• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

משטר הזהויות המזרחי מחבל בתרבות

פוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח מבקשת לקבע תפיסה שלפיה מטרתה של אמנות אינה להוות גשר תרבותי וזהותי אלא גדר, דגל ומבצר. רון כחלילי, כאחד מאדריכלי השיטה, מתמודד עם הרעה החולה של הגזענות בעזרת אימוץ הדיכוי והפיכתו לאידיאולוגיה
יונתן אנגלנדר

בראשית רשימה זו המלצה. יותר מהמלצה: הפצרה, תחינה. עניינה של ההמלצה מוזיקלי. שמו של המוזיקאי הוא רביע אבו ח'ליל. הוא מנגן על עוד. בקריירה של מעל לשני עשורים הוציא אלבומים רבים, רובם זמינים לשמיעה מלאה ביוטיוב, אך מעל כולם, לדעתי, מתנשא אלבומו מ-1992, ״Blue Camel״. אז לפני כל דבר אחר, האזינו.

מרגע הישמע הצלילים הראשונים של אלבומו הגדול של אבו ח'ליל, המאזין מוצא את עצמו בדיסוננס קוגניטיבי. הוא מזהה את הסקסופון המערבי, הכלי עליו ניגנו ג'ון קולטריין וצ'רלי פארקר, אלא שהצלילים הבוקעים ממנו הם ערביים במובהק. מה פשר הדבר שאוזניי שומעות? בחידה זו טמון סוד יצירתו של אבו ח'ליל, שבמהלך קריירה הארוכה והמגוונת חוקר את קו התפר שבין מזרח למערב וטווה ממנו עולם חדש לחלוטין. שם האלבום, ״גמל כחול״, הוא הכרזת כוונות גלויה, המצהירה על השאיפה למזג את מקורות המוזיקה הערבית עליהם אבו ח'ליל גדל עם עולם הג'אז.

אבו ח'ליל, יליד ביירות, ממנה נס לגרמניה עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1978, נהנה מהשכלה מוזיקלית רחבה אשר סימניה המגוונים ניכרים היטב לאורך האלבום. תווי הסקסופון הפותחים אותו עולים ומסתלסלים, ספק ניגון בלוז ספק קינה ערבית, ומיד מצטרף אליו העוד של אבו ח'ליל. אבו ח'ליל מנגן על העוד באותו האופן שבו הסקסופוניסט, צ'רלי מריאנו, מנגן על כלו שלו – נטוע היטב במקורות המוזיקליים שלו אבל מפלרטט עם מקצבים וסגנונות שזרים לו. העוד של אבו ח'ליל נשמע לעתים כמו גיטרת ג'אז מלהקתו של דיוק אלינגטון ולעתים כמו גיטרה ספרדית, מבלי להפסיק להיות עוד בכל העת. בהמשך מצטרפים בס, חצוצרה, תוף מרים ואף תופי קונגו. הלהקה נעה בטבעיות בין המסורת הערבית למיילס דיוויס, לא מהססת לרגע לשלב מקצב לטיני או לאפשר לסקסופון לצרוח כביצירת אוונגרד. המוזיקה של אבו ח'ליל לועגת להגדרות, מצפצפת על קנאי המסורת ובתוך כך יוצרת משהו חדש וייחודי שלא היה מתאפשר בתוך המסגרת החונקת של הקטגוריות החקוקות בסלע. מוזיקה ערבית? ג'אז? מוזיקאי לבנוני? צרפתי? התשובה הראויה היא למי אכפת? פשוט תקשיב.

רביע אבו ח'ליל. צילום: CC BY-SA 2.5
רביע אבו ח'ליל. המוזיקה שלו לועגת להגדרות, מצפצפת על קנאי המסורת ובתוך כך יוצרת משהו חדש וייחודי שלא היה מתאפשר בתוך המסגרת החונקת של הקטגוריות החקוקות בסלע. צילום: CC BY-SA 2.5

״Blue Camel״ הוא מן היצירות שמתאפשרות רק בזכות המפגש החד פעמי שבין מספר מסורות וזהויות. היצירה האמנותית על כל ענפיה מלאה ביצירות מן הסוג הזה, החל מספריו של סלמן ראשדי, דרך הקולנוע של אקירה קוראסווה ועד ציוריו של פריד אבו-שקרה. יצירה אמנותית ניזונה מן הפירוק של הגדרות, לא מקיבוען. המפגש הבין-תרבותי הוא בעל פוטנציאל הפירוק הגדול ביותר שכן הוא הרגע בוא אדם נאלץ לבחון את עצמו דרך עיניו של אחר, להחיל על עצמו תפיסות ורעיונות שזרים לו, ולמדוד את האופן שבו הוא ותפיסותיו מתקבלות אצל הזולת השונה ממנו.

אלא שבישראל 2016, משטר הזהויות סבור אחרת. השיח התרבותי בישראל מנסה לקבע תפיסה אשר על פיה מטרתה של אמנות אינה להוות גשר תרבותי וזהותי אלא גדר, דגל ומבצר. מבחינה זו, ניתן לומר שהצלחתם הגדולה ביותר של אשפי הזהויות היא לאו דווקא בספירות החברתיות והפוליטיות, בהן יוצאי עדות המזרח (ומיעוטים אחרים) ממשיכים לסבול מקיפוח, אלא בספירה התרבותית. בישראל של היום אין משוררים טובים או לא טובים, אין סופרים מעמיקים או שאינם מעמיקים, אין תוכניות טלוויזיה חדשניות או שאינן חדשניות, יש רק משוררים אשכנזים או משוררים מזרחים, תוכניות טלוויזיה שוביניסטיות ומולן תוכניות פמיניסטיות, ואמנות ערבית ומולה אמנות יהודית. המעבר, אם כן, הוא משיח איכותני (על כל פגמיו, עיוותיו והפוליטיקה הטמונה בו) לשיח זהותי שמתעלם כמעט לחלוטין ממרכיב האיכות ביצירה. לפני שנשאל אם היצירה מעניינת או מחדשת, נשאל אם היא גזענית, פמיניסטית, אשכנזית מדי, מזרחית מדי, לאומית מדי, לא לאומית מספיק. לאחר מכן, אם תישאר יצירה, נוכל לדבר על תוכנה. זהו שיח נטול כל סקרנות אינטלקטואלית, יש בו רק להט אידיאולוגי. הוא גם שיח נטול כל הפתעות: לעתים רחוקות נמצא את עצמנו מופתעים מדעתו של איש תרבות א' על יצירתו של אמן ב' – מפת התמיכות וההתנגדויות ניתנת לשרטוט על פי מפתח זהותי ומגדרי ברוב המכריע של המקרים.

בישראל של היום אין משוררים טובים או לא טובים, אין סופרים מעמיקים או שאינם מעמיקים, אין תוכניות טלוויזיה חדשניות או שאינן חדשניות, יש רק משוררים אשכנזים או משוררים מזרחים, תוכניות טלוויזיה שוביניסטיות ומולן תוכניות פמיניסטיות, ואמנות ערבית ומולה אמנות יהודית. המעבר, אם כן, הוא משיח איכותני (על כל פגמיו, עיוותיו והפוליטיקה הטמונה בו) לשיח זהותי שמתעלם כמעט לחלוטין ממרכיב האיכות ביצירה

בין האדריכלים המשמעותיים של תפיסה זו הוא היוצר הדוקומנטרי רון כחלילי. כיאה למעמד זה, קל בצורה יוצאת דופן לנחש איזו עמדה כחלילי ינקוט כלפי יצירה זו או אחרת, ללא קשר לטיבה, רק על פי זהות יוצרה (כחלילי, כידוע, מעיד על תמיכתו באנשי ציבור רק מעצם היותם מזרחים, גם אם אלו עוברים על החוק או מתנהגים באופן שמנוגד לערכיו). כמעט וניתן לדמיין את נדנוד הראש הפוסל והמבט הכעוס שהיה כחלילי עוטה על עצמו ברגע שמיעת ההשפעות המערביות שאבו ח'ליל מאמץ אל חיקו. "משתכנז", הוא היה קובע בחריצות, כפי שקובע לגבי כל מי שזונח בעיניו את סיממני המזרחיות המוחצנת והגאה ומעז לענוד על עצמו גינונים כלל ישראליים – שהם על פי תורתו של כחלילי הם אשכנזים בהכרח. מלאכתו של כחלילי היא מלאכת קטלוג, מיון, סיווג ואפיון. אתם אשכנזים ואלו הם מאפייניכם, אנחנו מזרחים ואלו הם מאפיינינו, כעת כל אחד יסתגר בשבטו ויעסוק בענייניו.

מקרהו של כחלילי הוא מקרה של דיאגנוזה מדויקת שמגיעה עם המלצה טיפולית חסרת תועלת. כך, על הבחנותיו בדבר הדיכוי שיוצאי עדות המזרח סבלו וסובלים ממנו כמעט ואין היום ויכוח בציבוריות הישראלית אך תרופתו לחולה רעה זו היא אימוץ הדיכוי והפיכתו לאידיאולוגיה: מי שמבכה את העובדה שבני אדם מוגדרים רק על פני מוצאם העדתי מבקש לחלק ולסווג את החברה הישראלית כולה על פי מוצא עדתי. חלוקה זו הופכת את העדה למהות מכוננת ולגבול גזרה שאין לחצותו. יוצר מזרחי אשר מחליט ליצור "סתם" סדרה, שאינה מציבה במרכזה את חוויית הזהות, בוגד בתפקידו החברתי וזונח את אחיו למאבק. גרוע מהיוצר המזרחי הוא האשכנזי אשר מתהדר בנוצות לא לו, היינו נוצות המזרח.

בפרק הראשון בסדרתו האחרונה המדוברת של כחלילי, "אכלו לי, שתו לי – הדור הבא", מצולם השף אסף גרניט כשלצדו אורי נבון שותפו במסעדת מחניודה. גרניט מצולם כשהוא יושב, נבון כשהוא מבשל. בשלב מסוים בראיון, נשאל גרניט על ידי המראיין, אשר ניתן להניח שהוא הבמאי רפאל בלולו, אם ייתכן שנבון הוא זה שמביא את הידע הקולינרי והאווירה, שהרי מחניודה מגישה אוכל בסגנון ים תיכוני, וגרניט עוסק בעיקר ביחסי הציבור. הרי לכם התפיסה הכחלילית מתומצתת, מובאת אל קצהָ האבסורדי, שלא לומר מטופש. לתפיסתם של כחלילי ובלולו, אשכנזי לא מסוגל ללמוד איך לבשל אוכל מזרחי באופן מוצלח, וודאי לא באופן "אותנטי". על פי אותו היגיון נוכל לטעון שכחלילי ובלולו לא מסוגלים לעשות קולנוע תיעודי רציני, מכיוון שזו אומנות שהתפתחה במערב והם הרי מזרחים (למען הסר ספק, הסדרה טובה ומעניינת). לנבון, מצדו, אמורה להיות גישה אינטואיטיבית אל רזי המטבח המזרחי מעצם היותו מזרחי, ואין הידע שלו קשור למסעדות בהן התמחה, לרבות מסעדת L`escargot הלונדונית והמערבית למדי. זהו לב העניין, כחלילי רואה אשכנזי רוכב על גבו של מזרחי, כאשר מחניודה היא למעשה שיתוף פעולה. בבית הכלא השבטי שכחלילי מדמיין אין מחניודה. יש רגל קרושה או דג מרוקאי. הרי לא נבון ולא גרניט למדו להכין 'פסטה שחורה בסגנון קטמוני, חמוסטה, זוקיני ופירות ים' במטבח של סבתא שלהם.

את המימוש הפיזי של תפיסת כחלילי אנו זוכים לראות בפועלה המיניסטריאלי של שרת התרבות מירי רגב. כמו כחלילי, לרגב ברור מאוד היכן עובר הקו בין מזרחיות לאשכנזיות ומכאן שהיא יודעת לשרטט אותו גם בתרבות. אלא שכמו רוב הדיכוטומיות, גם זו של תרבות מערבית למול תרבות מזרחית מתפוררת לרסיסים. קל לשרה רגב לשייך את צ'כוב לאשכנזים, כמו שקל לחסן לשייך להם את זך וקניוק. באותה מידה, אף אחד לא יערער על לקיחת הבעלות המזרחית על ארז ביטון או סמי מיכאל, אבל מה עושים עם אבן גבירול, שכתב בספרד לפני שכלל הייתה חלוקה ליהדות מזרחית ויהדות אשכנזית? מה עושים עם ז'קלין כהנוב, ילידת קהיר, אשר הגדירה עצמה כ'לבנטינית' וביקשה לינוק הן מהמערב והן מהמזרח? מה עושים ברי סחרוף, יליד טורקיה, שפועל במסורת מוזיקלית מערבית אך משלב בתוכה מכל בכל ועיבד גם את אלתרמן וגם את אבן גבירול? מה עושים עם מאור זגורי כשהוא מעבד את שייקספיר (כמעט גרוע כמו לעבד את צ'כוב)? מה עושים עם רונית מטלון, אשר מתנערת מהקטלוג כמזרחית וכופרת במושג 'אמנות מזרחית'? הרעיון של אמנות מזרחית שחפה מהשפעות חיצונית מופרך לפחות כמו הרעיון של אמנות ישראלית שהיא בלבד אשכנזית.

תפיסת ה"צדק החלוקתי" של רגב יוצאת מנקודת מוצא מוצדקת: לא ייתכן שהמדינה תממן את האמנות בישראל ולאמנות זו כולה יהיה את אותה הצורה ואותו הגוון במשך עשורים שלמים. אך הפתרון אינו להתחיל לממן תאטראות ופסטיבלי שירה ייעודים לכל עדה ומגזר. צודקים ערספואטיקה בבוז שלהם לערבי שירה בהם פנסיונרים אשכנזים מקריאים שירים לפנסיונרים אשכנזים שכתבו פנסיונרים אשכנזים. יחד עם זאת, ערבי שירה בהם בני עדות המזרח מקריאים לחבריהם לעדה שירים מזרחים שעוסקים בזהותם המזרחית לא יכולים להיות פני השירה כולה. כאשר שרת התרבות מפגינה סלידה ובוז כלפי האשכנזים הפלצנים שקוראים צ'כוב, היא מסמנת למאות אלפי הנערים והנערות המזרחים שרואים בה מודל לחיקוי שאין טעם שיכלו את זמנם על הרוסי ההוא, ואיתו אפשר גם לזרוק לפח את דוסטויבסקי, טולסטוי ונבוקוב. את זך, כידוע, אפשר ורצוי לשרוף. בזירה התרבותית של "הצדק החלוקתי", אם כן, המזרחים הולכים לתיאטרון המזרחי ומקשיבים לתזמורת האנדלוסית והאשכנזים ניגשים לתערוכות של יאיר גרבוז ומאזינים לתזמורת הפילהרמונית. קל לדמיין את אבו ח'ליל והעוד שלו מסתובבים ממנהל אמנותי אחד למשנהו, נדחים פעם אחר פעם תוך הסברים כגון 'סליחה, באמת, הייתי מקבל אותך, ובאמת שאתה מנגן יפה מאוד, אבל זה לא מזרחי מספיק, זה מזרחי מדי, ואתה יודע, בכל זאת המימון שלנו הוא סקטוריאלי'.

דרוש תיקון. במדינת אשכנז התרבות השלטת למשך שנים ארוכות מדי עשתה ככל שביכולתה להשתיק קולות שלא היו קולות מערביים. אנו בעיצומה של פריחה שמביאה למרכז הבמה קולות נוספים וחשובים שמאתגרים את השיח הקיים, וטוב שכך. אסור שסופו של תהליך זה יהיה יצירתן של שתי מערכות תרבותיות נבדלות שלא מוכנות לבוא במגע אחת עם השנייה. ראוי שהמטרה תהיה שמאיר ויזלטיר ורועי חסן ישתתפו באותו ערב שירה. ויזלטיר יכול לבוז עד מחר, אבל חסן וחבריו פה, אמירותיהם והשפעתם אמיתיות. חסן יכול לבוז עד מחר, אבל את העברית והמבנה השירי שלו הוא לא למד רק מהוו-טנג קלאן או עופר לוי, הוא כותב במסורת שירית שנתן זך ומאיר ויזלטיר עיצבו. ראוי שהמטרה תהיה שילד במערכת החינוך הישראלית יקרא את צ'כוב ואת מח'פוז, את ביאליק ואת ביטון. הרעיון שצריך לבצע איזושהי בחירה ביניהם, שיש ביניהם איזושהי סתירה, הוא מגוחך, מיושן ונגוע בגזענות. ראוי שהמטרה תהיה שנגן עוד יתיישב על הבמה, יתחיל לנגן, ובמקום לעסוק בזהות האתנית של הצלילים, נוכל פשוט ליהנות מהמוזיקה.

יונתן אנגלנדר הוא בוגר תואר שני בספרות אנגלית מאוניברסיטת תל אביב. חוקר ספרות מהגרים ומיעוטים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עפר

    ליונתן, רגב לא עוסקת כלל בשבר בין אשכנזים ומזרחים, שהרי אם היא היתה עושה זאת, היא לא היתה היחצנית הנמרצת ביותר של נתניהו, אולטרא אשכנזי, שבז למזרחים ומקיף את עצמו באמריקנים. היא אומרת אשכנזי, אך מתכוונת למעשה לשמאלני. חלק ניכר מעדת מעריציה מסכים איתה ומשתף פעולה באחיזת העיניים הזו. לזכותו של חכלילי, המוכשר והנבון שבהם, שהוא עושה זאת רק חלקית. הרעיון שלך, לפיו ניתן לעסוק רק בתוכן, בלי להתייחס לכל היתר הוא יפה. אבל בחברה שבה הערבי/מזרחי נחשב נחות מהאשכנזי/מערבי, תפקיד האמנות הוא גם להאבק בתפיסה הגזענית הזו. הרעיון שלך בהקשר של החברה הישראלית הוא אסקפיסטי במקרה הטוב (אצלך) ומכחיש גזענות במקרה הרע (אצל אנשים כמו, נניח, גדי טאוב)

    1. יונתן

      היי עופר, תודה על התגובה.
      מסכים שתפקיד האמנות הוא גם חברתי (קרי, להילחם בגזענות). בעניין אני מסתייג מכחלילי (כנציג של השיח, ודאי לא הוא ספציפית או הוא לבדו) בשני עניינים עיקריים:
      א. אמנות לא יכולה, בעיני, להיות רק שופר אידיאולוגי. כלומר, היא יכולה, אבל ככזאת היא מפסיקה להיות מעניינת כאמנות. מי שרוצה לקדם את האידיאולוגיה שלו יכול לכתוב מניפסט. בתפיסה שלי אמנות מעניינת נוצרת במקום השואל, לא במקום שיש בו תשובות נחרצות.
      ב. כמניפסט, האמנות של השיח המזרחי החדש הוא מניפסט שהמסר שלו, בשלב הזה שלו, לא מוביל בעיני את החברה הישראלית למקום חיובי. להגיד שוב ושוב "במדינת אשכנז דפקו אותי" (מתנצל על ההשטחה זה מפאת חוסר המקום לא מזלזול), בלי להציע פתרונות, בלי להציע אלטנרטיבה, רק הצבעה על התופעה עד אין-כץ והחלפת הגזענות האשכנזית בגזענות מזרחית זה לא הפתרון. במקום להציע לנו מרטין לותר קינג, הם מציעים לנו מלקולם X.

      1. עופר

        יונתן, אמנות שהופכת למניפסט היא אכן משעממת, אבל אמנות יכולה להיות פוליטית גם בלי להפוך לכזו. ויש דוגמאות למכביר לכך. אקס וקינג הם לא סתירה, אלא שני חלקים של השלם. לכל אחד מהם החשיבות שלו, ורצוי שיהיו שניהם. הצרה היא, שהשיח המזרחי החדש לא נותן לנו את אף אחד מהם. לא אקס ולא קינג היו הופכים ליחצנים של שרה בממשלה, ודאי לא לעובדים אצלה.

  2. דני

    כחלילי הוא בדלן, שזה דבר אבסורדי ואדיוטי, וכמובן גם שלילי. בשיח המזרחי יש גם לא מעט גזענות, כנראה מתוך הנחה שלמי שסבל לטענתו מגזענות יש הכשר להיות גזעני. לא צריך גם לשכוח שחלק מהדוברים בשיח הזה ( אבל ממש לא מירי רגב) מונעים ע"י מצע פוליטי רחב יותר, אנטי ציוני, וצריך להבין ולפרש לפחות חלק מהשיח על הרקע הזה. דוקא לדעתי השירה של המשוררים היותר טובים בערס פואטיקה כולל הקריאות לשרוף את הספרים של זך וכו' היא לא בדלנית. זה ביטוי אמוציונלי, ולא מניפסט, וזה עובר טוב בשיר, וזה העיקר. לא נראה לי שרועי חסן עושה בלילות מדורות מהספרים של זך. זו גם לא נראית לי שירה עדתית. זו שירה ישראלית עכשווית טובה וחזקה. קומיסרים שמנסים להחליט מה זו אמנות "נכונה" ועל מה "צריך" ליצור ואיך, תמיד היו ותמיד יהיו, וחלק גדול מהם תמיד באו דוקא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ולא רק מהימין. כולם מייללים על צנזורה של הימין, אבל תראה למשל את המקרה של הסטודנט לציור שצייר את איילת שקד ערומה, ומי שצינזרה אותו היתה יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פמיניסטית מדופלמת וכו', והצינזור היה על רקע פמיניסטי, רקע אידיאולוגי שמזוהה עם השמאל. בקיצור, אמן טוב צריך להתעלם מדוגמות, לא משנה מאיזה כיוון הן באות, וברור שהטענות שאמנות צריכה להיות טהורה מבחינה עדתית הן דוגמות אינפנטיליות במיוחד.

  3. אמין ג'ומייל

    מלחמת האזרחים בלבנון החלה ב-1975 (ולא ב-1978 כפי שנכתב).

    1. יונתן

      צודק. זה ניסוח לא מוצלח. ח'ליל יצא מלבנון ב78', לזו הייתה הכוונה.

  4. ישראלית

    דוד של אבא שלי שבא ממשפחה מאוד דתית יהודית ברוסיה אבל שמקורה היה באוסטריה, במל"הע ה2 השתרבב לקצונה בצבא האדום והיה לו תפקיד בכיר בתחקור גרמנים כשהצבא הרוסי הגיע לגרמניה כי הסתיר את יהדותו, אלא שאחכ כשהיה אזרח, נעצר ונחקר בקגב לגבי פעילות יהודית כיוון שניסה להוציא לאור מילון עברי רוסי שלא היה בשנות השישים. הוא תמיד צחק על סבתא שלי היהודיה מרוסיה מצד אמא שלי, שלא הגיעה ממשפחה דתית אך דברה יידיש ולא עברית, ואמר שהיא שכלה ובורה, והיא היתה פסנתרנית טובה שנגנה עם התזמורת בעיר השניה בגודלה שם, באה לעיר קטנה בארץ בגיל מבוגר ממניעים ציוניים, ועבדה בניקיון ולא ניגנה יותר. על אף שהיתה יהודיה היה לה קשה כאן כי התרבות שמימנה באה היתה שונה מזו שהתפתחה כאן ועל כן לא יכלה לעבוד במקצוע שלה. שניהם הגיעו בגלל אנטישמיות, שהפריעה לקידומם ודיברו על יחס עויין מהציבור במזרח אירופה, ועל כך שאסור היה להם להראות את יהדותם, אך בישראל לפני 40 שנים הם הפכו למתחרים על מי תרבותי יותר, היהודי הזה מרוסיה, או היהודיה הזו מרוסיה, בויכוחים שנמשכו עד ששניהם נפטרו. תמיד חשבתי שבגלל שהיו להם חיים קשים של הישרדות בין גויים הם נהגו להתווכח מיתוך שיח פנימי שדבק בהם מהקשיים שעברו. לעניין הכתבה, גם אם האחר נראה כל כך שונה, מהצד הוא נראה מאוד דומה.
    כילדה תהיתי מה קורה אצל משפחות שצד אחד אשכנזי וצד אחד ספרדי, וחשבתי שלהם כנראה קל יותר, כי יוצאים מלכתחילה מיתוך נקודת הנחה של שונות, ועל כן מחפשים את הדמיון. כישראלית שאבתי מכל וכל ואני נהנית גם מהתזמורת האנדלוסית וגם מהפילהרמונית. אותי אפילו מצחיק לחשוב מי מהתזמורות תרבותית יותר, כששניהם מייצגים תרבות שיהודים עסקו ועוסקים בה, וטוב שלכל דיעה יש ייצוג מיתוך מודעות שעוסקים בשיח פלורליסטי .

  5. יוסףה מקיטון

    יש'ך את זה ביותר קלישאתי? שיו, אם היה לי שקל על כל פעם שאיזה מודרניסט אבוד התגעגע ל"פשוט לשמוע את המוזיקה" אז היה לי עכשיו מאה שקל 🙂

    [המוזיקה אגב, הציקה לי בגב אחרי 10 דקות וכיביתי אותה, אבל זה סתם טעם אישי, לא פוליטי בכלל כמובן].

    לעניין: כמשלבים בין אלמנטים תרבותיים שיש מאחוריהם תרבויות עם עוצמה דומה, אף אחד לא קופץת. אם תרבות איטלקית ותרבות איסלנדית יוצאות לדייט אף אחת לא זורק בוץ על המונית שהן תופסות יחד בדרך ללילה משגע. המחאה קורית כשיש פערי כח ועוצמה, וכשיש פערי כח ועוצמה יש חשש – מוצדק! – ששילוב תרבותי הוא בעצם הטמעה ומחיקה של התרבות המוחלשת לתוך התרבות ההגמונית. וחובת ההוכחה על מי ששילב/ה, ועל התרבות החזקה מבין השתיים. לכן למשל שיתופי ערבי-יהודי-דו-קיום-למיניהם חשודים מראש – ובצדק! – שהם נסיון לנורמליזציה של הקולוניאליזם והכיבוש.

    כמובן שאי אפשר ולא רצוי למנוע בכח שיתופי פעולה, אבל בא לא נלין גם על יוצרות, ומבקרות, ומפיקות תרבות שבוחרות בהתבדלות. תרבויות תחת מתקפה מאמצות גם את האסטרטגיה הזו, ואכתוב זאת בפעם האחרונה – לגמרי בצדק!

    אז נא לשמור את הכיסופים לשדה תרבותי אוטופי שבו כולם חברים של כולם כמו בשיר מעאפן של ג'ון לנון לאחרי המהפכה.

    1. יונתן

      למה מודרניסט אבוד?
      פוסט-מודרניסט אבוד בבקשה.

      * מסכים שImagine זה שיר מעפאן.

    2. עפר

      ליוספה וליונתן, זיו יחזקאל נותן תשובה משלו לישראלית ומדגים מדוע יוספה צודקת (וגם כתבה יותר יפה ממני). אני לא בטוח, שהתשובה של יחזקאל היא הטובה ביותר שבנמצא, ובודאי שיש גם תשובות טובות אחרות, אבל היא בכל מקרה מעניינת ומעוררת גם מחשבה וגם תקווה.

      http://www.haokets.org/2016/01/22/%D7%96%D7%99%D7%95-%D7%99%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%A0%D7%9B%D7%A1-%D7%A9%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%94%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9C-%D7%9C%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99/

    3. דני

      הכפפה של פעילות תרבותית לאידיאולוגיה פוליטית שלא לומר אתנית זה תמיד רעיון לא מוצלח, ומאפיינת משטרים טוטליטריים. גם אין זהות בין העובדה שקבוצה אחת מוחלשת, לבין עוצמת התרבות שלה. אפרו-אמריקאים הם קבוצה מוחלשת, אבל ההשפעה התרבותית שלהם רבה. פלשתינאים בישראל הם קבוצה מוחלשת, אבל חלק מתרבות הרבה יותר גדולה מהתרבות הישראלית. יצירה תרבותית היא דינמית והיברידית מטבעה. מי שרואה יצירה תרבותית רק מזוית ראייה של מאבקי כוח פוליטיים מפספס את העיקר.

  6. אשכנזיה

    יש מקומות בארץ בהן תשמע רק מזרחי, זמר בוקע מחנויות, מסעדות , בתי קפה וכו. יש מקומות בארץ בהם תשמע מעורב, גם עכשווי ישראלי (שבו יש יוצרים לוא דוקא אשכנזים) וגם מזרחי, וגם חסידי. נראה לי שמהפכת התרבות המזרחית ברחוב לפחות הצליחה. אייל גולן הוא קונצנזוס לא רק בגלל מירי רגב, הוא וליאור נרקיס ועוד רבים בזמר המזרחי עולים במחירים הגבוהים ביותר להופיע בבימות יום העצמאות. דודו פישר שר ביידיש, אבל כמה כבר שומעים אותו, ואיזה יוצר ישראלי מתהדר בהיותו אשכנזי ומושמע בשל כך? לא ברור על מה מלינים בנושא דומיננטיות התרבות המזרחית, לפני 30 שנה דיברו על זמרי קסטות שנמכרו בשוק, היום הם מיין סטרים ומעטים שומעים שלמה ארצי או שלום חנוך, שגם לפני 30 שנים לא התהדרו במוצאם אלא שרו לכלל הציבור, וגלי עטרי ויזהר כהן זכו באירוויזיון עם שירים בעיברית ולא בערבית שנראה שאהבו לשיר, ועופרה חזה הזמרת הנערצת של ילדותי וגם היום, שסלסולי קולה המופלא לא היו אשכנזיים מעולם היתה מיין סטרים, ומישום מה כל הזמן בצלאל אלוני דיבר על שכונת התקווה בהקשר שלה, על הצניעות ומעט הכסף במשפחתה. נשמע מהשיח המזרחי שעשה כך בשביל למכור אותה לאשכנזים, כאילו זה מה שהיה בכלל חשוב להם. זה שטויות ממש. אני זוכרת שאשכנזים מהדור הישן אמרו על ארצי, כוורת, אינשטיין למשל שהם לא ממש איכותיים, שיש טקסטים עמוקים יותר, קולות טובים יותר. תיסלם עשו ערב משגע עם תזמורת הסמפונית רשלצ בעיבודו של אילן מוכיח, ולא ברורה החשיבות למקור הסבתא של מוכיח ניצני או אשדות בנושא.

  7. שיהיה פה סדר

    עופר ויוסףה, אני מסכימה עם יונתן. זיו יחזקאל חובש כיפה שר בערבית כתשובה לקולוניאליזם ולכיבוש… נראה שאם אין מילים קשות שבהן מאשימים מישהו, אי אפשר לשמוע מוזיקה, וישר מוגדר קולוניאליסט וכובש מי שלא בא לו על זיו יחזקאל או דומיו . זה צביעות עם דיפלומה, במיוחד שככ הרבה אנשים בעולם מבינים ערבית , אז כנראה ערבים בכ"ז כבשו "שטח או שניים" לפי מה שרואים בגלובוס.
    נראה שאנשים מרגישים שהזמר העיברי צריך לעבור לערבית כדי שיהיה קונצנזוס.

    1. עפר

      לא יהיה פה סדר אם לא תפסיקי לדחוף לי מילים לפה. אני לא אמרתי ש: "זיו יחזקאל חובש כיפה שר בערבית כתשובה לקולוניאליזם ולכיבוש". עם זאת, אם הוא היה אומר משהו כמו- אותי לא מעניין יהודים או ערבים, עברית או ערבית, בשבילי כולם בני אדם ואני שר לכולם, בתל אביב או בקריית ארבע- הייתי יכול לחשוד בו שהוא עושה נורמליזציה של הקולוניאליזם. הוא לא מדבר ככה.

      1. המממן

        עופר , יש מילה שמגדירה אדם כמוך, שיגיד למי זמר\ת אמור לשיר, מה הוא\היא אמורים להצהיר, באיזה מקום היא\הוא ישירו , ולשם איזו מטרה פוליטית.

        1. עפר

          מה המילה? שאני אדע איך לקרוא לאנשים כמו מירי (אני אממן/אני לא אממן) רגב?

  8. שיהיה פה סדר

    עופר, בקליפ ששלחת זיו יחזקאל אומר שכולם אוהבים שלום ודו קיום, גם בירושלים וגם בחיפה וגם בבאר שבע. אז גם הוא קולוניאליסט עכשיו?

  9. שיהיה פה סדר

    בנוסף, זיו יחזקאל אומר שהוא שר ליהודים ולערבים.
    לך משנה רק שהוא שר בערבית, נראה לי

  10. אורי בראון

    יש הבדל מהותי בין שיפוט על בסיס זהותי לבין שיפוט על בסיס אידיאולוגי. זהו לדוגמה ההבדל בין יצירה פמיניסטית ליצירה נשית. ישנה חפיפה אמנם, ותפיסה פמיניסטית עשויה להעדיף יצירה נשית על בסיס זהותי בלבד, אולם אלו שני דברים נפרדים.

    מרבית החיצים מופנים כלפי יצירות גזעניות, שוביניסטיות או דכאניות באופן דומה. ואלו חיצים מוצדקים. בחברה שגם כך גזענות, שנאה ודעות קדומות מושרשות בה, יצירה תרבותית שמקדמת תפיסות כאלה היא מסוכנת. לכל הפחות, חלק מזרם מסוכן.

    ובחברה שכזו, גם המרכיב הזהותי הוא חשוב להבנת היצירה. אי אפשר לנתק יצירה מהקונטקסט שלה. בישראל 2016, שירה מזרחית היא חתרנית מעצם היותה מזרחית, עוד לפני שהתחלנו לבחון את התוכן שלה. זו לא סיבה להלל את איכותה של היצירה, אבל בעיניי זה כבר נותן לה נקודות זכות. בקונטקסט חברתי של חוסר שוויון, אפליה או דיכוי, ליצירה יש משקל פוליטי בגלל זהות יוצריה, ועצם יצירתה הוא אקט פוליטי ונקיטת עמדה פוליטית. כשיהיו כאן שוויון וכבוד בסיסיים לכל, נוכל לראות בזהות יוצריהן גוון צבע בלבד.

    תחשוב על ההבדל בין ציורים ריאליסטיים מרהיבים המוזמנים ע"י המלך כדי לקשט את חצרו, לבין ציורים פחות מרהיבים ופחות מוצלחים שמציירים עבדיו. האנלוגיה לא מדויקת; זו תמונה מוקצנת שיחסי הכוחות החברתיים והפוליטיים בה בולטים לעין. במקרה של שיח הזהויות, לא מדובר בשיעבוד חד כיווני אלא בחוסר שוויון מורכב יותר ולעיתים חמקמק. מצד שני, גם לא מדובר ביצירות נחותות מבחינה איכותית (עד כמה שאפשר להתיימר למדוד את האיכות).

    הקונטקסט של יצירה תרבותית הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וזה כולל את יחסי הכוחות החברתיים שבהן נוצרה, את האג'נדות שהיא כן או לא מקדמת, וגם את זהות יוצריה. אלו דברים ניתנים לניתוח שמשפיעים על כלל התפיסות הסובייקטיביות של כל אחד ואחת בקהל – לא קיימים אנשים הרואים יצירות מבלי לראות את ההקשר; לכל היותר הם לא מודעים לכך. אין מבט אובייקטיבי, חוץ-חברתי כיוון שאין אנשים אובייקטיביים, חוץ-חברתיים.

    חוץ מזה הכל נכון

    1. יונתן

      אהלן, תודה על התגובה.

      אתה מעלה נקודה חשובה ומעניינת. אין לי שום מחלוקת שיש ערך לשמיעת קול שאינו קול ההגמוניה. החוקר הומי באבא מדבר על כך שלסופר המהגר או בן המיעוטים יש יכולת, מעצם הכתיבה מעמדת המיעוט, להמחיש עד כמה שקרי הוא מצג ההומוגניות של החברה\הלאום (סליחה על האקדמיות יתר). כלומר, מעצם זה שהמשורר המזרחי מציג קול מזרחי יש לו ערך – הוא מראה לנו שהחברה הישראלית היא לא רק אריק אינשטיין ויורם קניוק, אלא יותר מורכבת ויותר מגוונת. עד כאן אני איתך.
      אלא שהאמנות הזו, אמנות המיעוט נקרא לה, או אמנות המקופח, כל עוד היא מתבוססת בקיפוחה ושומרת על גבולותיה בקנאות, נשארת מעניינת רק ברמה הפוליטית או האנתרופולוגית\היסטורית. במילים פשוטות יותר, האם מישהו יקרא היום את רועי חסן בגלל ערכו האמנותי או שמא יש לו ערך רק כהתרסה פוליטית? לפחות בעיני, אמנות גדולה מצליחה לגעת באוניברסלי, גם אם היא עוסקת בפרטי. שמירה קנאית על איזה גבולות גזרה אתניים או אידיאולוגיים מאוד מקשים על נגיעה באוניברסלי.
      נסתכל, לדוגמא על הספרות האפרו-אמריקאית. אין שום ספק שבימיה הראשונים היה לה ערך עצום מעצם היותה קול חדש – קול שחור בעולם שהיו בו רק קולות לבנים. אבל עם ספרות זו יש לנו גם פרספקטיבה של 200 שנה לראות לאן היא התקדמה. את הספרות הראשונה של הקהילה הזו, ספרות העבדים, אנו קוראים היום בעיקר בשל ערכה ההיסטורי, היא מלמדת אותנו על החיים אז מנקודת מבט שלא קיימת בספרות הלבנה. סופרים שחורים היום לא מגנים באופן קנאי על גבולות הגזרה של "ספרות שחורה" ולא עוסקים באופן אקסקולסיבי בזהותם. הם מרשים לעצמם לכתוב רומנים היסטוריים ומדע בדיוני, הם מרשים לעצמם לינוק מזרמים "לבנים" ו"אירופאיים", הם מרשים לעצמם לצאת נגד ההיסטורוגרפיה המקובלת אפילו בתוך הקהילה השחורה. זה מעיד על בגרות של קהילה, על נכונות להתמודד עם הזהות שלה באופן עמוק, על נכונות להשתלב במרחב החברתי האמריקאי ולא רק להתבצר בגטו השחור (אם כי, ללא שום ספק, גם זה קיים).

      1. עפר

        יונתן, נדמה לי, שהמחלוקת בינינו לא גדולה. אמנות לא צריכה להיות מגוייסת, ולא להתבצר מאחורי חומות, והדוגמא שנתת על הספרות "השחורה" היא נכונה. מה שאני חולק עליו בעיקר הוא משפט מהסוג המסיים את הכתבה: "במקום לעסוק בזהות האתנית של הצלילים, נוכל פשוט ליהנות מהמוזיקה". כפי שכתבתי, אם נעשה זאת בחברה כמו שלנו נהייה אסקפיסטים במקרה הטוב ומכחישי גזענות במקרה הרע.

    2. דני

      הדוגמה שלך ממחישה את חוסר התוחלת בניתוח אסטטי שנשען על קריטריונים פוליטיים. ההסטוריה של האמנות היא ההסטוריה של הציורים שהמלך הזמין, לעבדים לא היה זמן לצייר. גם היום רכישת אמנות פלסטית טובה היא דבר ששמור לעשירים בלבד. אני יכול להבין רתיעה מיצירה גזענית גם אם היא איכותית (הסוחר מונציה של שקספיר למשל), אבל לא יכול קבל מתן שבחים ליצירה בינונית רק בגלל זהות היוצר. חוץ מזה, המרחק בין ביקורת על בסיס פוליטי לצנזורה מוסרנית הוא הרבה פעמים קטן מאד. דרך אגב, אני די בספק אם אפשר להגדיר היום שירה "מזרחית" כחתרנית. היא הפכה לפופולרית מדי בשביל התואר הזה. אבל הנקודה המרכזית היא שההבט הפוליטי הוא בסופו של דבר משני בהערכה של יצירת אמנות.

  11. אישה בין עבודות

    מוזיקה ערבית מונוטונית ועצובה תמיד מתחברת לי עם משטרי דיכוי וחינוך קלוקל, אבל ברור לי שזה לא נשמע ככה לאוזן ערבית, כי אם זה מה ששומעים שם בבית זה ודאי מתחבר להם עם חום של משפחה וקהילה. הבלו קאמל באמת הרמוני ומלודי יותר ונעים יותר להאזנה למי שלא מגיע עם המוזיקה הערבית מבית. כשיש כל כך הרבה כעסים כמו בעולם הערבי, סוריה דוגמא קלאסית, דווקא שם היה צריך להתפתח משהו כמו רוק כבד כדי להוציא אגרסיות , כסובלימציה מתורבתת לכעסים, במקום מונוטוניות ועצבות מחד, וצורך להרג מאידך. יש בסוריה כל כך הרבה אדמה ושטח, אך הם מוכנים למות כדי לכונן אופן חיים מסויים, במקום לגרום לכך שאנשים יהיו המשאב העיקרי באופן פרודוקטיבי יצירתי, לא רק משאבי האדמה כמו נפט.

  12. אישה בין עבודות

    ובהמשך לבלו קאמל, לתפארת מדינת ישראל יש את התזמורת האנדלוסית שהזכיר יונתן, בניצוחו של תום כהן, שהיא עושה מוזיקה לא מערבית אלא כזו המושתתת על המאקאמות עם רבעי תונים שאין במערב, כשהתזמורת מורכבת מרוסים פלסטינים ויהודים, והוא עצמו מנצח בעל שיעור קומה שמייצר עוד שתי תזמורות כאלה בעולם, ולמי חשוב בעצם שהוא חצי מזרחי חצי אשכנזי, יש לו יכולות מדהימות בהקשר למוזיקה המזרחית שהוא עושה. ולדיון כאן, התזמורת מלווה הרבה את זיו יחזקאל.

  13. יוסףה מקיטון

    יונתן, איך פוסט מודרניסט כשהפוסט שלך לא נותן מקום מרכזי לניתוח של יחסי הכח, ובמקום זאת מעדיף "רק להאזין למוזיקה" כמו שהמודרניסטים מעדיפים "לתת לצבעים ולצורות לדבר" בציור למשל, ובכלל תופסים את האומנות כספרה מנותקת מהפוליטיקה? בהזדמנות זו אני מתנצלת על הטון התוקפני של תגובתי הראשונה, שרשור התגובות חשף מדי-פעם את התהומות שנקיטת טון כזה עשויוה להוביל אליהן.

    עפר ואורי בראון, תודה שהוספתם וכיף לקרוא אתכם. מאז שהיתי בהופעה המרהיבה של זיו יחזקאלי בבאר-שבע יש לי בשבילו מקום חם בלב. אז תודה על הקישור המהנה. האנלוגיה של אורי לפמיניזם מסבירה את הטיעון היטב, לדעתי, ואין לי מה להוסיף לכך.

    שהפסיכולוגים של העם הסורי והאמנות הערבית ינוחו בבקשה. היה לנו מספיק ניתוח של התרבות הערבית מנקודות מבט לבנות, לא? לא אוהבים? סבבה, אל תשמעו. אבל נא לחסוך לנו אבחנות מקסימות כגון "מונוטונית", "חינוך קלוקל" ו"צורך להרוג" (צורך להרוג!!) ולשמור את ה"מזרחים טובים / מזרחים רעים" (אנדלוסית/סוריה) שלכם לעצמכם.

    1. יונתן

      אני לא חושב שאני מתעלם מיחסי הכוח. פשוט כי אין עליהם עוררין. מובן מאליו שהיום ואז יחסי הכוח מוטים לכיוון של הגמוניה שמעדיפה את התרבות המערבית על פני התרבות במקורה בארצות ערב. לחזור על זה שוב ושוב זה לא מעניין בעיני.
      השאלה הקשות שיש לשאול הן השאלות שהשיח המזרחי לא רוצה לשאול את עצמו, והם גם כמובן קשורות ביחסי הכוח (הכל זה יחסי כוח-ידע בסופו של דבר):
      – האם יש לקחת את כל מה שהתרבות המזרחית מציע לנו ללא הסתייגויות?
      – האם התרבות המזרחית של השיח המזרחי החדש באמת קשורה לאצרות ערב היא שהיא למעשה פולקלוריזציה מערבית של אותה תרבות?
      – מה החזון התרבותי שהשיח המזרחי מציע לנו ל"אחרי המהפכה"?
      – מה מקום העולם המערבי וערכיו בעולם המזרחי?

      כל זה הם לא רוצים לשאול ולא רוצים לדבר עליו. הם מעדיפים להגיד "במדינת אשכנז אני מופלטה" ו"אני המזרחייה שאתם לא מכירים". שזה בסדר, וזה מוצדק, ואני מבין מאיפה זה בא. אבל האם לא הגיע השעה לקדם את השיח הזה אל מעבר לזה?
      כל זה ברמת יחסי הכוח וכו'.

      ברמת האמנות – מוזיקה היא ייחודית בעיני ביכולת שלה להיות מופשטת לחלוטין (בשיח אקדמי – להיות מסמן שאין לו מסומן קונקרטי). כלומר, היא יכולה לדבר ישר לרגש מבלי לעבור בדרך במסרים פוליטיים, חברתיים, זהותיים וכו'. היא יכולה להיות סתם גיטרה.
      כשאני שומע את עבו ח'ליל, אני סתם שומע מוזיקה. דבר שאני לא יכול לעשות כשאני שומע את רועי חסן או את רועי צ'יקי ארד. אז אולי יש בזה מן הרומנטיזציה. אז אני פוסטמודרניסט רומנטיקן.

      1. דני

        ניתוח יצירות על בסיס עמדות פוליטיות ויחסי כוח, הוא לא יותר מעוד זוית הסתכלות עליהן, כמו שאפשר לנתח מעוד שורה של זויות /דיסציפלינות אחרות. הניתוח הפוליטי גם לאו דוקא מעניין במיוחד, כי הוא נוטה לקלישאות, לשיח של הלנו אתה או לצרינו, ולמחזור המובן מאליו. סטלין נורא אהב סוציאל-ריאליזם, והיטלר לא אהב אמנות דקדנטית. הנה שני אנשים ששמו את הדגש על הפוליטיקה באמנות. דרך אגב, זה שמשהו הגמוני, לא אומר שהוא רע. התרבות המערבית הגמונית, אבל מגיעה לאיכויות יפות מאד, פחות או יותר בכל תחום.

      2. עפר

        יונתן, אני שוב כמעט מסכים איתך. רצית אמנות, תקבל. אין כמו הרוקנרול בתחילתו בשנות החמישים כמשהו שהוא נטול כל הקשר אחר חוץ מהמוסיקה הסוחפת. רק בשנות השישים הצטרפו לזה מסרים נוספים, דילן, מריאן פייתפול, הסטונס, ומאוחר יותר גם שחורים. אבל אפילו בשנות החמישים הרוקנרול נבדל משאר המוסיקה המודרנית בכל שהוא שבר את הכלים, בטקסטים (הרדודים במתכוון), בלחן (הפשוט במתכוון) ובקצב (הסוחף במתכוון). אם תרצה, המסר של הרוקנרול היה- ככה צריך לעשות מוסיקה. זו למעשה ראשיתה של "תרבות הנגד" של הרוקנרול. גם משהו שהוא "רק מוסיקה" הוא לא תמיד באמת כזה. אתה אומר שאין עוררין על יחסי הכח. ודאי שיש. רק מעטים מוכנים להודות בכך. אין לי כלום נגד שפה בוטה, אבל לצערי, השפה הבוטה של אנשי ערס פואטיקה ואיתם רוב אנשי "השיח המזרחי" מסתירה את העובדה, שהם למעשה לא ממש מבקשים לשנות את יחסי הכח האלה.

        1. יוסףה מקיטון

          עפר, אתה יכול לפרט למה את מתכוון ב"השפה הבוטה של אנשי ערס פואטיקה ואיתם רוב אנשי "השיח המזרחי" מסתירה את העובדה, שהם למעשה לא ממש מבקשים לשנות את יחסי הכח האלה"? לא מאמין שאנשות ערס פואטיקה רוצות לפרק יחסי כח? למה? (ולמה "השיח המזרחי" בגרשיים?)

          יונתן, אם (לפחות בינינו) אין עוררין על יחסי הכח, אז למה לא ניתן להבין ולקבל אסטרטגיה של התבדלות תרבותית על רקע של מחיקה תרבותית מתמדת והטמעה וניכוס תרבותיים מתמידים? כמו שאתה אומר, חלק מהיוצרות והיוצרים המזרחיותים לא נוקטים בהתבדלות אלא באסטרטגיות אחרות, שיותר נעימות לאוזנך. ניחא, טעמך כבודך, אבל יש מספיק צידוק במצב העניינים הנוכחי גם לאסטרטגיות מתבדלות. לפחות זה.

          בוא נדבר קצת על השאלות שמעניין אותך לשאול, כפי שפירטת:

          1. "האם יש לקחת את כל מה שהתרבות המזרחית מציע לנו ללא הסתייגויות?" מעולם לא נתקלתי במישהו/י שמציע/ה את זה. אפילו לא קרוב. גם בגלל שאין דבר כזה "תרבות מזרחית" אחת, אפילו לא "תרבות תימנית" אחת, אבל בעיקר בגלל שלכל עמדת סובייקט בכל תרבות יש את החלקים בתרבות שהעמדה הזו לא מקבלת, וככה היא בכלל מתכוננת כעמדת סובייקט (ועכשיו תורי להתנצל על אקדמיות וכו'). נראה שאתה מדמיין "הכל או כלום" כשהדרישה שנשמעת היא בסך הכל לשיויון. קצת מזכיר לי יהודים שמדמיינים שקבלת זכות השיבה של פליטים פלסטינים לתחומי '48 פירושה שלא יהיו כאן יהודים יותר וניזרק לים או משהו כזה. מה שמרמז לי שאכן השיח המזרחי הצליח לערער על יחסי הכח וגרם לחרדה כלשהי.

          2. "האם התרבות המזרחית של השיח המזרחי החדש באמת קשורה לאצרות ערב היא שהיא למעשה פולקלוריזציה מערבית של אותה תרבות?"
          האבחנה המודרניסטית בין תרבות ופולקלור לא מקובלת עלי (עליך כן?) אתה בעצם שואל אם השיח המזרחי (החדש, בסדר, החדש) הוא "אותנטי"? (בטוח שאתה לא מודרניסט?) לשאלה הזו אין משמעות בעיני. התפקוד של השיח ושל תוצרי תרבות מזרחים בתוך ההגמוניה המערבית זה מה שחשוב. אם זה ממוטט את קירות האדון, מצדי שזה יהיה עשוי גם מכלי האדון, בפראפרזה.

          3. "מה החזון התרבותי שהשיח המזרחי מציע לנו ל"אחרי המהפכה"?"
          מזכיר לי את הסיפור הבודהיסטי על משפחה שיושבת לאכול ארוחת ערב וביתם בוער באש. באה מישהי להזהירם: הבית בוער! צאו החוצה מהר! והם עונים: ומה יש בחוץ? האם גשום או בהיר? אולי עדיף להישאר בבית? חזונות מדויקים ל"אחרי המהפכה" הם מסוכנים מאד. הציונות היא אחד כזה, למשל. עדיף בהרבה להגיע ל"אחרי" תוך כדי פירוק ונדנוד ושיפור של הקיים באופן מתמיד ולא ליצור חזון טוטאלי (וטוטאליטרי) של מה בדיוק יקרה אחרי.

          "מה מקום העולם המערבי וערכיו בעולם המזרחי?" ואחרי שישובו הפליטים הפלסטינים מה יהיה מקומם של היהודים בארץ? ואחרי שתיפול הפטריארכיה יהיו זכויות לגברים? אלה חרדות של לבנים (או גברים, או יהודים, בהתאמה) והם צריכים להתמודד איתם. העולם ממילא אף פעם לא "מזרחי" או "מערבי" (ושלום לאדוארד סעיד). אתה תוהה על מקומך התרבותי בשיח המזרחי? אני ארשה לעצמי להרגיע אותך שיש מקום לכולם. ככה זה בתרבות שלנו, הכנסת אורחים וזה.

          אשה בין עבודות, אני מתנצל על הטון התוקפני בתגובתי לדברייך.
          לפי דעתי אין מספיק מצע משותף לדיון בינינו.

          1. עפר

            יוספה, לגרשיים אין משמעות מיוחדת, אלא רק הדגשה שזה ציטוט של ביטוי, שאחרים משתמשים בו, וגם אני. לגבי ערס פואטיקה, כאשר קראתי את "מדינת אשכנז" של רועי חסן
            (וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה), חשבתי וקיוויתי, שאולי יש פה כוונה לייצר משהו אחר. הלך טובול לש"ס, והרבה אחרים למירי רגב, ואז הגיע דו"ח ביטון והפיג את השארית האחרונה של התקוות שלי. רון חכלילי, המוכשר, הנבון והישר, כתב על זה יפה.

            http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9F/

          2. דני

            במציאות של היום אין דבר כזה כמו התבדלות. זו בדיחה. היחידים שמסוגלים לשמור על איזו בדלנות חלקית, וגם זה בקושי ותוך שימוש מסיבי בכפייה ושיטור פנימי, זה קהילות סגורות יחסית כמו החרדים. להטמעה וניכוס אפשר גם לקרוא השפעה תרבותית, כלומר לא לראות את זה מזוית פוליטית כדבר שלילי. השיח המזרחי הוא בסופו של דבר שיח פנים-ישראלי, לדעתי לפחות.

          3. יונתן

            יוסףה מקיטון, התשובות שלך מצוינות ואני מודה שהן משאירות אותי ללא תגובה שוות ערך. אם לא אתייחס אל משהו שאמרת, כנראה זה כי אין לי מה לומר על כך מעבר לכך שאני מסכים.

            כך אתייחס ל:
            1. אני בהחלט לא מקבל את החלוקה לתרבות "פולקלוריסטית" ו"אותנטית". כמו שאת רומזת, זו חלוקה מתנשאת וקולוניאליסטית ביסודה. אבל, אני כן מוכן לטעון שיש משהו עקום בטענה של המזרחים החדשים עצמם ב"חזרה לשורשים" או "חזרה לבית סבא" כשבפועל הם לא עושים שום מאמץ אמיתי (בעיני, בעיני) להתחבר לתרבות הערבית שאותו סבא ממנה. הבעיה שלי אם כן היא לא בדיוק ה"פולקלוריסטיות" אם כי פשוט השטחיות שבעניין. בדיוק כמו שיש לי בעיה עם השטחיות של "ארץ ישראל הישנה והטובה" או השטחיות של "התרבות היהודית" של בית חב"ד. יכול להיות שיש בזה אלמנטים מתנשאים. מקבל את הטענה ועומד מאחוריה.
            2. אני לא מקבל שהדרישה הבסיסית היא לשוויון ואני לא מקבל את השוואה לשיבת הפליטים הפלסטינים. מבחינת השוויון, אני כרגע לא מזהה שום דרישה לשום דבר. אני מזהה בעיקר זעקה. מוצדקת, כאמור, אבל התרגומים הפוליטים-מעשיים של אותה זעקה עד כה הם או חסרי כל תועלת עבור המזרחים (הליכוד, ש"ס) או פרוטו-גזעניים ("תור הזהב".
            לגבי ההשוואה לפליטים הפלסטינים – פה מדובר בדרישה מאוד ברורה ומובהקת עם endgame ברור. הפליטים יחזרו לביתם. לא נתעכב כרגע אם הדרישה סבירה או ניתנת לביצוע, אבל ברור לגמרי מה הדרישה. כשרון כחלילי אומר (ציטוט לא מדוייק) "כל שבט יתכנס בעצמו ויבין מה הוא רוצה" – זה לא אומר שום דבר מעשי. שאופיר טובול אומר "נחזור ליהדות מבית סבא" ו"עכשיו תורנו" – זה לא אומר שום דבר בכלל.

            אבל אלו הסתייגויות, אני מקבל באופן כמעט גורף את רוב מה שאמרת

          4. עפר

            השלמה ליוספה. יונתן הזכיר את "תור הזהב", שהם סוג של הכלאה בין הליכוד והמחנה הציוני, ואני מצרף אותם לתשובתי הקודמת אליך.

          5. מנדרינה

            אז יוסףה, למה נדרשת הבנה באומנות כדי להגיד שאתה פשוט בעד זכות השיבה לפלסטינים? זה שאתה רוצה לחבור למאבקים אחרים זה נחמד, אבל במה אתה בדלן?

  14. אישה בין עבודות

    יוסףה מקיטון ,את מדגישה דווקא שזרמתי עם הקו שלך, של אסוציאציות פוליטיות ממוזיקה, אבל תוקפת אותי כשהאסוציאציות האלה לא מתאימות לפוליטיקה שלך, ולכן אומרת שאני גם לא אמורה לאהוב את המוזיקה שלך. איך אני למשל יכולה ללמוד על הערך או היופי במוזיקה שאת אוהבת בצורה כזו? מוזיקה היא שפה בינלאומית, גם בין אלו שלא מתחברים פוליטית. כן, לצערי יותר מחצי מליון איש מתו בסוריה , נראה שזה הצד הפוליטי של יחסי הכוחות שם, איך תתרגמי את זה לשפה חוץ מצורך להרוג כדי להחליש את הצד שכנגד, ויותר מעניין, איך תתרגמי את זה במוזיקה או בציור או בפיסול של הבדלי הצדדים, כשמדובר באותה מוזיקה, אותה שפה אותו פיסול, בין מחנות שהורגים זה בזה?

  15. מנדרינה

    בפרפרזה על השאלות, להבנתי בדלן הוא מי שאין לו ייצוג בדמוקרטיה כי הוא הבדיל עצמו מקבוצה מיוצגת, ואולם כל הדברים אותם העלית כמו זכות השיבה, זכויות נשים, וזכויות המזרחים, הם דברים שנמצאים במצע של מפלגות שונות. להרגשתי את מדברת בעצם על אומנות כסינתזה בין הדברים שמעניינים אותך, ועל כך שיהיה בזה משהו חדש אם מישהו יצייר או ינגן בהזמנה לפי דעותייך, ולהבנתי זו הבדלנות שלך. אף אחד לא מתאים ממש לסטריאוטיפ שלו, אפילו כאן אנשים מדברים מתוך סטריאוטיפ משתנה, לכן לבא ולאמר שדווקא בסינתזה שלך יש משהו שמעניין יותר, זה יהיר, ובכל מקרה, בואי ותראי את תוצרי אומנותך.

  16. מנדרינה

    המשך ליוסףה : הסיבה שאנשים חושבים על החיבור בין המאבק המזרחי לפלסטיני גם במונחים של לאן זה מוביל, זה אפילו לא בגלל שאחד אנטי ציוני והשני אינו כזה, אלא בגלל שאחד מייצג את תרבות המקור, והשני הינו זה שמיתוך מאבקו התרבותי ליצירת זהות מישלו, החלטת לכתוב על השילוב.

  17. יוסףה מקיטון

    עפר, אני שותףה מלאה איתך באכזבה מתור הזהב ומשאר המסקנות הפוליטיות ברוח זו שצמחו אף הן מתוך ה-שיח ה-מזרחי (החדש? טוב, החדש) כפי שכתבת, אבל יש גם מזרחית-משותפת ופרוייקטים נוספים המצביעים בבירור על הבעיתיות בציונות (והיו תמיד, לא-חדש!) ועל-כך אפשר לשמוח ואף להשתלב בפעילות ולקוות לקצת טוב. חשוב להסתכל גם על משוררים כאלמוג בהר, ופרוייקטים שהם מניעים היום כמו התכנית ללימודי תרבות יהודית-ערבית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע ובאוניברסיטת תל-אביב.

    יונתן, מקובל עלי שלא ניתן "לחזור לבית סבא" כפי שאי אפשר "לחזור לטבע". החזרה היא תמיד שונה מהמקור המדומיין או הלא-מדומיין. כך גם אגב, שיבת הפליטים, נושא לפוסט קרוב אולי. אתה צודק גם בהצביעך על כך שהרבה מהזעקה לא תורגם עדיין לדרישות קונקרטיות (אבל חלק לגמרי כן!) ובאמנות כנראה יותר קשה לעסוק בדרישות קונקרטיות מכל מיני סיבות מוסדיות ונורמטיביות שמכתיבות במה אמנות צריכה להתעסק ובמה לא. אני היתי שמח לראות יותר דרישות קונקרטיות באמנות.

    אני שותףה להרגשה שלכם שביררנו את העיקר.

    מנדרינה, אני מתנצלת, אבל לא הצלחתי להבין מה את שואלת אותי או אומרת לי. אני נהנה מאד גם מיצירות שאין להן שום קשר לנושאים שהוזכרו בדיון הזה (דוגמא "מבישה" אחת: פופ אייטיז). לא יודעת אם אכן השבתי למשהו ששאלת…

    1. מנדרינה

      יוסףה, לגבי שיבת הפליטים, אני מבינה שאתה מעוניין שיגורו בישראל כי טוב במדינת הציונים מאשר בשאר מדינות ערב. לחשוב שטוב יותר כאן בגלל איזושהיא הגמוניה ולא בגלל הרכב האוכלוסיה שברובה לא ערבית, זה לא נכון. המסקנה הנדרשת היא שלגרום למדינת ישראל להיות יותר דומה בהרכב האוכלוסין למדינות ערב בטח לא ישמר\ישפר את איכות החיים כאן.

      1. דני

        אל תדאגי מנדרינה, הפליטים לא ישובו.