יותר מ 15 שנים. הנסיון שלי מראה שטבעונות בהחלט עברה דרך ארוכה אל תוך המיינסטרים, אבל היא עברה אותה תוך כדי הרגזת והכעסת כמעט כל מי שהיה בסביבה: הורים, מורות ומנהלות בתי-ספר, גברים-גבריים-מאד, שמאלנים מתנשאים, ימנים רושפים, כל מי שאי-פעם ניסינו לחבר אליה/ו טבעונות באופן "סולידרי" (זה לא באמת סולידרי להגיד "פמיניסטית? אז איך זה שאת לא טבעונית? את יודעת שהתגנגולות… בלה בלה בלה"). ובכל זאת, הנה, מיינסטרים כמעט. וזאת מבלי להזכיר את האינטרסים האדירים א-ד-י-ר-י-ם של התעשייה, שועוד איך התרגזה, ונלחמה על חייה (ר' המאבק לביטול פיטום האווזים למשל) ותבעה בבתי-משפט, ולחצה על המשטרה לבצע מעצרים ועוד ועוד. זה לא בגלל שטבעונות היא לא מאיימת על אינטרסים או לא מרגיזה, אף גוזלת פרנסה וכופה שינויים (מוצדקים! אבל עדיין כופה) גם על מי שלא חפצים בשינויים האלה.

    זה בגלל משהו אחר.
    אותו הדבר שבגללו זכויות להט"ב זוכות לכזו עדנה (והתמזל מזלי להיות גם טבעוני וגם להט"ב).
    זה דומה לשאלת ה"לאן נוליך את החמלה" שלך, רק שהתשובה אינה "נוליכה למקום שבו היא תרגיז פחות" אלא "נוליכה למקום שנפיק ממנו סיפוק מיידי הכי מהר".
    כי להיות טבעונית זה מייד, זה עכשיו. לא כמו "שלום עכשיו" שזה תמיד לא עכשיו, ובדרך כלל אף פעם לא.
    כי ברק ואוסלו שברו את השמאל הלבן, שמצא את עצמו מתמרכז (אם עוד אפשר היה! ומסתבר שאפשר היה) ונדרש לתוית מלבינה חדשה, כזו שתנצוץ בגאון "אני מוסרי (אפילו שמזמן לא עשיתי כלום נגד הכיבוש, בגלל היאוש או הניוון)".
    ומאבק ארוך, מתיש, שעדיין נמשך, שעושות אותו עשרות בודדות של פעילות מסורות ותמיד עשו אותו רק הן, הוא שפתח את הסדק, שדרכו התגנבה גבינת-סויה לסופרמרקט, להפוך את חייו של השמאלבן לשעבר לנוחים יותר ומוסריים יותר במוצר אחד.

    האתגר המשמעותי היום הוא למצות את הפוטנציאל הסולידרי באמת של החמלה: טבעונות כשיטה להעצמת קבוצות מודרות, למשל. כלקיחה מחדש של ההגה בכל מה שנוגע לתזונה, ביטוח בריאות, בריאות בכלל, החלטות מוסריות ועוד. מציאת אינטרסים משותפים לחיות, ולא.נשים הפחות פריבילגיים (לדוגמא, העברת הפיקוח על מחירים ממוצרי חלב וביצים לקטניות ודגנים מלאים, ירקות ופירות. לדוגמא, ארגון הוגן יותר לחקלאים של שוק החקלאות הצמחית בארץ).

  7. טל סול רקסי דנקברג

    כמובן שטבעונות תהיה משפיע ישיר לחמלה כללית, צריך לדעת להתחיל לאט ולבנות.
    ניתן לראות שפעילים רבים למען שחרור (ולא זכויות חשוב לציין) בעלי חיים פועלים גם למען זכויות של הקהילה הגאה, נשים מוכות, מוטרדים מינית וכו'.
    הכל קשור אחד בשני ולאט נוכל לראות תוצאות

  8. מירי דהאן

    איתן, עוד שתי מחשבות על הנושא:

    1. אני בעד הפרדת המאבק לטבעונות משאר עמדותיו של אדם. למה? כי הדרך הטובה ביותר להרוג את המאבק לטבעונות היא להגדיר שכדי להיות "טבעוני כשר" אתה צריך להכיר בכל שאר העוולות שאין עליהן הסכמה. זה רלוונטי, אגב, גם הפוך. תאר לך שהייתי אומרת שנשים בשחור/רופאים ללא גבולות/מתנגדי כיבוש אינם לגיטימיים אם אינן טבעונים? (איך באמת הם עושים את ההפרדה הזו בין זכויות לזכויות!!!)

    2. יש לניתוח שלך (בחירה בטבעונות ככסת"ח במדינה רבת עוולות) עוד פן, וכבר אמרו את זה המגיבים כאן: בבחירה בטבעונות יש לך הצלחה מיידית. בניגוד לתסכול וחוסר האונים שמעורבים בניסיון לעשות שינוי במדינה בכל נושא שהוא, ברגע שעשית את הבחירה בטבעונות – כבר הצלחת לעשות מעשה חשוב וראוי שממעיט את הסבל בעולם. אני לא יכולה לחושב כרגע על עוד משהו כה אפקטיבי.
    (ועכשיו – לויטופיה! המעדנייה הטבעונית המופלאה. אם לא היית – שווה ללכת. הנחשול 30 ראשון לציון)

  9. עומר

    "סיפתח לתור הזהב של החמלה", הלוואי. יש הרבה טבעונים ימנים, אגב. אולי זה גם מעודד

  10. אריה

    לאיתן, החמלה היא בהחלט רגש חיובי וראוי, אבל לדעתי היא בסיס רעוע מאד לפרוגרמה פוליטית. לרחם על מסכנים/נות זה נעים וקל ובעיקר פוטר אותך מהכרעות מוסריות ומכל מני סתירות וקונפליקטים, שהם הבסיס למחשבה פוליטית רצינית. זו גם אחת הסיבות לכך, שהטבעונות תפסה כל כך חזק בישראל. מה יותר מתאים לישראלי הממוצע מאשר לרחם על חיות ולהרגיש טוב עם עצמו? הוא יכול לעשות את זה גם כשהוא בודק אנשים במחסום או חותם על צו גירוש של אם לשני ילדים לאריתריאה. השיח האסקפיסטי שאתה מתאר הוא חלק מהלונה פארק האשכנזי של אסמול הנאור. זה שממש ממש תומך בזכויות נשים, בלהט״ב, בבעלי חיים, בנשות הכותל, רוכב על אופניים וקונה בחנויות טבע. איזה כיף. כמה אנחנו נאורים ומתקדמים. נפגש בערב בחוג בית של לפיד או במרק לוינסקי. האם גזען שונא נשים שהופך טבעוני זה רווח נקי, כפי שכותבת מירי דהאן? אני לא יודע בודאות את התשובה. זו שאלה קשה. אולי כן, אבל אולי הוא חלק ממה שבהקשר של הלהטב קוראים פינקוושינג. אני לא יודע אם יש מונח מקביל גם בהקשר של המאבק לזכויות בעלי חיים.