הכל יחסים: טנגו אחרון באמת

"תער זול ואמבטיה מלאה במים", זו הייתה הדרך המדממת שלה לשים קץ לחייה. מותה פירק אותו לרסיסים. אם הייתה ברשותו איזושהי זהות עצמית, הפרידה המדממת השחיתה כל טל שבה. נפשו התעוותה והוא נותר כילד עלום שם, כחומר גלם, גוש אנרגטי של זעם, גירוד צורם שחייב לבוא על סיפוקו. תיבת פנדורה של שאלות עלו בעקבות נטישתה, שאת חלקן אין ביכולתו לנסח, ועל חלקן האחר אי אפשר להשיב.

"את נראית מגוחכת עם כל האיפור הזה, כמו איזו קריקטורה של זונה… אופליה המזויפת טבעה באמבטיה", פותח פול (מרלון ברנדו) את מונולוג הפרידה שלו מאשתו, רוז, ששמה קץ לחייה לאחר עשר שנות נישואין. "גם אם גבר יחיה אלפי שנים, הוא לעולם לא יוכל להבין את טבעה האמתי של אשתו… הייתי יכול להבין את בראשית כל העולם הזה, אבל לעולם לא אוכל לגלות את האמת עליך, לעולם". מי לעזאזל היית?… הנישואין שלנו היו רק עוד שוחה עבורך, וכל מה שהיית צריכה לעשות כדי לעבור אותה, זה תער זול ואמבטיה מלאה במים. את גרועה יותר מכל חזיר רחוב מזוהם שמישהו יכול היה למצוא, את יודעת למה?! כי שיקרת! את ידעת שאת משקרת! בואי, תגידי לי את זה, תגידי לי שלא שיקרת! אין לך שום דבר לומר לי על זה?"

בנקודה זו בסרט אנחנו שומעים את המחנק בגרונו. הנה, לראשונה מאז התמודדותו עם נטישת אשתו, מקבל פול כמה רגעי חסד ומצליח לאתר פיסה קטנה מזהותו המרוסקת, המתגלה כמעין עצב חשוף כואב, כמה לאהבה. "בבקשה, תגידי לי משהו מתוק. תחייכי אלי ותגידי לי שמדובר היה באי הבנה. קדימה! תגידי לי משהו, מזיינת חזירים מזוינת, עלובה ושקרנית". פול כורע תחת מיטתה ומתפרק לחלוטין. "אני מצטער רוז, אני לא יודע למה עשית את זה.. הייתי מבין אותך, אם רק הייתי יודע איך, אני פשוט לא יודע איך…אני חייב, אני חייב למצוא דרך".

*

לא היה טיימינג טוב מזה, גיל 19, הפרידה הראשונה והכואבת. בעודי מנסה להבין מה בדיוק קרה שם, תוך התמודדות עם חרדת נטישה מבלבלת שהייתה לשלד בארון שקם לתחייה בעקבותיה, קרה לי הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות – צפייה ב״טנגו האחרון בפריז״ של ברנרדו ברטולוצ׳י מ-1972. הטנגו הפך את עולמי וגרם לי להתאהב במריה שניידר, במרלון ברנדו, ברחובות פריז, והכי חשוב – בקולנוע כמדיום להעברה של מסרים, רגש אסתטי, שאלות קיומיות והרבה יופי. 

״הטנגו האחרון בפריז״ עוסק בהתמודדות עם פרידה אכזרית וברוטאלית ושאלות של זהות וגבולות היחסים שבין העצמי לאחר. הסצינה שתוארה מעלה היא אחת הסצינות המרכזיות בה, המשמשת נקודת המפנה כהכנה למערכה האחרונה הסוגרת את יצירת המופת. ברנדו מגלם את אחד התפקידים היותר מורכבים ומעניינים שעשה בכל שנותיו כפרסונה קולנועית אהודה ומוכרת. לצערי, גם כשידוע לכל שמדובר ביצירה קולנועית משמעותית וחשובה – אף אחד לא ממש זוכר אותה; ההמונים זוכרים רק את סצינת החמאה הפרובוקטיבית, אבל אני יכולה בלב שלם לומר שגם אם היו מוחקים אותה מהסרט היא לא הייתה גורעת בהרבה מיצירת המופת של ברטולוצ'י. המסר עדיין היה עובר.

שני שחקניו הראשיים והמוכשרים סלדו ממנו ומהיצירה. כולם יודעים מה שניידר חשבה על ברטולוצ'י, ובצדק, רק שמסתבר כי ברנדו גם הוא נמנע מהבמאי, וייתכן שהיה מעדיף לו היו גונזים את הטנגו האחרון מרשימת הפילמוגרפיה שלו (עדויות מצמררות באשר לניסוי הקודח של ברטולוצ'י בנפשו של ברנדו במהלך העבודה על דמותו של פול תמצאו בביוגרפיה התיעודית עליו משנת-2015). לא שניידר ולא ברנדו התגאו בסרט הזה. כל זה משאיר אותי עם ההנחה העגומה שברטולוצ'י כנראה השתמש בפריבילגיה שניתנה לו, כדי 'לאונן' מול המסך (ותסלחו לי על הביטוי). אני אומרת את הדבר הזה בצער, כיוון שהסרט הזה עוסק בבעיה קיומית, טראגית ואוניברסלית, הנוגעת לרבים מאתנו.

האם אפשר באמת להכיר מישהו? האם בדידות טמונה במהותנו ומה זה אומר על מערכת יחסים זוגית או הורית? למה אנו עלולים להפוך כשאנחנו מנוכרים? היכן עובר הגבול שבין האני לאחר? האם גבר ואישה באמת יכולים להכיר זה את זו? אלו השאלות המרכזיות בהן עוסק ״הטנגו האחרון בפריז״. הוא מביא לקדמת הבמה סיפור התמודדות עם רגשות אשמה, ומשבר זהות שהוא תוצר של טראומה שפרידה ויחסים עשויים לעולל, בגרסאותיהן הקיצונית.

[ולא, אנשי וויקיפדיה, ״הטנגו האחרון בפריז״ אינו 'דרמה אירוטית'. אין בו שום אירוטיקה, ואם היא מתקיימת בו היא בסך הכל מדיום, משטח בסיס שדרכו מובאת לקדמת הבמה תחושת ניכור, בלבול ועיוות הגבולות שבין העצמי לאחר. אינטימיות בין שני אנשים נפרדים, שרוצים להתחבר ויכולים לעשות כך, לא תמצאו שם].

בזמן שברטולוצ'י עבד עם ברנדו על דמותו של פול, הוא ביקש ממנו להתלוות אליו לתערוכת הציורים של פרנסיס בייקון בגראן פלאסה בפריז. בייקון, שחי חיים יוצאי דופן, התמודד עם יחסים סאדו-מזוכיסטיים באפיזודה ארוכה אחת של חייו ולאחר מכן עם התאבדותו של מאהבו, ג'ורג' דייר. הוא ידוע בציורי הדיוקן שלו, בשזירה מיוחדת של ציור דיוקן פנים בתוך דיוקן פנים אחר, בעיוות ייחודי. ברטולוצ'י ידע טוב מאוד כיצד הוא רוצה לעצב את דמותו של ברנדו, הוא הסתכל עליו ואמר – אתה רואה את הזהות המרוסקת שבדיוקן הזה? כך אני רוצה שתיראה.

אלו לא המילים המדויקות, כמובן, אבל ציוריו של בייקון מדברים בפני עצמם. יצירותיו נשענות על דמויות שאיבדו משהו, אבודות בתוך פנימיותן שלהן, והדבר מקבל ביטוי פיזי של עיוות הפנים בדיוקנן העצמי – סימן ההיכר המרכזי שיש לאדם. ברטולוצ'י עצמו תיאר זאת טוב מאוד: "פנים שנאכלו על ידי משהו שמקורו פנימי". אכן, משברי זהות יכולים לקרות בדרכנו כתוצאה מחוויות טראומטיות ביחסים, ונשאלת השאלה, מה עושים מכאן?

"תעשה את זה שוב!"

פול חווה משבר זהות קשה בגיל 45. צעירה יפהפייה (מריה שניידר בדמותה של ג'ין) ניגשת לבית הדירות אותו ניהל יחד עם אשתו שזה עתה התאבדה. חילופי משפטים קצרים מובילים לסצינת סקס שנראית טכנית, כמו גירוד מאסיבי באוזן או קילוף עור של פצע שהגליד. עם הבגדים, על הקיר, תוך דקות ספורות, הוא גומר ושם זה מסתיים. במקביל לניקיון האמבטיה העקובה מדם, הכנות הלוויה, פגישה עם מאהבה של אשתו המנוחה וסגירת חשבון עם חמתו, מנהל פול מערכת יחסים עם ג'ין, המבוססת על תנאי מאוד ברור מצדו, תנאי שעליו הוא ישלם בסוף: יחסים ללא היסטוריה, ללא עתיד וללא זהות. הוא מסרב להכיר בה ובוחן באמצעותה את אותם הגבולות המעוותים שהיטשטשו בינו לבין ה'אחר'. היא מוכנה לעשות הכל, ועל אף שהתנאים שהציב בפניה אינם לרוחה, היא מבקשת ממנו עוד. ההכלה שלה מכינה אותו לפרידה האחרונה שהוא יצטרך לעשות, לקראת המערכה האחרונה, במונולוג שובר הלב שלו.

מי שראה את הטנגו האחרון בפריז יודע שסצינת החמאה היא יחסית 'לייט' בהשוואה לסצינות קשות אחרות והרבה פחות פרובוקטיביות במה שאנחנו רואים על המסך. למשל זו בה פול מורה לג'יין להביא את קוצץ הציפורניים ולדחוף לו אצבעות לתחת, בזמן שהוא מבקש ממנה שתדמיין עבורו חזיר שישכב איתה, שיקיא עליה ושיגמור עליה גם את קרביו בזמן שהוא גוסס. –"האם תעשי את זה למעני?" -"כן! וגרוע מזה!" היא משיבה. סצינה קשה נוספת היא זו בה הוא משתעשע עם חולדה מתה שנמצאה על המיטה בה הם תנו אהבים, בזמן שג'יין מבועתת מחלחלת גועל איומה. 

מדוע ג'יין מתאהבת בו? פשוט כך.

"אתה יודע למה אני מאוהבת בו? כי הוא יודע איך לגרום לי להיות מאוהבת בו".

-"את רוצה את אותו גיבור זוהר וזהוב, שיבנה סביבך מבצר שבו תוכלי להתחבא… כדי שלא תוכלי להרגיש יותר מפוחדת, או בודדה, זה מה שאת רוצה נכון?" -"כן!" היא משיבה. "לעולם לא תמצאי את זה". לא יעבור הרבה זמן עד שהמבצר הזה יהפוך למבצר שבו הגבר שלך ישתמש בכל מה שיש לך (גופך, נשמתך), בכדי לבנות לעצמו מבצר אחר, למזבח הערצת הזין שלו״.

-"אבל מצאתי אותו כבר!" היא מתעקשת.

-"כולנו לבד, עד שלא נעמוד בפני המוות, עד שלא תרגישי את רחם הפחד, רק אם זה יקרה, אולי אז תוכלי למצוא אותו".

-"אבל מצאתי אותו! זה אתה".

עונשו של ברטולוצ׳י

אכן, פול מגיע בסופו של דבר אל רחם הפחד ועובר את השוחה האחרונה בתהליך הפרידה שלו מאשתו המנוחה. מנקודה זו הוא מוכן להתחיל מההתחלה, ומבקש לסגור את מערכת היחסים שהתקיימה עד כה ביניהם, ולפתוח אחת חדשה, המבוססת על הכרה ואהבה הדדית. אולם, סופו טראגי. ממש כמו אורפיאוס, הוא הפנה את ראשו לאחור. ברגע שהוא בנה את היחסים סביב אותו התנאי שבבסיסו פחדים ואנרגיות של טראומת פרידה, החרדה העזה והנוראית ביותר שלו מתגשמת: הוא מאבד את ג'ין ולעולם לא יוכל להתאחד אתה שוב.

שניהם רוקדים את הטנגו האחרון שלהם בפריז, נוחלים כישלון חרוץ, ריקודם המשותף אינו תואם לקצב הטנגו, והם מגורשים מהרחבה. סופם הטרגי מותיר אותם מנוכרים זה לזו, זרים גמורים.

ומה באשר לעונש של ברטולוצ'י? באופן אירוני, כבמאי הסרט, הוא סיים ממש כדמויותיו הראשיות. ״הטנגו האחרון בפריז״ היה לטנגו היחיד והאחרון בסט של יצירת מופת. במהלכה נוצרו יחסי ניכור בינו לבין צוות השחקנים שלו, וכך בין היצירה לקהל הצופים. די לראות כיצד מוזכרת היצירה הקולנועית שלו בימים אלה – 44 שנים אחרי – לאור פרשת 'סצינת החמאה' שעלתה שוב לכותרות.

׳הטנגו האחרון בפריז? אה, זה הסרט הפרובוקטיבי ההוא, נו, זה עם החמאה׳; ׳הסרט הזה שיש בו הרבה סצינות סקס׳; ׳דרמה אירוטית׳. ברטולוצ'י אמנם לא מתחרט, אבל את העונש שלו הוא כבר קיבל. אף אחד לא זוכר ש״הטנגו האחרון בפריז״ עוסק בניכור שבמערכות יחסים, בבדידות אינהרנטית, באובדן, במשבר זהות, בתחושות אשמה ובעיוות שנוצר בין גבולות הפנים לחוץ, ובשאלה המרכזית האחת: ׳האם אפשר באמת להכיר מישהו?׳.