• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

מנגנון הרוע שמשרת את הזנאות

החברה הזנאית השכילה ליצור בתוכה תת קבוצה שעליה לא חלים חוקי אנוש; קבוצת נשים שמותר לשלוט ולהתעלל בהן, להפקירן ולהשתמש בהן בתשלום. עד מתי נמשיך להתחמק מעימות עם חצי מיליון זנאים שחיים בתוכנו? לקראת אירוע "באות לזנאים" ביום ה' הקרוב
נטע לאור

מעצבת אופנה, מפעילת עמוד ׳הדיסקרטים׳ והזרוע המיליטנטית שלו ׳באות לזנאים׳, פעילה ב׳לובי למיגור זנאות׳ ומצויה בשלבי הסבה להוראה

כשלמדנו על השואה בבית ספר, וגם מאוחר יותר כאשר קראתי ושמעתי ולמדתי והבנתי יותר, ניקרה בי שאלה אחת ולא נתנה לי מנוח: איך הרגישו האנשים שחיו בזמן ההוא, שגידלו את ילדיהם והלכו לעבודה ויצאו לטיולים, חוו את השמחות הקטנות של החיים ולצידן את האתגרים הגדולים ונקודות המפנה כמו גם השגרה היומיומית, איך הרגישו כשהתאהבו והתחתנו או נפרדו ושברו את הלב על מזבח האהבה, איבדו יקרים והתחילו מחדש ובכל מקרה, התמודדו עם החיים, וכל זאת כאשר בטווח יריקה מהם (פחות או יותר), נלקח שכן, מורה, ילדה מהכיתה, הרופא, הזבנית, החברה מהעבודה, הבוס, הקליינטית הקבועה, אחד אחד להשמדה.

איך מרגישים כשחיים בזמן שעם שלם מאבד את חייו בשיטתיות, בתוך הכאן והעכשיו שלך, ואף אחד לכאורה, לא שומע לא רואה. רציתי להבין. רציתי לחוש את הדברים שלמדנו עליהם, מהנעליים של אלו שפשוט היו שם; לא הקורבנות, לא הרוצחים או היוזמים, אלא פשוט מי שהזוועות האלה התחוללו לצידם, לצד היום יום שלהם. איך מרגישים לחיות לצד, לא בתוך, זוועה?

ובימים אלה אני שואלת את השאלה הזו מחדש: איך *אנחנו* מרגישים שכשאנחנו חיים את חיינו, לפעמים מתחת לזרם, לפעמים מעליו, ורוב הזמן בתוכו – איך זה מרגיש כשבמרחק יריקה מאיתנו, נלקחת אישה על ידי זנאי. שבכל רגע מחיינו, לא רחוק מאיתנו, גופה של האישה בזנות נחדר על ידי גבר זר שלא מכיר בה, באדם המתגוררת בגוף הזה. איך אנחנו מרגישים כיחידים וכחברה, להתקיים לצד, ולא רחוק, ממפגש תמידי, מפגש אלים ואפל, כה אלים ואפל שהתנאי לקיומו הוא הכחשה. שניהם, הן הזנאי וזו שמכונה זונה, מפרידים בין הגוף שלה לבין האישה שהיא. הוא עושה זאת על מנת להצדיק את מעשה הקנייה של אברי מינה – לכאורה התשלום שהוא משלם לה (ולסרסור) מקנה לו זכות על הגוף שלה ועל אבריה האינטימיים והרצונות שלה, כאילו אלו הם עצם חסר חיים.

הפגנה מול מועדון הפוסיקט, אוגוסט 2016:

מעשה התשלום לכאורה מפריד את האישה מהגוף, ומאפשר לנו באלגנטיות, להתעלם מכך שבקרבנו שורדת-לא-שורדת קבוצה של נשים שהמערכות הרפואיות מזניחות, המערכת המשפטית לא סופרת אותן, המשטרה לא מגנה עליהן (והן נרצחות באחוזים גבוהים יותר משאר האוכלוסייה, בידי אזרחים רגילים שלא נאלצים לתת את הדין), התקשורת לא מספרת לנו כשזה קורה, ולא מעדכנת אותנו לגבי שאר האלימות שהן סופגות, מאיתנו, מדי יום ביומו, נזקים קשים של גוף ונפש, כשגיל התמותה הממוצע שלהן הוא 40. זאת ועוד, כל קיומן מתמצה בלספק מאוויים לקבוצה אחרת ואין להן דרך לצאת מהתהום שהן לכודות בה – מעגל הזנות. אין תשתיות רווחה לעזור להן להשתלב מחדש בחברה שלנו; זוהי קבוצה שקופה שאנו מבחינים בה לעיתים נדירות, ואם כבר מבחינים, אז לגנאי ולהשפלה.

בעוד שמעשה התשלום לכאורה מפריד את האישה מהגוף, היא הרי ממשיכה להיות לכודה בו ובסיטואציה, כשהוא, הזנאי, משתמש בה ובאברי המין שלה, מנקז לנקבים שלה את האגרסיות האנטי חברתיות שלו (וקורא לזה ״מין״). גופהּ חסר הגנה פיזית, והיא חסרה רישות חברתי ופוליטי וכל רישות שהוא כך שהיא לכודה לא רק בגוף שלה, אלא גם בידי הזנאי, הסרסור ונסיבות חייה. התנאי לקיום המפגש האפל מהצד שלה, זו ההפרדה שהיא יוצרת.

הם נפגשים במקום בו היא נוטשת (רגשית והכרתית) את ההתרחשות של הזנאי בגוף שלה, על מנת לשרוד את הבלתי נסבל. היא עושה זאת בעיקר באמצעות שימוש בסם, ובכל מקרה, זו דיסוציאציה. ככל שהמנגנון הזה הישרדותי עבורה, בד בבד עם ההגנה הרגעית שהוא מספק לה, הוא מחליש את יכולתה להתנגד לסיטואציה ולאזור את הכוחות העצומים הנדרשים על מנת לנסות לעצור את הסבב הפוגעני שהיא כלואה בתוכו. וכך, בנקודה הזו שבה הוא קורע את האישה מהגוף שלה והיא מתנתקת ונקרעת מעצמה על מנת שלא לחוש בכאב, במפגש הזה נחתמת אחת העסקאות האפלות ביותר שידעה האנושות. וזו עסקה שנחתמת לידנו, לצידנו, בתוכנו, בזמן שבו אנחנו חיים ללא הפרעה את שגרת חיינו.

בעוד שמעשה התשלום לכאורה מפריד את האישה מהגוף, היא הרי ממשיכה להיות לכודה בו ובסיטואציה, כשהוא, הזנאי, משתמש בה ובאיברי המין שלה, מנקז לנקבים שלה את האגרסיות האנטי חברתיות שלו (וקורא לזה ״מין״). גופהּ חסר הגנה פיזית, והיא חסרה רישות חברתי ופוליטי וכל רישות שהוא כך שהיא לכודה לא רק בגוף שלה, אלא גם בידי הזנאי, הסרסור ונסיבות חייה

העובדה שהאנושות מכנה את העסקה האפלה הזו בשם ״מקצוע״, מעידה על מנגנון הרוע שמשרת את הזנאות. הימכרות כחפץ חסר חיים, משל את גופה ללא בעלים, בעודך בחיים – אינה מקצוע. כולנו מזדעזעים כשמדי פעם נחשף בעיתונות פשע נקרופילי שאנס מבצע בגופה. אין אחד שלא יגנה ויזדעזע ואפילו ייגעל, ממעשה התעללות בגופה (מלבד, כמובן, נקרופילים או אנשים שכמותם). הנקרופיליות נתפשת כמעשה מגונה, דוחה, מכוער ומעוות. אבל מדוע החברה מסבה את פניה כשהופכים אישה לגופה בעודה בחיים, כופים עלייה את תפקיד הגופה בפשע הנקרופיליות, ומאלצים אותה לחוות את הפשע הזה ואת תוצאותיו ההרסניות על הגופנפש שלה?

מכל זווית שנבחן את זה, הזנאות גרועה מהנקרופיליות: הגופה לא נאלצת להעמיד פנים ולהיות באינטראקציה עם הזנאי. לגופה אין זיכרונות וצרכים והיא לא חווה את הכאב הרגשי והפיזי. הגופה לא חווה סכנת חיים שזנאים סוטים ואלימים (נפוצים לצערנו) מהווים כלפי האישה בזנות. את הגופה לא מאשימים ב״בחירה שלה״. הגופה לא נאלצת להמשיך לשרוד בעולם הזה כשהיא בתחתית של התחתית החברתית ונתונה לגחמות של הרפש האנושי הכי מעופש, בשקט ציבורי, מתחת לרדאר של כולם באין מפריע, במסתורין של מרחק יריקה מכאן.

למעשה, לא רק שבאין מפריע, אלא בעידוד מסיבי מגמתי של כוחות פוליטיים כלכליים עצומים, כוחות שמעצבים לנו מציאות שבה המוחלשות הן טרף. מעצבים לנו מציאות של מכירת נשים לפי שעה. מציאות המכחישה את אחת העסקאות המשתלמות והרווחיות ביותר לבעלי ההון. כי תעשיית השימוש באברי המין של נשים היא השנייה ברווחיותה אחרי מכירת נשק. ונשים, לעומת נשק, ניתן למכור שוב ושוב.

ההתרחשות הזו קיימת על מנת להעשיר את הסרסור ובעלי ההון שקשורים אליו (שהם רבים ומרכזיים ממה שהדעת נותנת), מצד אחד, ומהצד השני, על מנת לאפשר לזנאי לנקז לגוף של האישה בזנות את כל התאוות הסדיסטיות האנטי הומאניות שהחברה לא מקבלת פריקתם מול חבריה האחרים. זו עסקה משולשת בין הזנאי, הסרסור והחברה, שכלולה בה הפרדה של אישה מהגוף החי שלה, על מנת לעשות בו, בגוף שלה, כרצונם, שעה אחר שעה, יום אחרי יום אחרי לילה, ללא הפסק, מרחק יריקה מכאן.

החברה הזנאית השכילה ליצור בתוכה תת קבוצה שעליה לא חלים חוקי אנוש; קבוצת נשים (בזנות) שלא עומדות בקריטריון ההומאני, קבוצת נשים שמותר לשלוט בהן ולהתעלל בן, להפקירן ולפרוץ אליהן ולהשתמש בהן בתשלום. אלו נשים שלא שייכות לחברה וחוקיה לא חלים עליהן. החברה שיצרה אותן העניקה להן שם: זונות, מופקרות, פרוצות. השם שניתן להן הוא אות קין שמסמן לזנאי למי מותר להכאיב, כלומר מי לא זכאית להגנה ולרישות חברתי וליחס בסיסי הוגן ואחראי שבין (שאר ה)אדם לחברו. אבל ליתר בטחון, ועל מנת להבטיח את המשך הקיום של הטרף לזנאי, ננדה אותן, נוקיע אותן, נקיא אותן מתוכנו, ננתק את הגשרים ביננו לבינן.

מצד אחד ההתרחשות הזו קיימת על מנת להעשיר את הסרסור ובעלי ההון שקשורים אליו (שהם רבים ומרכזיים ממה שהדעת נותנת), ומהצד השני, כדי לאפשר לזנאי לנקז לגוף של האישה בזנות את כל התאוות הסדיסטיות האנטי הומאניות שהחברה לא מקבלת פריקתם מול חבריה האחרים. זו עסקה משולשת בין הזנאי, הסרסור והחברה, שכלולה בה הפרדה של אישה מהגוף החי שלה, על מנת לעשות בו, בגוף שלה, כרצונם

האבסורד הוא שהן אלה הנתפסות כמלוכלכות בעסקה האפלה. בעוד שלמעשה, אנחנו אמורות להכיר להן תודה שכן גופן ונשמתן מוקרבים על מזבח הנישואין הנורמטיביים לכאורה שהזנאי (שהוא נפוץ להחריד!) מקיים בפרהסיה; קבוצת הטרף קיימת על מנת להגן על האישה ״החוקית״ מהיצרים הסדיסטיים שהוא מתעקש לתת להם דרור. מתעקש שלא להכיר בקיומם האפל. מתעקש להצדיק אותם ולכנה אותם "יצר", כאילו מדובר בצורך הישרדות בסיסי.

בואו נעמיד לרגע פנים שלחדור לאישה מוחלשת תוך ביתור הגופנפש שלה, על חשבונה וללא שמץ אנושיות, בעסקה שנמשכת לתוך הלילה שעה שעה, זנאי אחר זנאי 24/7, עסקה שהיא משלמת עליו את אחד המחירים הנפשיים הכבדים שמוכרים לאנושות, נגיד שאכן מדובר בצורך הישרדותי שלו. מי הוא השופט שראה וגזר, שאכן ההישרדות שלו נעלית על ההישרדות שלה? מי החליט שזה בסדר שקיומו יבוא על חשבונה? מי קבע שחייו יותר יקרים ושמותר לו לקחת ממנה את ישותה, על מנת לשרוד?

האם אנחנו כחברה מסכימים להמשיך לייצר קבוצת נשים שתספק לו את ה"יצר" המתיר לעשות לה את זה; על מנת שלא יעשה את זה לנו? האם זה הסדר החברתי שמקובל עלינו? האם נסכים לכך שהיצר לכאורה (כלומר, הרצון!) של הזנאי ימשיך להכתיב לנו את הסדר החברתי? האם נמשיך להסכים לקיים במו ידנו, במרחק יריקה ובתוכנו, סדר חברתי שעוקף עימות עם הזנאי? סדר חברתי שמגן על הזנאי מחשבון נפש והבנה של חוסר המוסריות היסודי של הזנאות? האם נמשיך להימנע כחברה מלהתעמת עם הזנאי שחי בתוכנו?

עימות כזה מתחולל באמצעות הצעת החוק להפללת לקוחות הזנות, לדוגמא, אשר כופה עליו הבנה של אי המוסריות התהומית הגלומה במעשיו כאשר הוא מגדיר אותו כעבריין. נכון להיום, לא רק החברה, אלא גם השפה, בהתאם, לא מתעמתת עם הבחירות של הזנאי. כי הרי לכל איש יש שם. אבל לזה שעושה שימוש בגוף שלה, אין שם. הוא לא נראה, הוא מתערבב ביננו כאחד האדם. לזנאים אין שם בשפה העברית. את המילה זנאי ניכסנו באופן עצמאי, על מנת להעמיד את הדיסקרטים במרכז הדיון. הדיסקרטים התרגלו להיות רואים ובלתי נראים; התרגלו לכך שהקורבן שלהם היא זו שמנודה, היחידה שקיימת בעסקה. הפער המובנה וההיסטורי ביחסי הכוחות בינו לבינה הפך בחברה הזנאית שלנו לאישור וללגיטימציה של השימוש בה, בבחינת החזק מנצח.

בחברה שלנו הקורבן נאלצת לשאת אות קין, סימון שמייעד אותה כאישה שלא חלים עליה חוקים ממסדיים, קוד אתי ומוסר. היא מסומנת כמותרת וחסרת הגנה, כך שהוא יוכל להמשיך באין מפריע, להמשיך להשתמש באברי מינה כאילו אינם שייכים לאישה אנושית, לעשות בה כרצונו, לא רחוק מכאן, בתוכנו, מרחק יריקה, יום יום, רגע ברגע, לילה לילה.

מעט נתונים יבשים: 15 אלף נשים בזנות בישראל, כ-5,000 מתוכן הן קטינות. כחצי מיליון זנאים, חלק גדול מהם נשואים ואבות לילדים; מצווארון לבן ועד לכחול. חוק הפללת לקוחות הזנות מעוכב בכנסת מאז 2012 ללא כיסוי תקשורתי. הסרסרות בישראל מגלגלת למעלה ממיליארד שקל בשנה, אך הממשלה לא מתקצבת כהלכה את המאבק בה. על מנת לצאת ולשרוד יציאה מהזנות צריך מערך תמיכה ושיקום מפותחים הרבה יותר ממה שיש לנו היום, ששואף לאפס.

אכן, זנות היא בחירה. אבל לא, זו לא בחירה שלה אלא בחירה של המדינה להשאיר אותה שם.

אירוע באות לזנאים יתקיים ביום חמישי הקרוב, 22 בדצמבר 2016

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי גלברט

    אני בעד המאבק נגד הזנות
    אני חושב שהמהפכה תבוא בחינוך – כלומר כבר בגיל אפס יקפידו על היחסים בין בנים ובנות
    אני חושב שהפיתרון צריך לבוא מנשים אקדמאיות מתמחות בחינוך שיפתחו מטודולוגיה בכיוון הזה
    אני חושב שנשים מוכשרות וישרות צריכים לתפוס את השלטון ולנהל את האג׳נדה שלהם
    אני חושב שצריך להתחיל בהרצת נשים לראשות ערים ומשם לשילטון המרכזי

  2. דןש

    זנות בדומה לטרור אינה ניתנת לחיסול – שום חוק לא יגבר עליהם.
    מה שנדרש הוא חינוך להתחשבות, לאהבת האדם וליישם את האימרה שמה שנוא עליך אל תעשה לסובבים אותך.

  3. מני

    נו ואת חושבת שאם תפלילי גם את הזנאים אז מצבן של הזונות ישתפר? זה רק ירד עוד יותר למחתרת, כמו שהיה עם אלכוהול והימורים. החוקים הממסדיים, הקוד האתי ומוסר לא משגשגים מתחת לאדמה, שם חשוך וקר. מה שאתה צריכה לעשות זה לנסות למסד את הזנות בחוק, כמו בהולנד, שם זה מפוקח ומנוהל ויש תנאים סוציאליים ושוטרים שמקשיבים ברצינות לטענות על אונס.

  4. דני

    התיאור שלך את הדברים מוקצן לחלוטין. ברור שזנות זו תופעה עגומה, אבל אף אחד לא קונה את הגוף של הזונה. קונים את ההסכמה שלה לקיים יחסי מין בתשלום, זה לב הענין. האם זה באמת לא מוסרי? למה, רק בגלל שזה קשור במגע מיני? האם מגע מיני שונה כל כך מהותית מפעולות אחרות שאנשים עושים תמורת תשלום? אנחנו משלמים כסף לאנשים כדי שינקו לנו את השירותים. משלמים כסף לאנשים כדי שיתנו ויקבלו מכות בעבודתם כשוטרים או מאבטחים. משלמים לכאלו שיהרגו או ימותו עבורנו. אז מה כל כך חריג ומיוחד בלשלם לכאלו שיקיימו איתנו יחסי מין? אני רחוק מלעשות אידיאליזציה של זנות וברור שלא הייתי רוצה שאף אשה שאני מכיר תעסוק בזה, אבל את לוקחת את זה לקיצוניות ההפוכה. ולהפגין נגד מועדוני חשפנות? רוב הקהל שנמצא שם לא הגיע כדי לצרוך שירותי מין. להפגין נגד סוג כזה של זה כבר פוריטניות נטו.

  5. ליכודניק

    דני, דעתי הייתה כדעתך עד שראיתי נתונים כי שיעור ניכר מהנשים בזנות סבלו בילדותן מהתעללות מינית.
    כלומר, יותר משזה עיסוק "שאנשים עושים תמורת תשלום", זה ביטוי למצוקה נפשית ולתחושת חוסר ערך.
    אם נלך לפי הדוגמאות שלך- אם היה מתברר שקבוצה מסוימת של מאבטחים סבלה בילדותה מאלימות במשפחה וכניראה שעל רקע זה הגיעה לאבטחה, הייתי עוזר גם לה.

  6. דן קציר

    הדיון על הזנות חשוב. מתן מענה לנשים רבות במצוקה – גם הוא חשוב.
    אך נראה שהשיח כרגע (ומאמר זה) כולל רגשות זעם, קורבנות והאשמה, ולא דיון עמוק, הגיוני ואמיתי בתופעה זו. שתי בעיות במאמר זה:

    – זנות היא תופעה רחבה מאד. התיאור של "אישה הלכודה… שכופים עליה… שהזנאי מנקז אליה את כל יצריו הסאדיסטיים" – זהו אינו תיאור ריאלי של תופעת הזנות, אלא של חלק ממנה, ולא החלק הגדול. מפגש בין זונה ללקוח יכול להיות בין גבר חלש ונזקק לאישה חזקה ממנו ריגשית. בין גבר עני למדי, לאישה שמרוויחה פי כמה ממנו. הוא יכול להיראות ולהיחוות כמו מפגש אוהבים בתשלום. הוא יכול לכלול רגשות חיבה ומשיכה והנאה הדדיים. הוא יכול להיות בין אשה שבחרה לתת מין בתשלום פעם בשבוע או פעם בחודש, או פעם ביום, מתוך שיקוליה. אני יודע שכך זה יכול להיות, כי חוויתי חוויות כאלה. ואני יודע, כי כל חברי, המשכילים, רגישים, חביבים ומפותחים רגשית, הלכו פעם לזונה, וזה אף פעם לא היה מפגש סאדיסטי עם אשה מסכנה שנמצאת בדיסוציאציה (ניתוק). הם סיפרו לי.

    – הבעיה השניה היא התייחסות המאמר לזונות. קולן לא נשמע, והכותבת מדברת עליהן כאילו היו בעלי חיים הכלואים במשק או מעבדה. מתוך פמיניזם לכאורה, משחזרת הדוברת את הדימוי של זונה כדמות כמעט חסרת אנושיות – אין לה שום כוח, שום בחירה, שום שיקול דעת, שום עוצמות. למעשה, הכותבת מדברת ממקום של התנשאות גדולה, הכללה וסטריאוטיפיזציה של אוכלוסיית נשים ענקית ומגוונת.

    הדיון המהותי והנכון יותר בזנות ראוי לו שיתמקד בהבנת המנגנונים החברתיים המורכבים שבתוכם היא פועלת, מתן מענה חינוכי, כלכלי ופסיכולוגי לכלל האוכלוסיה, ולזונות וללקוחות בפרט. האשמת לקוחות הזונות והצגתם כפושעים או מקרבנים היא חוטאת לאמת ולמציאות, וגם לא תביא לשיפור מהותי כשלהו בקרבנו.