לא רק עמונה: כך תמשיכו את תנופת ההתנחלות

לוּ רק יכולתי, הייתי יועץ. במקיאוולי אני מקנא כי הוא היה יועץ לנסיך (אם כי מעצותיו אני פחות מתלהב), והגיבור שלי בסרט ״הסנדק״ היה טום הייגן, בכיכובו של רוברט דובאל, הקונסליירי של משפחת קורליאונה. סוף-סוף, על רקע חוק ההסדרה וענייני עמונה, כשהממשלה מאוישת במצדדים נלהבים בהתיישבות וייהוד המרחב, הגיע שעתי לעוץ עצה לבכירי הפוליטיקאים – מה עליהם לעשות כדי להמשיך בתנופת הפרחת השממה.

1. הירגעו! יש תקדימים להפרת החוק בזירת ההתיישבות בשטחים

אם לשפוט על-פי ההיסטוריה, החוק להלבנת המאחזים יעבור. אולי לא בגלגול הנוכחי, אולי בנוסח שונה מזה שאושר לא מזמן בקריאה טרומית, אבל זה יקרה. בקרוב. רוב המאחזים (אולי לא עמונה, אבל נגיע לכך בהמשך), גם אלה שבנויים על אדמות בבעלות פלסטינים, יהפכו ליישוביי קבע. כך פועל המעשה הקולוניאלי מאז ראשית המפעל הציוני – שמסמן מרחבים כחוקיים, לא חוקיים או ראויים להכשרה בהתאם לשיקולים לאומיים.

בתודעה הישראלית והציונית, התיישבות כאמצעי לשליטה במרחב וייהוד הארץ קודמת לחוק. ישנה ציפייה שהחוק יתאים את עצמו לאינטרסים המרחביים של הציבור היהודי בישראל, או שיוותר כרעש רקע עמום כדי לייצר מראית עין של סדר, זכויות אדם, שוויון בין אזרחי המדינה ובעיקר תחושה של מצפון ממורק מחטא מוסרי. מנחם פליקס, מראשי גוש אמונים, חלקכם בוודאי מכיר אותו, הסביר בבג"ץ אלון-מורה: "ההתנחלות בארץ ישראל שהיא הייעוד של עם ישראל ומדינת ישראל, הינה ממילא ביטחונם, שלומם וטובתם של העם והמדינה".

היגיון זה הכתיב את המהלך של הקמת יישובים בשטחים והכשרתם בדיעבד מאז 1967. בשנים הראשונות הוקמו יישובים לכאורה כמענה לצרכים ביטחוניים, וכחלק מתרגילי התחמקות מביקורת בינלאומית ופנימית. שופטי בית המשפט העליון העניקו גושפנקא חוקית למהלך בבג"ץ בית אל באומרם: "מבחינת השיקול הביטחוני הטהור, אין לפקפק בכך שנוכחותם בשטח מוחזק של יישובים – אפילו ׳אזרחיים׳ – של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני". למעשה, בית המשפט אישר להלבין התנחלויות שהוקמו ללא היתר, לעתים בקרקעות בבעלות פלסטינים, בטענה שהן תורמות לביטחון. מיותר לציין שהמתנחלים שהתיישבו בקרקע לא להם וללא הסדרה, נהנו מהלבנה שהעניקה להם זכויות ברכוש שתפסו בדרך עקלקלה מבחינה חוקית.

שנה מאוחר יותר, בשנת 1979, בית המשפט הטיל ספק בתרומת ההתנחלויות לביטחון. כדי להסיר ספק ולהמשיך בהתנחלות, פרקליטות המדינה פירסמה את פרשנותה לחקיקה מימי האימפריה העות'מנית כדי להצדיק הפקעת קרקעות מבעליהם הפלסטינים. מערכת המשפט הכירה בפרשנות והכשירה הקמת התנחלויות והלבנת קיימות מבלי צורך להוכיח את תרומתן לביטחון.

"שכונות" מרוחקות ליישובים קיימים ומאחזים שהוקמו ללא היתר, אך בתמיכתכם ובסיוע משרדי הממשלה והצבא, שימשו כמסלול עוקף להתחייבויותיה של ישראל בעקבות הסכמי אוסלו להימנע מהקמת התנחלויות. דו״ח טליה ששון מ-2005 הצביע על אי חוקיותם של המאחזים, ובמקרים אחדים גם בית המשפט הורה על הריסת בתים במאחזים. אך מאז 2008 הצלחתם לשכנע את בית המשפט שהקמת מאחזים היא עניין פוליטי ולא משפטי, למעט מקרים שבהם הוקמו בתים בקרקעות פלסטיניות פרטיות. במקרים אלה, אמר לכם בית המשפט, עקרון זכויות הקניין גובר על השיקול הפוליטי. בשלוש השנים האחרונות בית המשפט השתכנע וקיבל את עמדתכם שאין זה מעניינו לעסוק במאחזים, גם אם הקמתם מנוגדת לחוק.

רק שתבינו מה גודל הצלחתכם – ארגוני זכויות אדם הפועלים בשטחים מדווחים כי בכ-100 מאחזים שהוקמו ללא היתר גרים קרוב ל-6,500 תושבים בכ-2,400 מבנים זמניים ובכ-600 בתי קבע. הם בנויים על כ-9,000 דונם, שליש מתוכם בבעלות פלסטינית. חלקם מחוברים לחשמל ו/או מים וברבים מהם הושקעו עשרות-מליוני שקלים מתקציבים ציבוריים.

את זה אתם יודעים, לא?

2. שוב, הירגעו! זה לא קורה רק בשטחים

לחלק מהציבור בישראל נוח לייחס את המניפולציות המשפטיות והפוליטיות שאתם עושים לשטחים ולכיבוש. אבל לכם ולי ידוע שהתיישבות לא חוקית והכשרתה בדיעבד מתרחשת גם בתוך תחומי מדינת ישראל. מושביי עולים וקיבוצים הוקמו (בהחלטת וביצוע הצבא והסוכנות. לרוב ללא מעורבות מוסדותיה האזרחיים של המדינה המתהווה, אך בהסכמתם) תוך כדי ומיד אחרי מלחמת תש"ח על גבי קרקעות פליטים פלסטינים שהפקעתם לא הוסדרה. רק בשנים 1950-1953, לאחר שהוקמו כ-350 מושביי עולים וקיבוצים, נחקקו מספר חוקים שהסדירו בדיעבד (לפחות מבחינה משפטית) את הפקעת הקרקעות דרך מנגנון 'רשות הפיתוח', והקצאתן בחכירה כנחלות חקלאיות.

בשנות השבעים והשמונים הוקמו מצפים בגליל. הפעם נוצרה מראית עין של חוקיות – כיוון שהפקעת ("הסדר", בטח הסדר) קרקעות הפלסטינים בגליל תאמה את החוק. אם החוק מאפשר "לפתח" את הגליל, אל תמהרו להפר אותו. ובכל זאת, קצת תבלינים – בלהט ההתיישבות לפעמים החוק נשכח, ולחלק מן היישובים לא הייתה תוכנית מתאר מאושרת, ומכאן שכל הבנייה בהם הייתה לא חוקית (הדוגמה המוכרת היא היישוב כליל, שתוכנית המתאר שלו אושרה לאחר 30 שנים מיום הקמתו, ועד היום חלק מבתיו מחוץ לתחום תוכנית המתאר). בכל המצפים, שלא דרך חקיקה ראשית אלא דרך תקנות רשות מקרקעי ישראל, פעלו ועדות קבלה שלמעשה העניקו את הזכות למשאבים ציבוריים ליחידי סגולה שנמצאו "מתאימים" לשמש כמתנחלים בגליל.

חוות בודדים, לרבות חוות "דרך היין" בכביש 40, הוקמו אף הם במרחב האפור בין חוק לעבירה. לאחר דיונים משפטיים רבים, צווי פינוי וטענות על אי עמידה בתוכניות המתאר ואי עמידה בחוק חובת המכרזים, נרתמתם והכשרתם, בדיעבד, את החוות בעזרת תיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב (2010). וכדי להחריג את חוות הבודדים מהכפרים הבדואים הלא-מוכרים – שהרי במובנים משפטיים ותכנוניים אנחנו יודעים שיש לא מעט דמיון בין השניים – הגיתם הסדרה רק לחוות שממלאות אחר שני תנאים: זכו לסיוע ממוסדות המדינה או קק"ל; משמשות לתיירות. נוסחת פלא שהסדירה את כל החוות בדרך היין, כולל חווה אחת של בדואי שהוקמה במסגרת הפרויקט, והעניקה למתיישבים זכויות בקרקעות מבלי שנדרשו לעמוד בחוק חובת המכרזים.

מה באמת אמר ביבי בסרטון לתושבי עמונה? מתוך ״לילה טוב עם אסף הראל״:

3. כבדו את בית המשפט! הוא מעניק את תעודת הכשרות הטובה ביותר להלבנת התיישבות

הכרתו של בית המשפט בחוקיות מהלך ההתיישבות מעניקה לה לגיטימציה, לפחות בקרב הציבור בישראל. הכרת מערכת המשפט בחוקיות המהלך מאפשרת לנו – הציבור היהודי הרחב (ובמידה מסוימת גם לכם) למרק את מצפוננו ולומר הנה אנו חיים במדינת חוק. רובכם, למעט פה ושם כמה שרים סוררים, מבינים את התפקיד המכריע שמערכת המשפט ממלאת בנושא. לא במקרה אמר מנחם בגין בתגובה להחלטת בית המשפט לאסור את הקמת ההתנחלות אלון מורה (1979) – "יש שופטים בירושלים".

אולי לא כולכם למדתם את משנתו של ובר בנושא של סמכות חוקית-רציונאלית, אבל אתם בוודאי יודעים שמשענתכם המרכזית ומה שמבטיח את היציבות של השיטה שהפכה אתכם לפוליטיקאים בכירים, זו ההכרה של הציבור בחוקיות השיטה, בידיעה שהחוק אחיד לכול, ובהבנה שכולם – כן כולל אתם, כפופים לחוק. יש לכך חשיבות רבה מאוד במציאות של שליטה מעוררת מחלוקות בשטח כבוש ועל עם אחר, במיוחד כאשר הרוח הנושבת מכם מבקשת לנכס, לכבוש, ליישב כל גבעה.

אבל גם לבית המשפט יש גבול, והוא לא ישמש חותמת גומי לכל הפרת חוק מצדכם. למשל, השופטים מאוד רגישים להתרסה נגד נורמות ליברליות, ובמיוחד נגד הפרה של זכויות קניין. לכן, לא היה זה מפתיע שסוגיית הבתים במאחזים שהוקמו על גבי קרקעות פרטיות היא לב הבעיה. גם היועץ המשפטי לממשלה התייצב בשער. להבדיל, לכם זכויות הקניין של בעלי קרקעות פלסטינים פחות חשובות, כפי שכבר השמיע באוזנכם ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי) במסגרת דיון בכנסת שנערך בשנת 2012 בעוד הצעת חוק להכשיר מאחזים: "בואו ולא נהיה תמימים. האם בזכויות קנייניות אנחנו עוסקים? האם השאלה שמעסיקה אתכם היא באמת איך מונעים פגיעה בנדל"ן פלסטיני?".

אל תבואו לבית המשפט עם הצעות חובבניות של פיצוי כספי של בעלי קרקעות פלסטינים שאדמתם נתפסה בתמימות. השופטים אינם עד כדי כך תמימים. אבל אם תציעו לביהמ"ש הסבר מספיק משכנע הוא עשוי להכיר גם במאחזים שהוקמו על גבי קרקעות פלסטינים. למשל, בית המשפט השתכנע שמטעמי ביטחון התיישבות יהודית מוצדקת גם במחיר של פגיעה בזכויות קניין, כפי שציינתי קודם על בג"ץ בית אל. בית המשפט גם קיבל את פעולת ההטלאה המשפטית המרשימה שעשתה פליאה אלבק באמצעות החוק העות'מני, הירדני והדין הבינלאומי כדי לשלול את בעלותם של פלסטינים בשטחים (בעקבות בג"ץ אלון מורה שהוזכר לעיל), וגם את פעולת ההטלאה שעשתה זו ביחס לאדמות הבדואים בנגב.

4. העשירו את המתיישבים! רובם רוצים לשפר תנאי דיור ולממש חלום של בית וגינה.

הצלחתו של המעשה הקולוניאלי מותנית בהסכמתם של המוני יהודים לקחת חלק פעיל בו. הסכמת ההמונים מותנית בהפקת תועלת חומרית כלשהי. לאורכה של ההיסטוריה הציונית מתיישבים נהנו מהשקעת משאבים ציבוריים בהם, שהפכו לרכושם הפרטי – כן, אפילו בערי פיתוח. סיסמת הפרסום של ראשית שנות השמונים "5 דקות מכפר סבא" ביקשה לתאר את ההתנחלויות לא רק כקרובות, אלא גם כזולות, ממש זולות ביחס לכפר סבא.

כדי לאפשר הקצאת משאבים ציבוריים לאזרחים מסוימים (קודם כל יהודים, אבל יש עוד תנאי "התאמה" נדרשים – תלוי בהקשר), המעשה הקולוניאלי חייב לפעול בתחום האפור בין חוקיות לאי-חוקיות. רק שם ניתן להקצות קרקעות ללא מכרזים. רק שם תוכלו להעביר תקציבים ללא פיקוח, רק שם ניתן לשדרג את זכויותיהם של המתיישבים מעבר לקבוע בחוק. אבל האפרוריות חייבת הסדרה, כי המתיישב 'הנורמטיבי' אינו רואה את עצמו כפורע חוק. זכרו! מהלך ההסדרה מכשיר לא רק את ההתנחלות, אלא גם את שדרוג זכויותיו של המתנחל ובכללם התקציבים הציבוריים שהועברו לרשותו. ההסדרה גם מסירה מעל המתיישב את העננה האפורה של מגורים במקום לא חוקי.

אם ההסדרה נכשלת כמו בעמונה, לא נורא – פצו את  המתנחל בגדול! 137 מיליון ש"ח למתיישבי עמונה זה טוב. עם פיצויים כמו אלה שהובטחו, ותוספת של בית מגורים חדש בהתנחלות אחרת שתוקם, חצי עם ישראל יתייצב על גבעות השומרון, בלי לשאול שאלות מיותרות של מי הקרקע, האם היישוב חוקי ומה זה בכלל הקו הזה שנקרא ירוק. אתם מוכרחים לשמור על מהימנותו של המעשה הקולוניאלי כדי לגייס בעתיד אל שורותיו עוד ועוד מתנחלים.

גם כאן, אין חדש. בחלק ממושבי העולים והקיבוצים הונהגה שיטת החכרה של נחלות שהפכו את המתיישבים (למרות העוולות הרבות שנגרמו להם, במיוחד כלפי מזרחים שהופנו בעל כורחם למושבים בגבולות הארץ) לבעלי רכוש קרקעי שהופקע – כאמור לעתים ללא הסדרה חוקית – מפליטים פלסטינים. ברוב המושבים והקיבוצים המתחדשים הרכוש הזה שווה לא מעט בימינו, במיוחד מאז שנות התשעים שבהם רשות מקרקעי ישראל איפשרה לשנות את ייעוד הקרקע החקלאית לייעודים מניבים יותר. המצפים בגליל גם הם היו הסדר לא רע מבחינה כלכלית עבור מי שוועדות הקבלה מצאו מתאימים לחיי קהילה.

לסיכום, המשיכו לשמור את שמו הטוב של המעשה הקולוניאלי. תמרצו את השותפים לו בהקצאות של משאבי ציבור – במיוחד אם חלקם הם פרי תרומתם של פלסטינים שאדמותיהם הופקעו. ואם ההסדרה נכשלת (בכל זאת, הסדר הובריאני החוקי-רציונאלי חשוב), פצו את המתיישבים המאוכזבים בעוד ועוד משאבים וסדרו להם מקום התיישבות חדש, על חשבון הקופה הציבורית. אחרת, מי יפריח את השממה?