• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מוניר, דנה והילדה

קטע מספר הביכורים של הילה עמית, ״מאושרי והלאה״
הילה עמית

כל לילה, במשך קרוב לשנה, מוניר הקריא לילדה את "כיפה אדומה". זה היה אחרי שהבית של דנה הוצף בביוב, ואחרי שעזבה אותו, מזוהם, כי בעל הבית לא הסכים להזמין אינסטלטור. ככה עברה לגור עם מוניר בלוינסקי, כמו משפחה מוזרה שאוחדה רק למטרות דיור: הוא, היא והילדה, שני חדרי שינה קטנים, סלון וגג.

כשהייתה בת שלוש, כיפה אדומה היה הסיפור האהוב עליה ביותר. מוניר ידע לעשות פרצוף מפחיד בקטעים שקשורים לזאב, ידע לעוות את פניו, לפעור עיניים גדולות, לשאוג, לגרום לילדה לצווח מפחד, להתחפר תחת השמיכה, לרעוד מעונג, מציפייה. מוניר לא היה מפסיק שם, היה עובר לסיפורים אחרים, מותח עוד ועוד את הדקות הללו בערב. הילדה כבר לא הסכימה שדנה תקריא לה סיפורים לפני השינה, ויתרה על אמא שלה לגמרי, בחלק הזה של היום, החלק של הסיפור. הסיפורים שדנה הקריאה לה נשמעו חוזרים על עצמם, ואצל מוניר נשמעו שונים ומיוחדים, השתנו מערב לערב. הוא לא ידע לקרוא עברית, רק לדבר. לכן המציא לילדה מילים על פי התמונות, בנה עלילה ממה שזכר מילדותו, מהאגדות. והיו גם דברים שהוא לא ידע לתרגם, שאפילו לא חשב לתרגם, כמו השמות למשל. ל"כיפה אדומה" קוראים בערבית "לָיְלַת אֶלְאָחְמַר", ושנים חשבה הילדה שזה שמה, לָיְלה האדומה. "היפהפייה הנרדמת" כונתה בפיו "הנסיכה הישנה", ולשלגייה קרא "לבנה כמו שלג". הילדה, כמובן, ידעה רק מה ששמעה ממנו. האגדות התגלמו בראשה בעלילות שמוניר חיבר לה כל לילה ובשמות שנתן לדמויות שם.

דנה ומוניר עבדו יחד גב אל גב במטבח של מסעדת "המזל" במטלון, עוד לפני שמוניר נעצר בפעם האחרונה ולפני שהיא נכנסה להריון. הוא אימץ את השם מוני, נאלץ לישון במחסן של המסעדה מאחור, מסכן ככה את ציון ואת אשתו. שנה הוא עבד שם עד שנעצר בידי שוטרי מג"ב: פלשו למסעדה, ביקשו מעובדי המטבח להציג תעודות. כמה חודשים ישב בכלא קציעות, שוחרר, נשלח בחזרה לשטחים, הורידו אותו במחסום חווארה, והחיילים צפו בו כמו בעכבר שמושלך בחזרה לכלוב. כעבור שלושה ימים הצליח לחמוק שוב, חזר למסעדה בלי רישיון והתייצב שוב מול הכיור, לא חשב לרגע שהבחור החדש שראה שם הוא מחליפו הקבוע. בהינד עפעף דחק את האחיין של ציון ממקומו.

דנה כבר התחילה לזגזג בין עבודות המטבח למלצרות, נכנסה להריון, נעה בין השולחנות עם בטן ענקית, נזהרה לא להפיל כלום, לא נחה לרגע.

אבל שלוש שנים עברו מאז הלידה עד שהתכנסו יחד בדירת שלושת החדרים בלוינסקי, קומה שלישית בלי מעלית, עם גג שכולו שלהם, גג שהילדה ומוניר שיחקו בו שעות על שעות, מדמיינים להם עולמות אחרים, ודנה ממוטטת אז מול הטלוויזיה, נושמת בכבדות, מתנתקת משניהם ומכל העולם.

ובלילות, אחרי ש"לָילה האדומה" לא הלהיבה עוד את הילדה וכבר עברו על כל הספרים שבמדף הקטן שלצד מיטתה, מוניר עבר לספר לה סיפורים אחרים: לא כאלה שכתובים בספר ומאוירים, אלא מהדמיון – סיפורים על שְׁכֶם, כמו שזכר אותה, כמו מאיזו תקופה עתיקה, מלכותית. סיפר על מלכה, שדמתה לאמו, ועל נסיך, שדמה לו עצמו, ועל נסיכה, כמו הילדה, שהסתובבה בסמטאות העיר והפכה את הכול לזהב

ובלילות, אחרי ש"לָילה האדומה" לא הלהיבה עוד את הילדה וכבר עברו על כל הספרים שבמדף הקטן שלצד מיטתה, מוניר עבר לספר לה סיפורים אחרים: לא כאלה שכתובים בספר ומאוירים, אלא מהדמיון – סיפורים על שְׁכֶם, כמו שזכר אותה, כמו מאיזו תקופה עתיקה, מלכותית. סיפר על מלכה, שדמתה לאמו, ועל נסיך, שדמה לו עצמו, ועל נסיכה, כמו הילדה, שהסתובבה בסמטאות העיר והפכה את הכול לזהב.

כשמלאו לילדה ארבע ביקשה ממנו שיספר את המעשיות בשפה שלו, השפה שדיבר בה לפעמים בטלפון, או עם הבחורים שהביא מדי פעם הביתה. אז היה סוגר את הדלת, מניח על שפתיו אצבע ארוכה ומחוספסת ואומר לה: "אבל אל תספרי לאימא, טוב?" והיא הייתה מהנהנת מתחת לשמיכה, מחייכת, מרגישה שותפה לסוד כביר, מוקסמת. תוך כדי ההירדמות למדה מילים, בעיניים עצומות הייתה עוצרת אותו במילה שהצליל שלה מצא חן בעיניה. "מה זה אומר?" הייתה שואלת, ומוניר היה מפרש לה. עדיין לא הבינה מה הוא מספר, אבל נשאבה אל קולו העדין, השקט, הפנטו אותה העיניים הבורקות שלו, ומקולו היא הרגישה מתי העלילה מפחידה ומתי היא מתוקה ושמחה. וכך הייתה נרדמת כל לילה עם מילה אחרת ששבתה את לבה, זכרה אותה גם בבקרים, שמרה אותה חבויה לאיזה יום בעתיד.

"מה אתה מספר לה כל לילה?" דנה שאלה אותו ערב אחד מהספה, מהשקע שישבנה טבע שם באריג המרופט ובספוג שבצבץ מקרעיו.

"סיפורים," מוניר ענה לה, ודעתו עוד הוסחה מאורות רמאללה שהיו פזורים שם ככוכבי זהב וכסף וריצדו מעל לגבעות, והוא והילדה ריחפו שם בשמים על שטיח תפילה קטן, מעופף.

"בערבית?" דנה הביטה בו, אבל לא הייתה בקולה שום ביקורת. תוכנית הטלוויזיה הסתיימה, והעיניים שלה חיפשו אחיזה והתקבעו על מוניר, ככה פלטה את שאלתה לחלל הסלון.

"בערבית, יָעְנִי, כן", הוא ענה לה, חולמני, בהה במקרר הפתוח, העביר את משקלו מרגל לרגל והוציא זה אחר זה מצרכים אל משטח השיש הקטן.

"אני מכין מָקְלוּבֶּה לארוחת ערב," מוניר אמר, הפשיל בצל מקליפתו, עטף חציל בנייר כסף, חתך תפוחי אדמה קוביות-קוביות, עובד במהירות, מתורגל. דנה הנהנה מן הספה. אחר כך אכלו שלושתם יחד בדממה מול המסך. מוניר סידר שיוכלו לקלוט ערוצים ערביים, והם צפו ב"סטאר אקדמי", כוכב נולד של דובאיי. מדי פעם נעורו עיניה של דנה כשזיהתה שירים שמוניר שר כשהוא מבשל או מנקה.

"פיירוז", היא קבעה.

"כֻל אֶלְאיחְתיראם", הוא אמר לה, כל הכבוד, מחייך.

מאושרי והלאה כריכה

כנראה שיעניין אותך גם: