• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ומהבוקר נוסעים, נוסעים, נוסעים. נו, איפה דימונה?

היסטוריה שבעל-פה מקשיבה לקולותיהם של נשים וגברים, אנשים רגילים, ומאפשרת לחוויות שלהם, למחשבותיהם, לאכזבותיהם, להיות חלק מהזיכרון החברתי הרחב. זהו קטע מתוך פרויקט מחקר יחיד מסוגו על דימונה, שיוצג השבוע לראשונה
עמית בוטבול, אופיר איטח, שלי שאול

BneiHamakom1

לפניכם קטע מראיון עם אסתר, תושבת דימונה, מתוך פרויקט מחקר ראשון מסוגו על ההיסטוריה שבעל-פה של העיר, שערכו עמית בוטבול, אופיר איטח ושלי שאול (הנחיה וייעוץ מדעי: ד"ר חררדו לייבנר), ויוצג השבוע במפגש השני בסידרה "היסטוריה מזרחית – דברים שחסרים בתמונה" בסינמטק תל אביב. ״ההיסטוריה של דימונה מנקודת המבט של תושביה היא בהכרח שונה מזו שמספרים המוסדות ובעלי הכוח שהכתיבו את התפתחותה״, הם כותבים. ״בכל העולם מקובל מזמן לבחון את ההיסטוריה החברתית גם מנקודת המבט של חיי היומיום, הזיכרונות, הדעות והרגשות של בני ובנות העמים, של מי שלעתים קרובות היו קורבנות של החלטות של אחרים. הראיונות שאספנו וערכנו נועדו לקדם את המטרה הזאת בישראל: לאפשר לקולות האנשים להישמע וכן לאפשר לחוויות שלהם להיות חלק מהזיכרון החברתי הרחב, על מנת ללמוד, מניסיונותיהם, מאכזבותיהם ומלקחיהם למען הדור הנוכחי ולמען הדורות הבאים. בניגוד לזלזול ולהתעלמות של ההיסטוריה הממסדית והאליטיסטית אנו חושבים שיש משמעויות רבות ערך לזיכרונות, למחשבות ולרגשות של מי שבזיעת אפם בנו את החברה שבה אנחנו חיים. ואם מיעטו להשאיר בכתב את חותמם, הרי השיחה והריאיון מאפשרים לנו צוהר לעולמם״.

*

אסתר: עליתי מעיר במרוקו שקוראים לה סֵפְרוּ. עיר יפה מאוד, מעט ירק, צמחייה. אני למדתי בבית ספר צרפתי, אליאנס. במסגרת הלימודים האלה למדנו הרבה על ארץ ישראל, ואפילו כשהיינו נבחנים על איזשהו נושא בעברית, למשל כמו הקידוש או ברכה על ההבדלה, היינו מקבלים פרח מארץ ישראל. ואם היינו צוברים עשרה פרחים היינו מקבלים עץ. זה היה למעשה הקשר ביני לבין הארץ, חוץ מזה שההורים שלי היו שומרי מסורת ותמיד דיברנו על ארץ ישראל, אהבת הארץ.

והנה בשלהי שנות ה-50 הערבים קיבלו את העצמאות שלהם, והתחילו יחסים קצת ככה לא כל כך טובים בין הערבים ליהודים. הערבים אפילו רצו שהילדים של היהודים יתחתנו עם האוכלוסייה הערבית. אבי מאוד נחרד שבא אליו מישהו ואמר לו תשמע, יש לך בת וזה. בבהלה מהר התארגנו לעלות לארץ.

יצאנו מהעיר שלנו במוצאי שבועות. זה נמשך הרבה זמן, שלושה חודשים. עצרנו בקזבלנקה במחנה עולים, ושם הערבים עצרו את העלייה. לא נתנו לעלות בגלל שהם לא רצו שהיהודים יצטרפו אל הציונים בארץ ישראל, כדי שיילחמו עם הערבים. חיכינו לתור שלנו, הצטרפו עוד ועוד אנשים והמחנה היה מפוצץ, החיים שם היו מאוד מאוד קשים. אחרי שלושה חודשים עלינו על אנייה, מקזבלנקה לצרפת, למחנה במרסיי. אחרי חודש יצאנו לארץ, זה היה בדיוק משבועות עד הושענא רבה. היה גשם חזק, האוהל שלנו התמלא ואמרו לנו להתפנות כי ״מחר אתם עולים לישראל״. אז מהר מהר פינינו את האוהל, ארזנו את המזוודות וישנו אותו לילה בבית הכנסת. כל הלילה ישבו ולמדו תורה של שמחת תורה. למחרת, אחרי החג, עלינו לאנייה והגענו לארץ ישראל, בתאריך שני לעשירי חמישים ושש, לחיפה.

אבי רק ביקש מקום שיוכל לפרנס את המשפחה בכבוד. אם אפשר לוד, כי יש לנו משפחה ברמלה ולוד. אמרו אה… נו, זה עיר לא… לא מתאימה לכם. אבל מה, יש לנו עיר מיוחדת בשבילכם, שהיא עיר גדולה, כמו קזבלנקה, ואתה יכול לעבוד בשפע, יהיה לך עבודה מפה עד להודעה חדשה: דימונה. אמר, אני יכול לפרנס את הילדים שלי בכבוד? שיהיה דימונה!

באנייה ביקשו מההורים להגיד איפה אנחנו רוצים לגור. אני דיברתי צרפתית, אז תרגמתי להורים. היינו משפחה מרובת ילדים, 8 ילדים, ואבי רק ביקש מקום שיוכל לפרנס את המשפחה בכבוד. אם אפשר לוד, כי יש לנו משפחה ברמלה ולוד. אמרו אה… נו, זה עיר לא… לא מתאימה לכם. אבל מה, יש לנו עיר מיוחדת בשבילכם, שהיא עיר גדולה, כמו קזבלנקה, ואתה יכול לעבוד בשפע, יהיה לך עבודה מפה עד להודעה חדשה: דימונה. אמר, אני יכול לפרנס את הילדים שלי בכבוד? שיהיה דימונה!

הגענו לנמל. אני זוכרת שהגענו, אני עכשיו רק זוכרת, אף פעם לא חשבתי על זה – איך שכולנו עלינו לסיפון, אנחנו מסתכלים והנה נראית לנו העיר חיפה, ארץ ישראל בכבודה ובעצמה והנשים… התחילו את הלולו לולו לולו והגברים מתפללים… שישו ושמחו, הגענו לארץ ישראל. כמובן שההורים משתטחים על האדמה, מנשקים את האדמה. ומחכה לנו משאית! היה בה איזה ריח של בצל, משאית של חקלאות. עלינו למשאית, ציידו אותנו בסנדוויצ'ים של גבינה שבחיים לא אכלנו… לא היה לנו תיאבון, לא לאכול לא כלום העיקר להגיע לדימונה.

שוטר מכוון תנועה על כביש באר שבע- דימונה החדש, 1955. צילום: משה פרידן / לע״מ
שוטר מכוון תנועה על כביש באר שבע-דימונה החדש, 1955. צילום: משה פרידן / לע״מ

ונוסעים מהבוקר, נוסעים, נוסעים, נוסעים. נו איפה דימונה? [צוחקת]… המשכנו אחרי באר שבע. מדבר שממה! שיממון! אין לא עץ ולא צמח ולא כלום. טוב, הגענו לדימונה. פתאום באים כל התושבים לקבל את פנינו. היו תושבים שהגיעו כבר ב-55 (דימונה נוסדה ב-55׳), ובין התושבים האלה אנחנו רואים כמה משפחות שהם מהעיר שלנו, מספרו. והם באו מהר, לא נתנו לנו להתמהמה. ישר מורידים את הדברים, והתחילו לתת לנו מהסוכנות מזרני קש כאלה ומיטות ברזל – ואמרו לנו, זה הצריף שלכם. היה ערב, לילה, לא ראינו כלום. למחרת בבוקר אנחנו קמים, אנחנו מסתכלים ימינה – חול. שמאלה, אחורה, קדימה – חול וחול, כלום אין. כמה צריפים בלבד. ולפנינו, שורה של בתי אבן. יצאנו לראות מה זה, איפה אנחנו נמצאים, ההורים שלי היו בתדהמה.

יצאנו לראות מה זה, איפה אנחנו נמצאים, ההורים שלי היו בתדהמה. אני בתור ילדה חשבתי שזה עוד מחנה עולים. שעוד מעט ניסע לארץ ישראל, זה לא ארץ ישראל, זה… זה מעבר. וכל יום אני שואלת את ההורים שלי: נו, מתי נעלה לארץ ישראל? אמא שלי צועקת די! [צוחקת] מספיק! זה ארץ ישראל!

אני בתור ילדה חשבתי שזה עוד מחנה עולים. שעוד מעט ניסע לארץ ישראל, זה לא ארץ ישראל, זה… זה מעבר. וכל יום אני שואלת את ההורים שלי: נו, מתי נעלה לארץ ישראל? אמא שלי צועקת די! [צוחקת] מספיק! זה ארץ ישראל! ואז אבא לוקח אותי לבית ספר, ארבעה צריפים. אני ניגשת להיבחן, לקבלה, היה מבחן קבלה – כל מי שידע לקרוא הלך לכיתה ד'. לא היה כיתה א', לא כיתה ב', ולא ג', אז ד'. כל הגדולים מעל 14, 15 – כיתה ה'. נכנסתי לכיתה, אני הייתי בת תשע והיו בני 10, בני 11, בני 12, בני 13, כולנו למדנו בכיתה אחת. והייתה לי הרגשה מזה, נוראית. אני למדתי בבית ספר עם דשא, בית ספר מטופח, בית ספר נקי, עם אחות בית ספר, עם מנהל… בית ספר מעולה. והנה פה כלום. ממש הייתי עצובה, כל הזמן הייתי עצובה. וזהו, אלו היו החיים במעברה.

אבי התנגד מאוד להישאר בדימונה. אמי בכתה כל הזמן, אחותי הגדולה שהייתה בת 16 לא יכלה ללכת לא לבית ספר ולא כלום. והיו בוכות כל הזמן, אחותי ואמי. ואבי החליט לנסות את מזלו [צוחקת] לקנות בית בלוד. הבאנו קצת כסף, משפחה שלנו הייתה בלוד, עזרה לנו, קנינו בית אבן. אה… בית ערבי… בלוד. ואז נסענו, הבאנו משאית, לקחנו את כל הציוד שלנו. לפני כן הוא הלך לסוכנות וצעק ועצרו אותו במשטרה. הוא לא רצה להיות בדימונה, לא היה לו מה לעשות פה, היה נגר מעולה.

מה הבעיה לעזוב?

אין, אי אפשר. אין דבר כזה שתעבור, איפה תגור? אתה צריך בית. לא נתנו. ואז הוא הלך לבאר שבע לסוכנות וביקש – אני לא יכול להיות פה, אין לי פה עבודה, אני נגר מקצועי.

למה עצרו אותו?

בגלל שהוא צעק, אז הם עצרו אותו במשטרה. הוא אמר להם טוב, עד שאתם נותנים לנו כמו שאתם אמרתם! עיר כמו קזבלנקה, אני רוצה עיר כמו קזבלנקה. צעק צעק. טוב. בסוף אמרו בסדר, אנחנו משחררים אותך ואנחנו נותנים הוראה, שיתנו לך בית בבאר שבע. בסדר. נתנו לנו צריף כמו של דימונה, נתנו לנו אותו בבאר שבע. אבי הלך לראות את הצריף ובדיוק מישהו שפינה אותו ועבר כנראה לדיור של קבע. הוא בא לראות את הצריף, פלשו אליו. מישהו פלש אליו [צוחקת], לא יכולים לקבל אותו. היו לנו חברים שהייתה להם נגרייה, והוא חשב לעבוד שם. כל זה עבר, לא קיבלנו את הדירה, ראה שמישהו פלש לנו לדירה. מה הוא יעשה? עוד פעם יילחם? עוד פעם ילך למשטרה? חזרנו לדימונה והתארגנו לקנות בית בלוד, ואז קנינו את הבית הערבי בלוד, ועברנו… ההורים שלי הביאו משאית… ועברנו, ביום חמסין כזה… חום אימים. אמא שלי הגיעה לשם, הורדנו את כל החפצים הכל ופתאום היא רואה מה זה החום הזה, לא יכלה לשבת, היה לה חום. היא מסתכלת, היא רואה פה דירות של ערבים… בית כזה… בכלל אפילו הצל פה לא היה יותר טוב. ובשום אופן, היא אמרה, אני לא מוכנה להיות פה. התעקשה, אני חוזרת בחזרה לדימונה [צוחקת], חזרנו בחזרה לדימונה, הביאו משאית, אותה משאית שהורידה את הציוד, חזרנו בחזרה לדימונה. למחרת בבוקר, ההורים שלי אמרו, זהו, אנחנו – בדימונה.

ביום רביעי הקרוב (28.12, 21:00) ייערך בסינמטק תל אביב ערב ובו יציגו הכותבים את הפרויקט במסגרת במפגש השני בסידרה "היסטוריה מזרחית – דברים שחסרים בתמונה". לפרטים

+ + +

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שושנה גבאי

    תודה לכם על הפרוייקט התיעוד החשוב הזה.

  2. רחמן חיים

    היש מגוחך יותר ממצב של שוטר העומד בצומת כבישים מוזנח באמצע המדבר, לכוון תנועת רכבים שאינם? סיפור של סלאח שבתי! זוכרים?

  3. רינה

    כמעט כל ארץ בעולם היתה מפותחת יותר מאשר ישראל לפני קום המדינה, ואף בשנים שאחרי, אבל היתה תקווה לבנות משהו שהוא של היהודים, כמו שנאמר בכל התפילות. היו שנים שחקלאים ובנאים יהודים נחשבו לתמצית ההתישבות (קיבוצים שקמו בפריפריה זו דוגמא), ולא בכדי, היה צריך לבנות כאן מדינה מהיסוד. היום חקלאים יהודים לא מוצאים את עצמם, ואילו בעלי מקצועות האויר פורחים, וכך יש מקום לדבר על מי שהגיע ממקום יותר מפותח לפני 70 שנים. ויש מי שכתבו על הפריפריה והקיבוצים שבה, טוב מימני, לדוגמא
    http://www.kibbutz.org.il/cgi-webaxy/item?130690

  4. אשכנזיה

    כמעט שלא נשארו יהודים בארצות ערב, כך שזה נהדר שיש פרויקט לתיעוד של תרבות ספרות וכו, שחשובים לנו כעם יהודי, ולכן, כדי לקבל תוקף היסטורי, חשוב שייצמד יותר לעובדות ופחות לתחושות שרלוונטיות לצרכי השעה או למניעים אישיים. איני מכירה יהודי אשכנזי שלא רוצה להיות גאה במורשת של אחיו הספרדי, רק הבעיה היא כאשר מדובר בתרגום אישי של היסטוריה למטרות של הרגשות קיפוח, או לוחמנות בממסד .

  5. אשכנזיה

    בויקיפדיה לגבי סגירת פערים בין אשכנזים למזרחים כתוב כך

    מחקר של פרופ' מומי דהן שפורסם בשנת 2013 מצא כי פערי ההכנסה בין מזרחים לאשכנזים קיימים, אך מצטמצמים בקצב מהיר. ב-15 שנים הצטמצמו הפערים מ-40 אחוז ל-25 אחוז, בקצב ממוצע של אחוז לשנה, והמגמה נמשכת.[16] בנוסף מצא המחקר שבקצוות אין כלל פערים – ייצוג המזרחים בחמישון העליון (5 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) תואם את חלקם באוכלוסייה, בעוד שחלקם בחמישון התחתון (5 אחוז משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר) דווקא קטן מחלקם באוכלוסייה.[17] פרופ' דהן הוסיף שהזהויות העדתיות אינן זהויות מרכזיות בחברה הישראלית כיום, וההבדלים בין מזרחים לאשכנזים ברוב תחומי החיים היטשטשו.

    אחד המחקרים הנרחבים ביותר שנערכו לגבי סוגית הפערים העדתיים, פורסם בשנת 2002 על ידי צוות מחקר מהמחלקה ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' דב פרידלנדר וצבי אייזנבך. המחקר ארך כ-5 שנים ולטובתו יצרה הלמ"ס קובץ נתונים מיוחד שאפשר את בדיקת הפערים העדתיים לאורך זמן. תוצאות המחקר הצביעו על כך שבניגוד לדעה הרווחת, הפער העדתי מצטמצם במהירות ובעקביות והוא יתחסל כליל בתוך שנות דור.[18] בין הממצאים של המחקר ניתן לציין שבקרב בני הדור השלישי בארץ ילידי 1977–1979 הפער בשיעור הנכנסים לתיכון כמעט זניח: 92% מהמזרחים נכנסו לתיכון, לעומת 95% מהאשכנזים. בקרב הנשים אף נוצר פער הפוך: 96% מהמזרחיות נכנסו לתיכון, לעומת 91% בלבד מהאשכנזיות. החוקרים מציינים גם שבקרב ילידי 1965–1969, המשיכו ללימודים גבוהים 46% מזרחים בני הדור השלישי לעלייה, לעומת 55% אשכנזים בני אותו דור.
    מחקר נוסף, שנערך על ידי החוקרים אורי כהן וניסים לאון, העלה את הטענה שבישראל נוצר מעמד ביניים של מזרחים, שביחד עם מעמד הביניים של אשכנזים ויהודים בני מוצא עדתי מעורב מהווים את הגרעין של החברה הישראלית.[20] כך למשל, בשנת 1984 היו כ-300 סטודנטים ממוצא מזרחי שסיימו תואר שני בישראל, בעוד שבשנת 2003 היו 2,527 סטודנטים מזרחים שסיימו תואר שני – נתון שתואם לחלקם של המזרחים מהאוכלוסייה הכללית.[21] עם זאת, מספר הנשים המזרחיות בדרגות בכירות באקדמיה נמוך.[22]

    ראיה נוספת לכך היא שמאז שנות ה-80 הוקמו בישראל מספר רב של שכונות וערים חדשות ומטופחות יחסית שרוב תושביהם הם מזרחים. בין יישובים אלה ניתן למנות את מודיעין, גן יבנה, מעלה אדומים, ושכונות חדשות בערים וותיקות יותר כגון חולון, ראשון לציון, חיפה ונתניה. לפי החוקרים, מזרחים רבים ניצלו את הזדמנויות למוביליות חברתית ואינם גרים עוד בישובי פריפריה מרוחקים ומוזנחים, כפי שנהוג לחשוב במחקר הסוציולוגי, אלא במרכזים האורבניים החדשים של מעמד הביניים הישראלי.[23] הכלכלן ג'ימי ויינבלט מתאר בספרו "שוק עבודה בחברה פלורליסטית", שאין פערי שכר משמעותיים בין מזרחים עירוניים ואשכנזים עירוניים.