משי - מניפולציה רגשית

סיפור קצר מתוך ״גברים לבנים מתים״ מאת אבנר שץ, בהוצאת לוקוס
אבנר שץ

יש לי שני סיפורים טובים על משי. שניהם סיפורי מלחמה, שניהם ספק אופטימיים; הם סופרו לנו, כמו כל סיפורי המלחמה של הוריי, מפני שהיה בהם דבר מה מנחם, משעשע, מרהיב. גם באוקיינוסים של סבל יש איים מופזי אור, ולנו נודע אך ורק עליהם. כל השאר נותר לא מסופר. עם השנים הרשו לעצמם, לפעמים, לעתים רחוקות, לרמוז לכך שהחיים בזמן המלחמה לא היו אך ורק הרפתקה גדולה ומרגשת במרחבים רחוקים; במלחמה שלהם קינאתי קצת, כי הרי חיינו כאן היו מלאים שיממון ושגרה, והמלחמות היו מעטות מדי, וכמעט לא השפיעו עלינו, כי נהגו אז להילחם בחזיתות רחוקות וללא ירי סטטיסטי על העורף: אפילו את הלימודים בבית הספר לא ביטלו.

כאלה הם שני סיפורי המשי הקטנים: מנחמים, מרהיבים, משעשעים. הם סופרו לנו לפני שנגלו לנו, אט־אט ובקמצנות, הבזקי תמונות אחרות: למשל, תמונת רכבת הגייסות המופצצת והשרופה, על מאות הגוויות החרוכות שנותרו בתוכה ימים או שבועות, שאבי ראה מן החלון של רכבת אחרת שחלפה על פניה בדרך לחזית. למשל ימי הרעב, הכינים והטיפוס בקירגיזסטן, שאליה נמלטה אמי בגיל תשע.

הסיפור הראשון הוא על אבי, שגויס, בן שבע עשרה, למלחמה הפטריוטית הגדולה, והיה חייל בצבא האדום, מורשת רבת־הוד ומסתורין ומקור להרבה סיפורונים אופטימיים, שלוקטו בזהירות וצונזרו בקפדנות של קומיסר מכל זכר לאימה, זוועות או חומרים מעוררי דיכאון ודכדוך. סיפור המשי התרחש לקראת הסוף, אחרי סטלינגרד, אחרי קוּרְסְק, כשכבר נראה בעליל שקרב הטיטנים עומד לקראת הכרעה, שהצבא הנאצי האדיר הולך ונסוג, סופג עוד ועוד מהלומות, ואילו הצבא האדום שוטף בעוצמה שאין לעצרה, כמו נהר בעת הפשרת השלגים, לעבר ברלין.

אבי שירת ביחידת האזנה, שמוקמה תמיד מרחק קצר מאחורי קו האש (זו הייתה החזית הבלארוסית השלישית) ופענחה את שידורי המורס של הגדודים הגרמניים. ביחידה שלו (גם את זאת גילינו רק במאוחר) היו גם חיילות. בצבא האדום שירתו בערך 400 אלף נשים, שהיו, לפחות באופן רשמי, מתנדבות. כמה מהן — טייסות, צלפיות ופרטיזניות — נודעו בזכות עלילות גבורה מסמרות שיער. אולי מכיוון שיחידתו הייתה יחידת מודיעין שנהנתה מיוקרה מסוימת, שעיסוקיה היו סודיים, ולרוב שהתה במרחק בטוח מהקרבות, רבות מן החיילות היו בנות משפחה של מקורבים לשלטון, עסקנים וקצינים בכירים. העניין כולו היה ונותר קצת מעורפל. מן הסתם היו אלה נערות צעירות, ואפשר להניח שהתנהלו שם רומנים של ימי מלחמה, ובלי ספק גם אירועים אפלים יותר, אבל כל אלה, כאמור, לא נודעו לנו.

כך או אחרת, הם חנו לא הרחק מקלינינגרד, היא קניגסברג. מפה לאוזן עברה השמועה שלא רחוק מהם נתגלה מאגר תחמושת גרמני גדול שנטש הוורמאכט הנסוג. החיילים, אבל בעיקר החיילות, נהרו לשם, ומצאו את הדבר שלשמו באו: ארגזים על ארגזים של פגזים, ובהם פגזי תאורה, שנועדו ללוחמת לילה. חבורת החיילות — אולי גם כמה מחבריהן ליחידה, שבאו לסייע — התיישבו במעגל, מן הסתם על ארגזי הפגזים, והחלו במלאכה: הן פרקו את הפגזים, הפרידו את התרמילים מראשי הקרב, את אבק השריפה שפכו בערימה גדולה במרכז המעגל, וחילצו מתוך מעטפת הנחושת, כמו שמחלצים בשר צדפה מן הקונכייה, את המרעום ואת המצנח המקופל בתוכו. המצנח נועד להאט את נפילתו של גוף התאורה העשוי מגנזיום, כך שיאיר לזמן ארוך יותר את שדה הקרב.

כל מצנח היה עשוי משי טהור. הנערות ישבו, סמוקות לחיים, כך אני מדמיין אותן, מפטפטות בהתלהבות, כמו נערות כפר העוסקות באיזו מלאכה חקלאית, נניח קילוף תירס או מיון גריסים, מתוך שמחת חיים פשוטה של אדם עמל וחדור תודעה מעמדית, כמו כרזת תעמולה קומוניסטית, צוחקות בשמחה, ומיילדות מתוך כלי המשחית וההרס משי צחור, חלק וקריר; פורשות את היריעות בהתרגשות ומדמיינות מה יתפרו ממנו: שמלות, לבנים, חולצות…

כל מצנח היה עשוי משי טהור. הנערות ישבו, סמוקות לחיים, כך אני מדמיין אותן, מפטפטות בהתלהבות, כמו נערות כפר העוסקות באיזו מלאכה חקלאית, נניח קילוף תירס או מיון גריסים, מתוך שמחת חיים פשוטה של אדם עמל וחדור תודעה מעמדית, כמו כרזת תעמולה קומוניסטית, צוחקות בשמחה, ומיילדות מתוך כלי המשחית וההרס משי צחור, חלק וקריר; פורשות את היריעות בהתרגשות ומדמיינות מה יתפרו ממנו: שמלות, לבנים, חולצות…

אני משער שלא חסר אז זמן פנוי. המלחמה מלאה הפוגות. המשמעת הצבאית מחניקה פחות כשקרבות משתוללים, אחרי חודשים ארוכים בתנאי שדה, בצבא שבו רווחת החייל אינה עניין בעל חשיבות עליונה. אני זוכר, מתוך דבריו של אבי, שזו הייתה התכנסות עליזה, של שִכחה זמנית, של נינוחות אזרחית; נעדרה משם האימה, שהייתה ונותרה המסד שעליו הושתתו החיים כולם, לפני המלחמה, בעיצומה וגם לאחריה, תחת רודנות הרצח של סטלין. הנערות חיפשו משי, התענגו על רכותו, מיששו בחמדה את המרקם הזורם והצפוף, התחככו בו, החליקו את היריעות על עור פניהן, על ידיהן, מדמיינות — מה הן דמיינו? מסיבת חתונה? נשף אצילים מושחת ואסור בתכלית האיסור? טיול של אחר הצהריים בקיץ על גדת אגם? מיטה גדולה, התפרקדות עצלה בין סדיני משי, בכתונת לילה ממשי?

אני בודק ברשת איך נראו חיילות סובייטיות בעת המלחמה. כמה מהן נראות, כצפוי, מרנינות: שיער בהיר קלוע לצמות, פנים סלביות עגולות וחיוך נועז אך מתוק, אוחזות רובה ולבושות סגין קרבי וחגורה מהודקת סביב המותניים. אבל אלה מן הסתם תמונות רשמיות שצולמו כשהוענקו להן מדליות או כדי להרים את המורל בעורף ובחזית. אבי היה אז בן עשרים בערך. האם הביט בהן בערגה? האם חיבב במיוחד מישהי מהחבורה? ואולי, מפני שהיה יהודי, האפשרויות הרומנטיות היו רחוקות במיוחד מהתגשמות? אבל על כך לא היה אפשר לדבר, לא תחת המשטר הקומוניסטי שגזר שוויון אזרחי ואסר הפרדה אתנית, וגם לא אצלנו בבית.

במרכז המעגל נערמה תלולית של אבק שריפה שהלכה והתגבהה. השיחה התגלגלה. אולי גם שרו במקהלה, שירים רוסיים מתוקי מלודיה. הדמדומים ירדו. שלל יריעות המשי נצבר. נדמה לי שאבא שלי כבר פנה ללכת משם, אולי התקרב זמן משמרת ההאזנה שלו, כשאחת החיילות קמה, התמתחה, מיוגעת מן העבודה המאומצת של פירוק הפגזים הכבדים, הדליקה סיגריה ו–

כמה מהנוכחים הצטעקו בבהלה כשראו את מה שעומד לקרות; אולי זה היה הדבר שהעניק לכל מי שהיה קרוב למעגל שניות קריטיות וזמן להימלט. החיילת, שהשליכה את הגפרור שטרם דעך אל ערימת אבק השריפה שבמרכז, מתוך היסח הדעת וחוסר מחשבה, הבינה כנראה, עשירית שנייה מאוחר מדי, מה עשתה. פניה התעוותו למסכה של בהלה ופחד. אבל אבק השריפה, מחוץ למנגנון המוות של הפגזים, אף שניצת ובער, העניק לכל הנוכחים די זמן לשמוט הכול לפני שצמחו הלהבות הרעבתניות, ולהימלט משם, לכל היותר עם כוויות קלות.

ממרחק בטוח הביטו בנוגה האדמדם של הבערה צובר כוח, מגביה ומיתמר ומתפשט כמו זריחה מוקדמת, וכעבור זמן־מה החלה שאר התחמושת להתפוצץ. אף על פי שכבר היו ותיקי קרבות, היה זה מחזה נדיר: מאגר תחמושת בוער בעוז, בקרשנדו של קולות נפץ — צרורות מהירים של תחמושת קלה המתפוצצים בצוותא, כמו גרעיני פופקורן, ואז הרעם העמוק, המציף והמזעזע את הקרביים של פגזי התותחים הכבדים. זה היה, מן הסתם, מרהיב ומצמית.

העובדה שאיש לא נהרג עשתה את הכול לאתנחתה כמעט קומית. סצנה מסרט מצויר, שגיבוריו שורדים מקלות דינמיט המתפוצצים בעננת עשן לבן או שחור. אולי אפילו נפטרו מעונש על הפרת המשמעת הצבאית. אולי הצילו מן המהומה, בכל זאת, כמה יריעות משי לבן, ואלו הפכו לשמלות או לציפיות. אולי רק חיכו למאגר התחמושת הבא, בדרך לברלין.

DWM

לקריאת ״השאלון״ עם אבנר שץ

סיפור המשי השני הוא של אמי, שלא הייתה בקו החזית, אם כי בהחלט הייתה במלחמה. אביה היה מרחיק ראות דיו, בעל תושייה וגם בר־מזל, והצליח לחלץ את משפחתו מקרקוב בעוד מועד, רגע לפני שנכבשה (אני זוכר שהופתעתי — נבהלתי — כשהבטתי במפת פולין בגוגל־מפס, וראיתי עד כמה סמוכה קרקוב לאושוויץ; חמישים ותשע דקות נסיעה כשהדרך פנויה). אמי הייתה בת תשע, ואחותה כבת שש; לאביה היה אופנוע עם סירה, שנסע כמעט על כל סוג של דלק, מבנזין עד וודקה. את סיפור הבריחה ואת תלאות ההישרדות בימי המלחמה שמעתי טיפין־טיפין, מעולם לא ברצף אחד, ועד היום אינני מסוגל לשטוח אותו כסדרו. כמו כל סיפור הישרדות, הוא יחיד במינו, ובו בזמן דומה לרבים שכמותו. אביה נשלח למחנה של עבודת כפייה על גבול סיביר, אבל הוא בהחלט ציפה לכך: הסיבה העיקרית לבריחתו מפולין כשפלשו הגרמנים הייתה שלפי השקפתו, הקומוניסטים הם בעד האדם העובד, כלומר רוצים רק שיעבדו למענם, ומעבודה אינו פוחד. אבל הגרמנים, אין לו שום מושג מה הם בעצם רוצים. בדיעבד, קל להבין, הפקפוק שלו בטיב מניעיהם של הגרמנים הוא שהציל את חייו וחיי משפחתו. הוא אמנם הופרד מרעייתו ובנותיו, והן הובלו לקצוות האימפריה הרוסית, אל מחוזות אקזוטיים ונידחים שאליהם הובלו אז פליטי המלחמות, אך הם שבו ונפגשו בקירגיזסטן, בפאתי רכס פמיר המושלג ורב־ההוד, בואכה הרי טיין־שאן וההימלאיה, ושם למדה אמי בבית ספר יסודי ורכשה חברת נפש בת־גילה.

בקירגיזסטן עוברת דרך המשי העתיקה, והקירגיזים עצמם הם יצרני משי מאז ומעולם, משמריה של מסורת הייצור החשאית כמעט של האריג המופלא, שכבר בימי רומא העתיקה נשלח בשיירות גמלים ובאניות אל בירת האימפריה, והופיע בציורי קיר על גופן של בנות אצולה מעודנות. אמנם הקולקטיביזציה של סטלין העדיפה גידול כותנה בקולחוזים במסגרת תכניות חומש לפיתוח החקלאות, אבל עצי תות לבן, שעליהם הם המזון החביב על תולעי המשי המתורבתות, גדלים בשמחה ובלי מאמץ בערים ובכפרים של הרפובליקות הסובייטיות של מרכז אסיה גם בלי מעורבות ממשלתית

בקירגיזסטן עוברת דרך המשי העתיקה, והקירגיזים עצמם הם יצרני משי מאז ומעולם, משמריה של מסורת הייצור החשאית כמעט של האריג המופלא, שכבר בימי רומא העתיקה נשלח בשיירות גמלים ובאניות אל בירת האימפריה, והופיע בציורי קיר על גופן של בנות אצולה מעודנות. אמנם הקולקטיביזציה של סטלין העדיפה גידול כותנה בקולחוזים במסגרת תכניות חומש לפיתוח החקלאות, אבל עצי תות לבן, שעליהם הם המזון החביב על תולעי המשי המתורבתות, גדלים בשמחה ובלי מאמץ בערים ובכפרים של הרפובליקות הסובייטיות של מרכז אסיה גם בלי מעורבות ממשלתית. ייתכן שמשי, מוצר מותרות דקדנטי, לא התיישב עם הקו האידאולוגי של המפלגה, אבל ערכו הכלכלי נותר גבוה, ובימי המלחמה היה למוצר חיוני, לצורך ייצור מצנחים. המשטר החדש דיכא בכוח את הדת ואת אורחות החיים המסורתיים, אבל המציאות הייתה כמובן חמקמקה ומורכבת. כמה מהמנהיגים השבטיים פשוט הפכו את עורם וקיבלו על עצמם את עול המרות החדשה. הם הפכו בן לילה לראשי סובייט, לקומיסרים, לחברי מרכז המפלגה או למזכירי הקולחוז, סיגלו בזריזות את הז'רגון החדש, גנבו ככל יכולתם והמשיכו להתנהל כמו ראשי שבטים פטריארכליים. כך או אחרת, הילדים — וגם הילדות — חויבו ללכת לבית הספר ולקבל חינוך מהפכני. וכך הפכה ילדה קירגיזית אחת, שאיני יודע את שמה, לחברת נפש של אמי. שפתן המשותפת הייתה רוסית, שלמדו בבית הספר, בעיירת כורים בשם מולוטובה־באט, לא רחוק ממכרה וולפְרָם בשם קנסו. את המכרה עוד אפשר למצוא על המפות של ימינו, אבל לא את העיירה. לשתיהן הייתה הרוסית שפה זרה. הן כנראה צעדו יחד אל בית הספר ובחזרה הביתה, דרך לא קצרה. ובחודש מאי, כפי שקורה עד היום בקירגיזסטן, נאלצה הילדה (איך אקרא לה? בֶּרְמֶט? גוֹלְנאר? אֵלִיף?) להיעדר הרבה מבית הספר, כי הייתה חייבת לעזור להוריה בעונה הבוערת. מרגע שהזחלים של טוואי המשי בוקעים מביצה זעירה כגרגר, הם אוכלים ללא הפוגה וממדיהם תופחים במהירות. אלה הם יצורים מבויתים הזקוקים להשגחה מתמדת: הם עלולים למות אם יחמיצו ארוחה. הילדה ואחיה אספו ענפי תות כל בוקר והניחו את העלים במדגרה, שעלתה ממנה כל העת אוושת הכרסום המתמיד של הזחלים הרעבים, כמו טפטוף טורדני של גשם. עוד היה צריך לבדוק שאין זחלים שמתו, לפנות עלים יבשים ושאר מטלות שנמשכות חודש שלם ועמוס עבודה. הילדים ממעטים ללכת אז לבית הספר; אני נהנה לדמיין שאמי הביאה לחברתה את השיעורים ועזרה לה להשלים את חומר הלימודים שהחסירה. אולי ראתה במו עיניה את מדגרות המשי, שמעה את רחש הכרסום, אכלה ארוחת ערב עם בני המשפחה.

כאשר הסתיימה המלחמה והחלה ה"רפטריאציה", החזרה למולדת, בחסות הסובייטים המנצחים, אל פולין השרופה — ארזה אמי, שכבר הייתה בת־עשרה, מזוודה קטנה; נדמה לי משום מה שהייתה עשויה עץ, אבל ייתכן שהייתה מעור; ועם כל רכושה עלי אדמות, שכלל — אני משער — מעט בגדים, כמה מחברות ואולי ספר או שניים, כמה תמונות, ואולי מברשת שיניים ומסרק, הטמינה במזוודה גם מזכרת קטנה: גלמים של טוואי המשי, אותו עש צנוע למראה שיש הקוראים לו בטעות פרפר. פקעות רכות שמהן מפיקים את חוטי המשי הדקיקים, וטווים אותם לאריג משי אוורירי ויקר המציאות.

חברתה הקירגיזית היא שהעניקה לה את הגלמים הללו, מתנת פרידה; כמה חופנים גדולים, לבנים ורכים, של גלמים, "קוקונים", שעל שמם קרויה עיר המחוז קוקַנד, בירה מפוארת של דרך המשי בימים עברו. נדמה לי שאמרה שחשבה — מחשבה ילדותית, ובדיעבד היא לגלגה על התמימות שלה עצמה — שאפשר יהיה לטוות מהם יריעות ולתפור מהם בגד. גם היא, כמו אותן נערות רוסיות בלב תופת המלחמה, נשבתה כנראה בקסם הרומנטי של האריג מן האגדות. שנים של חוסר כל, רעב ופחד ואי־ודאות אולי עמדו להסתיים; הם עמדו לשוב ולנסוע אל הלא נודע, אבל כעת עמדה אופטימיות גדולה באוויר, כי המפלצת נוצחה והעולם היה גדול ופתוח, היא שרדה והייתה צעירה ובריאה (הצלקת השחפתית בריאותיה נותרה רדומה, ולא הרימה ראש במשך כמעט חמישים שנה) והכול נראה אפשרי.

אני לא יודע כמה זמן ארכה הנסיעה, ולאן הגיעה בסיומה. לא הביתה — הבית שגדלה בו עמד על תלו, אבל פלשו אליו זרים, והם לא התכוונו לפנותו לכבוד הדיירים המקוריים, שחזרו מן המזרח כנגד רוב הסיכויים. אין לי מושג, משום כך, היכן הייתה כאשר פתחה את המזוודה בתום המסע. האם הניחה אותה על שולחן או מיטה בחדר קטן שבו התארחה, בבית קרובים? אלא שלא נותרו קרובים; אולי זה היה באולם השינה של פנימייה בבית יתומים, שבו אני יודע שחיה תקופת־מה אחרי המלחמה. ואיני יודע אם היה מישהו לידה, אחותה או אמה, ואולי היו מסביב עדים רבים, קהל פליטים צעירים כמותה; אבל אני מעדיף לראות בעיני רוחי חדר קטן באכסניה צנועה ונעימה, ובו מיטה ושולחן וחלון הפונה לגינה ירוקה; על אדן החלון הזה הניחה אמי את המזוודה, התירה את החבל שקשרה סביבה, פיתחה את אבזם הרצועה, וכשפערה המזוודה את פיה פרחה מתוכה לפתע עננת פרפרים לבנים, כמו להקת יונים נבהלת, והם רפרפו בכנפיהם, הותירו שובל דקיק של אבק קשקשים ונפוצו לכל עבר.

אני זוכר את הבעת פניה כשסיפרה את הסיפור: עונג של הפתעה, שמחה משועשעת. רגע מצחיק, פתאומי, לא צפוי אבל כזה שמשמעותו מסתברת מיד, שיש בו משהו מרגיע, כי כדרכו של עולם, הגולם הופך לפרפר והחיים ממשיכים, גם כשהם נסתרים וחבויים במקום אפל והעולם שוכח מקיומם.

״גברים לבנים מתים״ באתר לוקוס

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.