לחבר בין מה שפוצל: תוכנית חדשה ללימודי תרבות ערבית-יהודית

בשנות החמישים הציע פרופ' שלמה דב גויטיין להקים קתדרה לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטה העברית. אך מה לאוניברסיטה עברית ולתרבות ערבית-יהודית? מה לבית ספר למדעי יהדות ולמסורת הערבית-היהודית? מה לחוג לספרות ערבית, האמון על הערבית הקלאסית מזמן הג'אהליה, הקוראן והח'ליפות, וללשון הערבית-היהודית? הצעתו של פרופ' גויטיין נדחתה בהתאם לרוח התקופה, עם הרצון לבנות תרבות לאומית עברית-יהודית-ציונית-ישראלית המתבוננת מערבה, במקביל ללימודים קלאסיים של הערבית והיהדות – כאשר בשניהם לא נמצא מקום מרכזי לערבית-היהודית, כשפה, כתרבות וכדיאלוג לשוני-תיאולוגי רב שנים, ובעיקר לא לתרבות הערבית-היהודית המאוחרת שלאחר גירוש ספרד.

דומה כי בנקודת הזמן שבה הועלתה הצעתו של גויטיין, מפגש זה בין התרבות היהודית לתרבות הערבית נראה זר, מאיים או בלתי-רצוי. באיחור של שישים שנה, אנחנו מצויים כעת בשנת הקמה של התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון, שתתחיל לפעול באוקטובר 2017 באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע ובאוניברסיטת תל אביב – אתם מוזמנים ומוזמנות לכנס ההשקה של התוכנית במשכנות שאננים בירושלים מחר, 08.12, ומחרתיים, ראו כאן את הפירוט המלא.

התחלנו את לימודינו בחוגים שונים לספרות לפני כ-15 שנה, ובהדרגה הבחנו מצד אחד במחסור בעיסוק האקדמי בספרות המזרחית בישראל ומצד שני בדיון המקבע את דמות המזרחי תחת הקשרים ישראלים-ציוניים בלבד, תוך ניתוקו מכתיבה ומסורת עבר. חשנו כי קיים גם מחסור בחיבורים וברצפים שבין תחומי היצירה השונים של יהודי העולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני: בין יצירת הקודש ליצירת החול, בין היצירה בלשונות היהודים (ערבית-יהודית, ספרדית-יהודית, פרסית-יהודית וכו') לבין היצירה בעברית, בין העברית הרבנית לעברית החדשה, בין הצטרפותם של יהודים בעת החדשה לספרות הערבית החדשה בערבית ספרותית לבין הצטרפותם של מזרחים לספרות העברית החדשה.

תקופות שלמות של יצירה ספרותית של יהודי המזרח, כגון הזמן הארוך שבין תור הזהב הספרדי לבין ראשית המאה ה-20, כמו גם יצירתם של יהודה בורלא ויצחק שמי, נעלמו וכמעט שלא נלמדו בחוגים לספרות. אפילו ליוצרים גדולים ומוכרים כגון ר' ישראל נג'ארה, ר' שלום שבזי ור' דוד בוזגלו לא הוקדשו קורסים; גם יוצרים גדולים במאה ה-20 שבחרו ליצור בערבית ספרותית, כגון סמיר נקאש ויצחק בר-משה, נעלמו ולא נלמדו לא בחוגים לספרות עברית ולא בחוגים לספרות ערבית. זאת ועוד: ההיסטוריה של יהודי העולם הערבי הופרדה בין החוג להיסטוריה של עם ישראל שלימד, גם אם בצמצום, על קהילות ישראל במזרח, לבין החוג לסוציולוגיה שלימד, גם אם בצמצום, על מזרחים בישראל, כאילו לא היה קשר ביניהם; והערבית-היהודית הפכה לנו, צאצאיה, ללשון זרה.

התחושה כי תרבותם של יהודי ארצות ערב נעלמה מתוכניות הלימודים באוניברסיטה ונותקה מהדיון בתרבות המזרחית בארץ הובילה אותנו לחשיבה על תיקון השיח. חשנו כי הדיון על המזרחי לוקה בעיוורון כולל: המזרחי נלמד מתוך הקשריה ההיסטוריים של מדינת ישראל, כאילו הוא נולד במעברה, וכמי שהפנים את המבט הישראלי-ציוני עליו כמשתכנז או כמתנגד למבט זה. חשנו כי יש לפרוץ את קטגוריית הזהות המקבעת ולהתבונן מחדש בדמות של המזרחי לא רק בהקשרים ישראלים אלא גם לאור תרבות וכתיבה ערבית-יהודית רבת שנים, ולאור דיאלוג מתמיד בין מערב למזרח עוד בארצות ערב. ביקשנו לשחרר את ה"מזרחי" מהקונטקסט המצומצם והמצמצם ופעמים רבות השלילי שאליו הוא נקשר בארץ, ולהציע הקשר תרבותי, היסטורי ולשוני עמוק יותר ורחב יותר.

בשנים האחרונות חברנו יחד, שותפים מאוניברסיטת בן גוריון ומאוניברסיטת תל אביב, והתחלנו לחשוב על ייסודה של תכנית חדשה ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתלמידי התואר הראשון, כדי לאפשר לסטודנטים חדשים הבאים אחרינו להיחשף לתרבות ולהיסטוריה באופן מורכב יותר, לרכוש כלים לשוניים בשלב מוקדם יותר, וליצור קהילת חוקרים חדשה סביב דיסציפלינה חדשה. לרגעים נראה היה שגוברים המתנגדים והתכנית תיגנז כמו רעיונו של גויטיין – כאשר הרעיון לערב בין לימודי הספרות העברית לבין הערבית-היהודית מעורר גם כיום רגשות עזים ופעמים רבות התנגדות עזה. אבל בסופו של דבר הצלחנו לגבור על ההתנגדויות, ואף לחוש את ההתלהבות של אנשים רבים סביבנו בציפייה לרגע הזה, שנדמה היה כי זמנו בשל, ועמדו עמנו ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' גלילי שחר, שמעון אדף וד"ר חביבה ישי.

בשנתיים האחרונות גיבשנו במשותף את התוכנית. הבנו שעליה לשלב לימודי ערבית ספרותית בהיכרות נרחבת עם הערבית-היהודית הקלאסית והדיאלקטים הרבים של הערבית-היהודית המאוחרת. שיעורי הליבה של התוכנית ידונו בתרבות הערבית-יהודית מהיבטיה השונים: ההיסטורי, הספרותי וההגותי, זאת מתוך מטרה להפגיש בין פיוט, שירה, הלכה, מדרש ופילוסופיה אשר נוצרו על-ידי יהודי העולם הערבי ועל-ידי מזרחים בישראל בעברית, ארמית, ערבית ולשונות קולוניאליות. עוד תתרכז התטכנית בשאלת החילון והדיאלקטיקה של המסורת, בזיקות בין היהדות, הנצרות והאסלאם, ובמקומו של התרגום בזיקות בין התרבויות, בלאומיות, בביקורת הפוסט-קולוניאלית, בשאלת האוריינטליזם ובפרספקטיבה מגדרית.

הוראת ומחקר היצירה של יהודי העולם הערבי באוניברסיטאות בארץ פוצלו עד כה באופן חריף:

1. בין חלקים עבריים אשר נלמדו במחלקות לספרות עברית, כגון שירת החול והפיוט בתור הזהב בספרד, אשר לעתים לא נלמדו בתוך הקשרם הערבי והמוסלמי, וכאשר השירה והפיוט המאוחרים שלאחר גירוש ספרד נחקרים באופן מצומצם בלבד (במחלקה לספרות עם ישראל בבר-אילן כן הורחב העיסוק המחקרי בפיוט המאוחר בעשורים האחרונים).

2. הספרות המזרחית החדשה בעברית, מיהודה בורלא ויצחק שמי דרך שירת ארז ביטון ועד ימינו, נלמדה עד העשור האחרון במחלקות לספרות בארץ בהיקף מצומצם, וגם כאשר נוכחותה הורחבה נעשה הדבר פעמים רבות ללא דיון בהקשרים השוואתיים עם עולם היצירה הערבי או הזיקות למסורות הפיוט, והיא נקראה פעמים רבות בעיקר מתוך קו השבר האשכנזי-מזרחי.

3. היצירה הרבנית של יהודי העולם הערבי, הלכה, הגות, פילוסופיה וקבלה, נלמדה במחלקות למחשבת ישראל, בעיקר, לא תמיד עם חיבור ללשון המקור הערבית-היהודית של חלק מהיצירות הללו ולא תמיד מתוך דיון בזיקה להגות המוסלמית וליצירות החול באותן קהילות.

4. בחוגים לספרות ערבית לא תמיד נלמדה הכתיבה בערבית-יהודית קלאסית או מאוחרת, ורוב החוגים התמקדו ביצירות שנכתבו בערבית ספרותית, ולא בדיאלקטים של הערבית-היהודית, וכן התמקדו בתכנים קלאסיים, כגון הקוראן, שירת הג'אהליה, הספרות מן התקופה האומיית והעבאסית; גם כאשר התחילו ללמוד בחוגים הללו ספרות ערבית מודרנית, לא תמיד כללו בכך את יצירתם המודרנית של יהודים בערבית ספרותית. היצירה שבעל-פה של יהודי העולם הערבי נלמדה לעתים במחלקות לפולקלור.

5. גם ההיסטוריה והסוציולוגיה של יהודי העולם הערבי פוצלה: בעוד שעל קהילות ישראל במזרח ניתן היה ללמוד בחוגים לתולדות עם ישראל (גם אם לא תמיד בהיקף נרחב), כדי ללמוד על מזרחים בישראל צריך היה ללכת אל החוגים לסוציולוגיה, ואלו גם אלו לא היוו באף אחד מן המקרים חלק מלימודי המזרח התיכון (שונה הוא החוג למזרח תיכון בבאר שבע בשנים האחרונות).

במסגרת התוכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית, אנחנו מבקשים לחבר בין מה שפוצל, מתוך לימוד מעמיק של המסורות הלשוניות (הערבית הספרותית, הערבית-היהודית לגווניה, העברית הרבנית), של המסורות הספרותיות (בערבית-יהודית ובעברית, בעברית רבנית ובעברית ישראלית, קודש וחול, יצירה כתובה ויצירה שבעל-פה, ספרות יפה והגות וכתיבה רבנית), ושל ההקשר ההיסטורי והסוציולוגיה (בין קהילות ישראל במזרח למזרחים בישראל, בין יהודים למוסלמים, בין מזרחים לאשכנזים), ותוך הרחבה של קהילת החוקרים ושל הקורסים בתחומים אלו.

מנקודת מבטנו, התוכנית מבקשת לענות על מחסור עמוק בשדה האקדמי בארץ ובעולם, ולעגן את לימודי התרבות הערבית-היהודית בתוך הקשרים תרבותיים, לשוניים והיסטוריים אשר אינם מתקיימים כך זה לצד זה ברוב תכניות הלימוד הקיימות באוניברסיטאות בארץ ובעולם. הערבית היא הלשון היהודית השלישית באורך חייה, אחרי העברית והארמית, ואנו נבקש להנכיח אותה במרחב האקדמי כמו גם במרחב הציבורי, בישראל כמו גם בעולם הערבי, כדי להפגיש מחדש גם בין הספרות העברית לספרות הערבית-יהודית, וגם כדי להפגיש מחדש בין הספרות הערבית לספרות הערבית-יהודית.

אתם מוזמנים להצטרף לכינונו של שיח מחקרי ותרבותי חדש, וליצור קהילה רחבה של חוקרים ולומדים בתחומי התרבות הערבית-היהודית על הקשריה הכלליים, ומתוך אמונה שיש לדלג מעל ההגדרות והמחיצות שמוסדו באקדמיה הישראלית כדי ליצור תחום מחקר זה. גם אם עברתם את הגיל לחזור ללימודי תואר ראשון, או שהזמן הזה רחוק מכם מאוד, וגם אם אתם מתכוונים ללמוד משהו אחרי לגמרי, אנחנו רואים בתוכנית גם הזמנה ליצירתה של קהילה, יוצרת, חוקרת, קוראת, כותבת; אנחנו רואים בתכנית הזמנה לתרבות ישראלית אחרת, שבה מקום לתרבות הערבית-היהודית, וגם הזמנה לתרבות הערבית להיזכר ברכיב הערבי-יהודי שלה; אנחנו בוחרים בזיכרון, גם אם הוא מאוחר מדי, אנחנו בוחרים בחידוש המגע עם הערבית, שמעולם לא נותק לגמרי אך הפך מושא לבושה, וגם אם המגע עתה מהוסס, אנחנו בוחרים ביצירה, שיש בה קינה ויש בה תקווה, שיש בה עבר ויש בה עתיד.

לעמוד האירוע והתוכנייה בפייסבוק

לפירוט של תוכנית הלימודים