השאלון של העוקץ: אבנר שץ

ספר על הרגע המשמעותי בסדר היום שלך בתקופה האחרונה.

אם אני בבית קצת לפני השקיעה, הזמן שבו מגיע עדר קטן של חזירי בר לרעות מתחת לחלון הבית.

איזו פרשייה ציבורית מעסיקה אותך בימים אלה?

הבמאי ג'ון ווטרס אמר פעם שכאשר נכנסים למסיבה בלוס אנג'לס כולם נראים תמיד מופתעים, בגלל הניתוחים הפלסטיים שמקבעים את הפנים בהבעה פעורת-עיניים. זה נראה לי תיאור שהולם גם את הזירה הציבורית בארץ, שבה כולם (במדיה) כל הזמן מופתעים נורא מ'פרשיות' שאין בהן, בעצם, שום דבר מפתיע. זה מוקצן עוד יותר במדיה החברתית, שבה פרשיות ציבוריות מעוררות סערת רגשות עזה שנמשכת חמש דקות, לפני שעוברים לנושא הבא. אני מתעניין יותר בפרספקטיבה ארוכת-טווח ופחות בפרשיות שמתלהטות ונשכחות במהירות הטוויטר, ומתנזר עד כמה שניתן מתקשורת; אם מתעקשים, אני מתעניין כבר זמן רב בפרשית מיכל האמוניה בחיפה ונושאי סביבה.

מהו הספר האחרון שקראת/הסרט האחרון שראית?

לרוב אני קורא כמה במקביל: לאחרונה, ״מקום קטן״ של קינקייד, חוזר לאיזאק באבל, כתב-יד של נל זינק. סרטים: רואה כל סרט מרוול שיוצא, לא פעם עם הבת שלי, מחליט שמספיק עם זה ואז הולך שוב; (כך גם סרטים עם בנדיקט קמברבץ'.) בבית ראיתי לאחרונה את "ברוז'", ולעתים לא מזומנות כל מיני קלאסיקות שצפות באקראי מן הארכיונים, כמו "האוצר של סיירה מדרה", המבוסס על ספר של ב. טראוון, סופר שאני ממליץ מאוד לעיין, לכל הפחות, בערך עליו בוויקיפדיה. וכמובן שאני מנסה להיות מעודכן אז צפיתי חלקית ב"היפרנורמליזציה" ודעתי עליו חלוקה. (אני זוכר מאמרים גאוניים ביחב"ל וסוציולוגיה שהתיישנו תוך שבוע, וגם את קיסינג'ר בזמן אמת, ומבין שהסיפור שהסרט רוקם הוא רק סיפור אחד מתוך רבים.)

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

לא יודע, אבל הייתי מעדיף במובהק נשים מבריקות מצד ידוע של המפה הפוליטית.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

אני, ככל נראה פחות מאחרים. אני פריבילגי. לא אענה בשם האחרות.

שמעתי על חוויות אנטישמיות מהורי, שהיו סקפטיים עוד באירופה, וזה נראה לי משהו מרוחק וארכאי. עד שהתברר לי, באיחור-מה, שגזענות היא בעצם המיינסטרים בארצנו הקטנטונת והמתרחבת; זה קצת כמו ללכת בשדה חרולים באביב, בכל מקום שדורכים – קופץ פתאום חגב גזעני קטן שארב שם, נסתר מן העין. אנשים נחמדים שמחים לחלוק אתך בדיחות משעשעות על כל קבוצה אתנית תחת השמש, לרוב לא באופן לבבי.

(לפני הרבה שנים, באוניה, בזמן גרוד חלודה, שאל אותי מישהו: "אבנר, זה שם עיראקי, לא?" אבל זה לא היה בקטע גזעני, נראה לי. אני לא חושב.)

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

במידה מסוימת. בת זוגי, שהיא אקטיביסטית פמיניסטית, מעלה מדי פעם סוגיות מגדריות לדיון ואני תמיד מסכים אתה.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

כל הנבואות שלי מ-1995 ואילך התבדו אחת לאחת, אז אין לי תשובה פרט לזה שאני פסימי. (הייתי פעם אופטימי). והמחיר כנראה יהיה גבוה בעיקר לצד הדפוק, כי אין צדק בעולם. ואני מקווה שאתבדה שוב.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

אין לי הרבה חשק  לדבר עם מקבץ אקראי של מתבגרים שנאספו בכיתת בית ספר. (פעם, מזמן, הייתי "מדריך נוער" של קבוצה אקראית כזאת, ואני לא מתגעגע לחוויה.) אם לעומת זאת מדובר בנערות ונערים שאני מכיר ומחבב, אז בסדר. הייתי בעיקר מקשיב. ומציע, אולי, לדבר על שינויים אקלימיים וכאלה, או על זנים נכחדים. על למה ריאליטי זה משעמם. על החידה המדעית הגדולה האחרונה ששמעתי עליה ברדיו. על אתיאזם. אבל רק אם יתחשק להם. אפשר גם על מרוול.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

שכונת מהגרים, או פליטים משוקמים, צווארון כחול, "פריפריה", אבל עם מאפיינים שהיום מיוחסים לשכונות יוקרה: צמודי קרקע עם גינה פרטית. שרידים של בונקרים בריטיים ליד הבית. הכרתי, ואני זוכר היטב, את כל המשפחות שגרו בשכנות, בטווח של חמישה-שישה בתים לפחות מכל צד.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

כל תשובה שלי תהיה שבלונית וחסרת מעוף. הרבה גברים לבנים על סף הסיעודי, סינגר-סונגרייטרס משנות השישים וכאלה, קצת פרוגרוק. בכל מקרה, ההופעה הזכורה וההזויה ביותר שהייתי בה אי-פעם הייתה של יוסוף איסלאם, הזמר שנודע פעם בשם קט סטיבנס, בכפר כנא, במסגרת כנס של התנועה האיסלאמית. הוא לא שר, רק נאם.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

מה מטרת הפגישה? הכוונה לארוחת ערב לאור נרות? שיטוט בפארק? סביר להניח שצ'רלס דארווין.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

תרומת כליה? הפלת מגדלי התאומים? אין לי מושג מה לענות. לרוב "נתקלים" במחווה רומנטית בסרטים מטופשים אך מרגשים, והקשר לחיים האמיתיים מוטל בספק גדול. (ג'וליה רוברטס הביאה ליו גראנט שאגאל מקורי. נו?). אני לא בטוח שהעיקר זה הרומנטיקה. העיקר זה אהבה.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

Serendipity.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

לא רחוק מכאן.

״גברים לבנים מתים״ באתר לוקוס

> אבנר שץ יליד 1959. סופר, משורר ומתרגם. נולד וגדל בקרית ים, למד בבית ספר ימי והפליג כצוער בצי הסוחר. ב-1989 היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ ומאוחר יותר פרסם שלושה ספרים: מעגלים מודפסים, (כתר, 1994), לשוט אל השקיעה, (זמורה-ביתן, 1998), והילה ודג הגרב (ידיעות אחרונות, 2005).