עוד שלב באבולוציה של המאבק המזרחי

לנוכח הדיונים הערים המתקיימים מעל במות שונות בתקופה האחרונה, אולי הגיעה העת לשאול את עצמנו האם יש רק מודל אחד של מזרחיות? האם אנחנו עדיין מעוניינים במושג הזה? ואולי הגיעה השעה לחשב מסלול מחדש? הרעורים על מזרחים ועל מזרחיות
מוטי גיגי

קראתי בעיון רב את מאמריהם של רון כחלילי, תום מהגר ואורלי נוי ביחס למידת הצלחתו של המאבק המזרחי ומטרותיו – להגדיל את חלקנו, המזרחים, בווילה בג'ונגל, או לפרק אותה. בעיני, השאלות שצריכות להישאל הן: האם ובאיזה אופן עלינו להשתמש במזרחיות, עד כמה יש למושג מזרחיות השפעה מחד ועד כמה צריך לפרק אותו עצמו מאידך, האם המזרחיות יכולה לעמוד בפני עצמה כמשהו פוזיטיבי ולא להיות לעומתית ותשליל לאשכנזיות, ולבסוף – האם אי פעם הייתה תפיסה של מזרחיות אחת אחידה ומונוליתית. בדברים הבאים אנסה להשיב על השאלות הללו, או לכל היותר לשאול שאלות נוספות ולהמשיך את הדיון המעניין המתקיים פה.

שלושת המאמרים שציינתי לעיל ביקשו לבחון האם המאבק המזרחי הצליח או נכשל. אם יוצאים מתוך שאלה זו, נראה שהתשובה באמת תלויה בנקודת המבט ובשדות הבדיקה, מבלי לערער על העובדות האמפיריות. המאמר של כחלילי עוסק בעיקרו בהיבטים הכלכליים והפוליטיים והייצוג של מזרחים במוקדי הכוח. מנקודת מבט זו, אין ספק שכחלילי צודק בטענתו העיקרית, ואכן בגדול אפשר לומר – המאבק המזרחי נכשל; בעמדות הכוח המרכזיות כדוגמת ראשי ממשלה, ראשי אוניברסיטאות, בית המשפט העליון וכדומה, סובלים המזרחים מייצוג חסר עד כדי איון ולכן ניתן להתייחס למאבק כסוג של כישלון. לעומת זאת מנקודת מבטו של תום מהגר, המתמקד בעיקר בייצוג בשדה התרבותי, נראה שאנחנו בדרך להצלחה – הייצוג של מזרחים במרחבים התרבותיים אכן גבוה לאין שיעור.

ניתן לסכם ולומר ששניהם צודקים בדיאגנוזה והפוכים בפרוגנוזה. אורלי נוי, להבדיל משניהם, מביאה טענה קצת פחות בינארית ויותר מורכבת ביחס להצלחתו או לכישלונו של המאבק המזרחי. אם נסתכל על המאבק מנקודת מבט רדיקלית – כלומר של הריסת הווילה בג'ונגל – מדובר בכישלון חרוץ, אולם אם נתייחס למאבק ככזה החותר לחלוקה צודקת יותר של העוגה מבלי לערער את יסודותיה של המדינה אז הוא בהחלט הצליח. שתי דוגמאות הן המעמד הבינוני המזרחי, בו אפשר לדבר על ייצוג רב יותר במרכזי הכוח (חסר מאוד אך עדיין הרבה יותר מבעבר, לצד מקומות נעדרי ייצוג), ומרחבי האמנות, המוסיקה והקולנוע בהם גדל בהתמדה ייצוג המזרחים. אולם אליבא דנוי, אנחנו צריכים לנוע לכיוון ההריסה של הווילה ולחבור לקואליציות שיוכלו לעזור למזרחים לבנות מציאות ישראלית חדשה. המציאות שנוי מדברת עליה, מהיכרות עם כתיבתה, היא קואליציה יהודית-ערבית, ערבית ואולי אף מזרח תיכונית לישראל. לצערי, אני לא יודע אם נוי מתכוונת למדינת כל אזרחיה או למדינה דו-לאומית, אך ברור שהיא קוראת לשינוי הקיים מן היסוד.

בעודי כותב שורות אלה התפרסמו שלושה מאמרים נוספים. הראשון, מאמר נוסף של כחלילי בנוגע לפעולות שלנו ביחס למזרחיות, על יציאה מהפרדיגמה של שמאל-ימין לכיוון מהותנות אסטרטגית, קרי יצירת קואליציות משתנות בהתאם לאינטרס של הקבוצה ממנה אנו באים. השני, מאמרו של תאמר נפאר, על כך שבעצם מירי רגב וגם תנועת תור הזהב הם חלק מהעליונות הלבנה (white supremacy) החדשה. המאמר השלישי, שפורסם באתר זה השבוע מאת איתמר טובי (טהרלב), מייצר פרגמנטציה של המזרחיות ביחס לשאלות של גוף, צבע עור ועזרי גוף. כלומר, מפרק את המזרחיות ואת החוויות של המזרחי בהתאם לצבע עורו וחוויות חייו. עד כאן הניתוח שלי את תלי המילים שנכתבו בימים האחרונים על מזרחיות – וזה מבלי להתייחס לדיונים הארוכים בפייסבוק; ואחר כך עוד יש השואלים למה לנו להתעסק בסיפור הזה, זה הלא עבר מזמן… מיום ליום אני מבין עד כמה מגוחך וחסר קשר למציאות הטיעון הזה.

נפאר וצברי
תאמר נפאר ויוסי צברי. ואחר כך עוד יש השואלים למה לנו להתעסק בסיפור הזה

הדיון שהמאמרים הללו מהווים חלק ממנו מעיד על המקום שבו נמצא השיח על מזרחיות היום. זוהי נקודה אחת בזמן, בתוך רצף היסטורי שאין לנו שום אפשרות לחזות את סופו, אבל יש לנו האחריות לשאוף ולקדם אותו כך או אחרת. לצד שטף הכתיבה על המזרחיות, קיימת נטייה להתעלם מהרקע ההיסטורי של הגלים הנוכחיים. אפשר להתחיל משנות ה-50 ואפילו מתקופת האמנציפציה בצרפת וגרמניה, אבל אני אגע בנקודה אחת משמעותית לא פחות של ההיסטוריה היחסית קרובה, והיא הקמתה של הקשת הדמוקרטית המזרחית. בעשרים השנים האחרונות גיבשה הקשת חבורה של צעירים אינטלקטואלים שמבקשים לחשוב מחדש מהי אותה מזרחיות שבה עסקו הוריהם באמצעות שיח אקדמי ואינטלקטואלי. אותם פעילים ביקשו להילחם עד חורמה על מנת שלא יראו אותנו המזרחים כעדה ואת האשכנזים כשקופים וישראלים, וניסתה לגרום לאשכנזיות לערער על עצם שקיפותה ולהפוך אותה לשבט ככל שאר השבטים.

הדיון שהמאמרים הללו מהווים חלק ממנו מעיד על המקום שבו נמצא השיח על מזרחיות היום. זוהי נקודה אחת בזמן, בתוך רצף היסטורי שאין לנו שום אפשרות לחזות את סופו, אבל יש לנו האחריות לשאוף ולקדם אותו כך או אחרת. לצד שטף הכתיבה על המזרחיות, קיימת נטייה להתעלם מהרקע ההיסטורי של הגלים הנוכחיים

מאז הפך השיח על 'השבט הלבן' חלק מהשיח הציבורי והתקשורתי, כמו גם כל השיח על מזרחיות שחדר לכל שכבות האוכלוסייה, בין אם מסכימות עמו ובין אם לאו. לצד מאבקים רבים מהבית ומן החוץ, אני חושב שהתפיסה של הקשת הייתה שלא צריך לבטל את מה שהיה אלא למסגר אותו אחרת, קרי אבולוציה של המאבק המזרחי. כמה שנים לאחר הקמתה של הקשת החלו פיצולים והתפלגויות מתוך אותה קבוצה בשל אי הסכמות, ומתוכם יצאו מספר התארגנויות שקצרה היריעה מלציין את כולן. נשים מזרחיות מחו על חוסר הייצוג של נשים בקשת בפרט ובחברה בכלל ובעיקר ייצוגן המועט של נשים מזרחיות בתוך ארגונים פמיניסטיים. ההתפצלות הובילה להקמתו של ארגון אחותי ובהמשך תמורה. אלו שחשבו שלא צריך להתנתק מהזהות היהודית הקימו את 'ממזרח שמש' וכל מה שמתלווה ליהדות-מזרחית-חברתית ולסוגיית המסורתיות. לבסוף, אלו שהיו בתוך הקבוצה שתפסה את המזרחיות כחוויה אוניברסלית התפצלו בין אלו שהזדהו עם אדוארד סעיד ולאלו שחשבו שאנחנו תוצרים יותר היברידיים בנוסח הומי באבא, שאחד מההישגים שלה הייתה שזירה של היהודיות עם הערביות, לצד כל תנועת המיקוף. לצד המיקוף, נוספו פיצולים נוספים של חיבורים פמיניסטיים, כתיאוריית הקוויר עם שילובים של זהות כפולה ומפוצלת לצד ערעור על הזהות המפוצלת, ערעור על המהות באופן כללי והפיכתה לפרפורמנס.

הדור החדש של הפעילים החברתיים מבקש ליישם את הרנסנס של הכתיבה בין אם זה בעולם השירה דרך ערספואטיקה, פסטיבל אשדודשירה ועוד, את הניסיון היהודי-ערבי דרך ״מזרחית משותפת״, את הניסיון המסורתי דרך המועצה האזרחית של ש"ס או תור הזהב, וכן באמצעות שינוי הייצוג של מזרחים בעולם הפרסום, המשפט, הקולנוע, השירה, האקדמיה, הטלוויזיה ועוד. אני חושב שהיו הצלחות רבות למאבק המזרחי, לצד תחושה שהמאבק נשאר תקוע ושאין שינוי אמיתי במוקדי הכוח. החיבור בין מזרחיות לפריפריאליות, לדוגמא, הוא אחד המאבקים הפחות מהדהדים, למרות תנועת הפריפריות וחרף העובדה ששם מצויה המסה הקריטית של מזרחים במצב הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר.

צילומסך מתוכניתו של אמנון לוי
האם אנחנו מעוניינים במושג שהלבישו עלינו? (צילומסך מתוכניתו של אמנון לוי, ״השד העדתי״)

למרות החורים והחריקות שיש במאבק המזרחי – כמו בכל מאבק – ברור לי שכשאני חושב על העניין המזרחי אני לוקח בחשבון גם את קוראיי, וברור לי שרוב אם לא כל קוראי העוקץ מכירים היטב את הדיון הזהותי ביחס למזרחיות; כך שאין צורך שאכביר במילים על כך שהמזרחיות מדומיינת ושהיא הומצאה במסגרת הדיון הישראלי. עם זאת, אני חושב שיש מקום להרחיב את הדיון לשאלה האם אנחנו מעוניינים במושג שהלבישו עלינו? אני יודע שעכשיו חלק ינועו באי-נוחות בכיסאם ויגידו 'כן, אבל ידוע ממאבקים קודמים שכחלק מהמאבק משתמשים בשם התיוג על מנת לעשות reclaiming למושג המתייג'. אך האם לא הגיע הזמן לשאול את עצמנו האם אנחנו רוצים במושג הזה? או האם יש רק מודל אחד של מזרחיות – ואם כן, איך הוא מוגדר? האם כולנו באמת אותו דבר? האם לא הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, או לחילופין לייצר אטומיזציה של המאבק המזרחי לאור חוויות שונות של מזרחים לנוכח צבע עורם?

כאן טמונה לטעמי דילמה לא פשוטה: מצד אחד, אני חווה פירוק של המזרחיות בהיבטים של מגדר, מעמד, זהות, צבע עור, גיאוגרפיה ודפוסי הצבעה פוליטיים, מה ששולח אותי שוב לעיסוק בשאלה המעמדית בעניין אי-השוויון. כלומר, האם הסיכוי שמזרחי באשכול חברתי-כלכלי גבוה עם הורים משכילים, יחווה מזרחיות כפי שחווה מזרחי פריפריאלי להורים לא משכילים? אני מעריך שזו תהיה מזרחיות אחרת לגמרי במקרה הטוב והשתכנזות/התמערבות במקרה הרע. בנוסף, יש לקחת בחשבון את מרכיב הצבע שיש לו מקום וחשיבות, כך שמי שנולד באשכול חברתי כלכלי גבוה עם הורים משכילים כמו גם מי שנולד מאשכול חברתי כלכלי נמוך מהפריפריה עם הורים לא משכילים, עשויים לחוות דרגה נוספת של חופש במקרה של עור בהיר; אבל זה לא משנה את מציאות חייהם לחלוטין.

מן הצד השני, אינני יכול להתעלם מההיסטוריה הגזענית של החברה בישראל וממי שאני מכנה "מכחישי המזרחיות". האחרונים ישתמשו בכל דרך אפשרית למסמס את המאבק המזרחי וישתמשו בארסנל שלם של טיעונים: "זה היה ונגמר", "כולם ישראלים", ״זה מטושטש ולא ניתן לדעת מי הוא מזרחי ומי הוא אשכנזי״, ״הם כבר כולם מעורבים ולא ניתן להבדיל״. הקיצוניים יותר ישתמשו במילים חריפות כגון "אכלו לי, שתו לי". אלו שבאמת ראו את אי-השוויון ככלכלי-חברתי האמינו ועדיין מאמינים שדרך ההיבט המעמדי ייפתרו הבעיות הזהותיות, האתניות והגזעיות, וגם עם קבוצה זו יש לי מחלוקת שנכתב עליה רבות במהלך השנים.

לסיום, אני חושב שאנחנו בתקופה מרתקת רוויית דיונים וויכוחים פנימיים על מהי מזרחיות, האם היא הצליחה או לא, האם אנחנו רקמה אנושית אחת, האם בגלל שאנו מזרחים יש דרך אחת לפעול – חברתית ופוליטית, האם יש מופעים שונים למזרחיות על פי צבע העור, מקום מגורים או שם המשפחה? כל השאלות הללו בעיניי חלק מתהליך טבעי, נכון ובריא. המאבק המזרחי הוא מאבק נכון וצודק ובדומה למאבקים חברתיים אחרים שמגיעים לסוג של בגרות ואף הצלחה צצות ועולות שאלות פנימיות. אני חושב שכדאי לדבר על מזרחיות שלוקחת בחשבון שאלות של צבע עור, מקום גיאוגרפי, מעמד כלכלי, השכלה, נטייה מינית, דרגה של דתיות ותפיסה פוליטית. אני חושב שאנחנו נמצאים שוב בתקופה חדשה שבה צריך לנסח מחדש מהי מזרחיות, ואם נצליח בכך, זה יהיה עוד שלב אבולוציוני במאבק ארוך שנים שחווה עליות ומורדות, רגעי שיא ורגעי שפל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    המזרחיות היא דבר שיעלם בדיוק כמו שהאשכנזיות תיעלם. אלו תוצרים שצמחו במקום וזמן מסוים, והמקום והומן האלו כבר לא קיימים. היישוב היהודי באירופה חוסל ברובו הגדול. הישוב היהודי במדינות הערביות לא חוסל ממש פיזית, אבל גם חדל מלהתקיים באופן מוחלט אפילו יותר מהישוב באירופה. התרבויות שצמחו על הרקע הזה, נעלמות. מחוץ לקהילות חרדיות, היידיש היא שפה מתה, ויש מעט מאד יהודים שגדלים היום עם ערבית כשפת אם. בין אם אוהבים את זה ובין אם לא, בישראל נוצר משהו חדש. הנסיון להאחז בכוח בזהויות שמלכתחילה היו מאד אמורפיות – לא מדובר כאן הרי באבחנות אתניות כמו בארה"ב – מיותר. המאבק האמיתי היום לדעתי, הוא כלכלי.

  2. שווארצע

    פרענקים יקרים, רוצים להצליח ב"מאבק"? איזה מאבק? הממשלה מלאה פרענקים כמוכם, שיכנזים ופרענקים נישאים ומולידים בני תערובת, וכו'. רק אתם, נושאי דגל הפרענקיות, מנציחים אותה.

  3. מנדרינה

    אף פעם לא היה מאבק על מהו אשכנזי, ואני מאוד מאמינה במה שאמר אסף גרניט לגבי היותו אשכנזי מובדל בתוך שכונה שלא הרבה בה אשכנזים

  4. אשכנזיה

    נראה שמדובר על כך שיהודים מכריזים על עצמם כערבים בני דת משה, ועל כן דורשים איזשהן זכויות. אף אחד לא טורח להסביר על יכולות ספציפיות שההגמוניה לא רוצה להכיר בהן, כאילו בוסים בישראל לא עובדים על תפוקה, אלא צבע עור.