הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
כור ההיתוך של אהובה עוזרי
בהספדים על אהובה עוזרי, שנפטרה השבוע, ציפינו לשמוע דברים רבים על היוצרת המבריקה שאיבדנו, על המוזיקה הנהדרת שלה ועל המורשת שהיא משאירה אחריה. אך התואר העיקרי שנשמע הוא "פורצת הדרך", תואר שזכתה בו על עצם קיומה בעולם המוזיקלי של שנות השבעים. היא נתפסה כעוף מוזר: אישה יחידה בקרב מוזיקאי הכרם של אותם ימים, ללא בעל וילדים ובין הבודדות שניגנו על הבולבול טרנג, שהפך לסימן ההיכר שלה.
במשך שנים רבות, תחנות הרדיו לא ניגנו את שיריה והזמנות להופיע על הבמות הממלכתיות לא הגיעו. אך הנמען של עוזרי היה הקהל. הוא, שעטף אותה באהבה והעניק לה שפע של כבוד והערכה, שימש לה מצפן ואבן בוחן. "גם כשאני כותבת אני חושבת על הקהל שלי, מה הוא יאהב, מה ינעם לו לאוזן", סיפרה בראיון ל"עכבר העיר" בדיוק לפני שנה.
הייחוד ביצירה המוזיקלית של עוזרי טמון בפתיחות שלה. אל המטען התרבותי והמוזיקלי שהביאה מביתה התימני, היא הוסיפה את מה שספגה מסביבתה ולמדה מאמנים נוספים. נהוג להתייחס לחזון כור ההיתוך הישראלי כאל כישלון, אולם למעשה נוצרו בישראל בהצלחה מרובה שני כורי היתוך שונים: בעוד יוצאי אירופה הותכו לתוך זהות תרבותית "אשכנזית", יוצאי אסיה ואפריקה הותכו אל תוך זהות "מזרחית". אשכנזיות ומזרחיות, במופעיהן הסוציולוגיים והתרבותיים בישראל הן תופעות מקומיות, יצירה ישראלית מקורית, השונה מסך הזהויות המרכיבות אותה.
כאשר התיכה עוזרי כלי נגינה הודי עם לחן תימני ומילים עבריות, היא בעצם יצרה שפה מוזיקלית חדשה ומקומית. המסורות המוזיקליות השונות בחברה הישראלית היו בשבילה כולן חומרי גלם, מבלי להצטרך לסווג או לדרג אותן. וכך, ללא כוונות פוליטיות, עם מלאי השראות מתחדש ושיתופי פעולה מגוונים, יצרה מוזיקה שהיא אקט פוליטי מובהק ומילאה תפקיד מהותי בניסוח התרבות המוזיקלית המזרחית הישראלית.
באוקטובר 2000 חלתה עוזרי בסרטן במיתרי הקול שהוביל לכריתתם באותו החודש. אפשר היה להניח שכאן תסתיים קריירת השירה שלה, מי יעלה על הדעת זמרת ללא קול. אבל עוזרי, בדרכה, המשיכה לכפור בקיומם של גבולות והעזה לערער על האקסיומה הבסיסית ביותר של המקצוע. מי שלימדה את זוהר ארגוב פיתוח קול לימדה את עצמה לשיר ללא מיתרי קול, ובכך העבירה את מעשה השירה מן הגרון אל הנשמה.
אהובה עוזרי לא רק העזה ליצור, היא סירבה באופן עקבי להיכנס אל התבניות שהחברה הישראלית ייעדה לה: כאישה, כמזרחית וכמוזיקאית. הזכות לבחור בעצמה עבור עצמה נראתה לה טבעית והיא לא חששה לממש אותה, ובבחירותיה הרחיבה פעם אחר פעם את ההגדרות המצומצמות של "ישראליות", "תרבות", "מזרחיות" ואפילו – שירה. במובן הזה, אין מדויק עבורה יותר מאשר התואר "פורצת דרך".
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
אהובה עוזרי היא אישיות, אבל למה להתרפק על העבר, יש נשים מזרחיות מדהימות מעצימות, הבוסית שלי היא כזו, אישה מיוחדת אבל לא יחידה
גם אלה שהוכנסו לכור היתוך אשכנזי, בשנות ה60-70-80, כשאני גדלתי כאן, נחשבו לנחותים לעומת ה"צבר". גם אני כאשכנזיה התביישתי מאוד במבטא הכבד של הורי, וביקשתי מאימי שלא תגיע לימי הורים בבית הספר, מיכיוון שמבטאה היה כבד יותר מישל אבי.
כל מי שהגיע לכאן לאחר קום המדינה היה צריך להשיל משהו, להתבייש במשהו, וקיבל הערות פוגעניות הקשורות למוצאו, לא רק מזרחיים. אפילו שארץ המוצא של הורי נחשבת אשכנזית קיבלתי הערות למוצאי מאשכנזים , שלא לדבר על מזרחים שלא רצו להכליל אותי ואחותי בסוכה השכונתית, ואמרו לי שאין מקום. אבל זה לא דבר שהוא שונה מכל מדינה בעולם. גם כל מי שמהגר נגיד לאנגליה אר"הב או קנדה צריך להשיל מעצמו זהות כל שהיא ולקבל על עצמו את מנהגי המקום. גם הגטו הישראלי שם, הוא שונה מישראל כאן, ומי שהכי נחשב מביין היהודים\ישראלים שם, הוא מי שמצליח לפי מנהגי הארץ שם, ולא מי שמצליח להישאר ישראלי.