ואם יימצא האקדח המעשן?

"אי-הסכמה", אמר הפילוסוף ז'אק רנסייר, "היא לא קונפליקט בין אחד שאומר לבן לאחר שאומר שחור; זהו קונפליקט בין אחד שאומר לבן לאחר שגם אומר לבן אך מבין בכך משהו אחר". בהמשך, מה שמשותף לשואה, למלחמה בסוריה, לחטיפת ילדי תימן וכהנה הוא מעמדן של עובדות. בהרבה דיונים חברתיים מן הסוג הזה החגים סביב הפוליטי-דתי-אתני-מיני-כלכלי, השאלה החוזרת על עצמה היא מהן העובדות. הן במדע והן בקרב הציבור, מימין ומשמאל, עולות הטענות שכל מה שחשוב הוא העובדות. רק אם נמצא ראיות, כך נטען, נוכל להתקדם לגזירת מסקנות.

יש לזכור שלא רק העובדות חשובות, אלא גם, ואולי אף יותר – מעמדן. אלא שלפני שלב המסקנות, נתקעים כולם בשלב העובדות וכך יש מכחישי שואה ויש מי שמגנים על (ולא את) אסד ויש מי שמדחיקים כל טענה לחטיפה של ילדים. לכן אני מוצא שאפשר לנצל את הוויכוח בין שני האינטלקטואלים הציבוריים נועם חומסקי וסלבוי ז׳יז׳ק – מהמובילים בשמאל העולמי – כדי להבין טוב יותר את מערכת היחסים בין העובדה לבין מכחישהּ. מהדיון המורחב הזה נוכל לראות נכוחה כיצד פרשת ילדי תימן איננה רק דיון עובדתי, אלא יותר מזה: היא דיון אידיאולוגי, שנעוץ לא במה שיש או אין במציאות, אלא ביחסנו והתייחסותנו אליה. זהו דיון שבמסגרתו העובדות מעובדות לכדי נרטיב קוהרנטי שמסתיר לא את העובדות, אלא את ההסתרה עצמה. כך נראה שבלי קשר לעובדות, זהו ויכוח בין מי שמסוגל לדמיין שמדינה יכולה לחרוג מהחוק ולארגן גם אם באופן ספונטני ובלתי ישיר/מוצהר גזל אנושי משווע, לבין אלו שעבורם המדינה היא-היא החוק, ולכן הגזל הוא לא יותר מקונספירציה.

אז איך להימלט מהמלכוד? להפסיק לחשוב שיש מציאות עובדתית, שאז עוברת סילוף או עיוות מימין או משמאל. להפסיק לחשוב שרק חשיפת העובדות והידע תספיק לשם שינוי המצב וייצוגו. תחת זאת יש לחשוב על מציאות של עיוותים, מציאות בה העיוותים הם אמיתיים ואליהם יש להתייחס. אין ולא ניתן להפריד בין העיוות למציאות, וברגע שמורידים את העיוות מאבדים את המציאות. לכן עלינו ללמוד, להבין ולשנות את העיוותים עצמם, מה שמכונה בסוציולוגית "משטרי הצדקה" שבעזרתם אנו מסבירים לעצמנו את המציאות. כך, למשל, נראה כמה דומה הדיון בילדי תימן לדיון בשואה כהשמדה/חטיפה מאורגנת (או לא).

גם לגבי השואה, יש הטוענים שלא היה ארגון-שיטתי, כי לא נמצא אקדח מעשן – רק ארובות. זאת משום שהבעיה היא לא במישור האמפירי של חשיפת העובדות. כמובן, בכל המקרים של השואה, סוריה או ילדי תימן, ישנן עדויות למכביר וישנם מסמכים. אך השאלה היא מה אנו רואים ומוצאים במסמכים, וזה תלוי בגישה שלנו למציאות, המתווכת פנטזיה. לכן, למרות ואולי בגלל שידע תמיד מצריך אמונה, כלום לא ישכנע את המכחישים. אי ההסכמה כאן אינה בין לבן לשחור, אלא בתוך כל אחד מהם. בעיית מכחישי השואה כמו מכחישי החטיפה, היא בחשבון אחרון בעיית פרשנות של טקסט ומציאות. הבעיה אינה במישור הידע אלא במישור הרצון (לדעת או לא לדעת). ובדיוק בגלל שלא נמצא מסמך עליו כתוב "השמידו(!) יהודים" נפתח הפתח להכחשת השואה (יחד עם שאלת שרידי תאי הגזים). אז מה כולם עשו? התחילו לחפש את המסמך (או את התאים). אבל הבעיה לא תיפטר אם נמצא את המסמך. הבעיה עמוקה יותר, וקשורה לדחף לפרש כל מסמך בדרך מסוימת, אידיאולוגית או אנטי-אידיאולוגית.

הרי אנו יודעים שסיגריות הורגות, יש אקדח מעשן (תרתי משמע) וישנם מסמכים עובדתיים, אך אנשים עדיין מעשנים. מפני שידע, כשלעצמו, לא עוזר לשינוי הפעולה, וכאן לא יעזרו גם מציאת מסמכים מעשנים. יהיו אנשים שיכחישו, משום שמערך זהותם נשען על ההכחשה הפטישיסטית הזו. אולי לא בכדי יש קשר סמנטי (לפחות) בין פטישיזם לבין פשיזם. הכחשה פטישיסטית היא הכחשת אלמנט מהמציאות שמפר את אחדותה המתבטאת בהרגלים מעשיים. כמו עישון, גם כיבוש ודיכוי הם בסופו של יום הרגלים. דברים שעושים מבלי לחשוב עליהם, פשוט "כי אפשר". והסוכנות החברתית שמרמזת לנו שאפשר, גם אם אסור, היא מה שנקרא בפסיכואנליטית האחר-הגדול, החברה ככזו. אז השאלה המעניינת באמת שעולה מהפרוטוקולים של ילדי תימן היא לא האם היו חטיפות מאורגנות או לא; השאלה היא מהי אותה תצורה חברתית שאפשרה (ואף עודדה) אנשים מסוימים לחטוף את ילדיהם של אחרים – גם בלי ארגון שיטתי של פקודות כתובות ומונחתות.

האידיאולוגיה, הנאצית או הציונית, עובדת לפי אותו מבנה של פקודות כתובות, אולם, החשוב מכך הוא רשימת הפקודות הלא כתובות שמתחזקות ומאפשרות את הצד הכתוב של הפקודות, אותן קריצות ורמיזות שנזרקות כל העת לחלל האוויר. למשל, מוכרת הבדיחה הסטליניסטית לפיה לאחר נאום של סטלין, קם אחד האנשים והחל לבקר את סטלין. לאחריו, קם אדם שני וצעק על האדם הראשון: "מה אתה משוגע?! אתה לא יודע שאסור לבקר את סטלין?". לפי הבדיחה, האדם השני נעלם ראשון. מפני שאת האיסור עצמו אסור להזכיר. כולם יודעים שאסור לבקר את המדינה או את סטלין ולחשוב שהם ארגנו פשעים נגד עמם; אבל מה שבאמת חשוב הוא שאסור להצהיר על האיסור הזה – האיסור בעצמו אסור.

ומכאן, מהי אותה תצורה חברתית שאפשרה שידול של חטיפת ילדים? אולי תצורה שלפיה היחסים בין האנשים משולים ליחסים בין הקבוצות אליהן הם משתייכים? או אולי תצורה כזו שבה ערכו של אדם נקבע בהתאם למידת קרבתו לאזרח "המושלם" שמשווקות המדינה והמדיה? אולי זוהי תצורה שבה מעודדים לגנוב אדמות, רעיונות, תוכניות וכן, גם אנשים? כאן יש לראות כמה הדיון בילדי תימן דומה לשאלת (היעדר) המודעות העצמית של עם שמשתתף בפשעים נגד האנושות. כי גם לגבי הגרמנים שאלו כולם: "איך הם לא ידעו שמתחת לאפם מתרחשת שואה?" כאילו אנשים מצפים שתהיה התאספות בכיכר ואז יודיעו לכולם, כמו באח(ר) הגדול: "מהיום אנחנו פשיסטים, אז נא להתנהג בהתאם". זה לא עובד ככה. המטאפורה המתאימה היא של צפרדע בסיר: בישול איטי עד לסוף המר. דברים גדולים מתבצעים בצעדים קטנים, וזה נכון גם לפשעים. וכמו שאמרה רוזה לוקסמבורג בקשר למהפכה, אם נחכה לזמן הנכון בו יגידו לנו "כן, אתם פשיסטים", "כן, גנבתם ילדים" – היום הזה לא יגיע.

אז איך חומסקי וז'יז'ק יעזרו לנו לראות שעובדות אינן מספיקות? אם להגחיך מעט את הדיון, נוכל לומר שלחומסקי רק העובדות חשובות ולז'יז'ק העובדות כלל לא חשובות. כמו כן, אי אפשר להתכחש לכך שחומסקי ביקורתי כלפי המתרחש. נאסרה עליו אפילו הכניסה לישראל. וחומסקי, כמדען-בלשן, מאמין בהתדיינות רציונאלית. לדידו, אנשים צריכים להיות רק חשופים למידע ואז הכול ייפתר. לדידו, אם רק נדע את העובדות, נוכל לקבל החלטות רציונאליות. עמדה זו של חומסקי מוצבת כחיצונית לאידיאולוגיה. כאילו יש עיוותים והטעיות, וביניהן יש גם עובדות שיש לזקק ולזהות. לכן כתב בתחילת ספרו אשליות הכרחיות כי "אזרחים בחברות דמוקרטיות צריכים לעבור קורס בהגנה-עצמית-אינטלקטואלית כדי שיתגוננו ממניפולציות ושליטה". המתודה של חומסקי לפירוק טענות יריביו כרוכה כהפצצה של עובדות ומידע, המוכיח כביכול שהיריב טועה ושוגה.

עבודה מסוג זה אמנם חשובה, אך היא אינה מספקת. חומסקי מתעלם או מפחית מחשיבות האידיאולוגיה של עמדתו, ועל כן הוא מניח בטעות שעובדות לבדן יש בהן כדי להביא להסכמה או ליישב קונפליקט. אדוארד סעיד כבר ביקר את הגישה הזו ביחס לעובדות אצל חומסקי כשטען ש"העובדות אצל חומסקי נוכחות כדי שנזהה אותן, אך עבודתו אינה ביקורתית או רפלקסיבית בנוגע להנחותיו שלו". אם אצל חומסקי הדיבור הוא ברמת העובדות, ז'יז'ק מתרכז במסגרת האידיאולוגית שבתוכה אנו מפרשים כל עובדה, מסמך או תופעה. כידוע, העובדות לא מדברות בעד עצמן, ולכן הדיבור על אודותיהן או הייצוג שלהן, מכריע את ערכן. עובדות תמיד-כבר מתווכות ומסוננות על ידי כוחות בלתי נראים: השפה שלנו, המעמד שלנו, המיניות שלנו וכד'. לכן כדי להילחם במיתוסים, אין די בעובדות. כדי לשנות פעולות לא די בידע. משום שאי אפשר להפריד בבירור בין מיתוס (ואמונה) לעובדה (וידע) עלינו לראות את המיתי שבתוך האמיתי (וכן, את האמיתי שבתוך המיתי).

המטרה בעקבות ז'יז'ק היא לא לחמוק מהאידיאולוגיה לאיזה מבצר או אי א-אידיאולוגי ולגמרי עובדתי, אלא לזהות את השברים של האידיאולוגיה ואת נקודות החולשה שלה – את אותן חריגות המפריכות את הטענות האידיאולוגיות. אפילו בקשר לויקיליקס, ז'יז'ק הזכיר כי לא העובדות הן המהפכניות כי אם צורת חשיפתן. וכנ"ל לגבי הארכיונים, של תימן ובכלל. הדיון בעובדות משמש לערפול מסגרת הדיון שבתוכה נשקלות ומפורשות העובדות. אם נמצא מסמך המתיר חטיפת ילדים, יוכלו המתנגדים להגיד שזה היה מקרה פרטי ולא שיטתי. ואם יימצא מסמך שיטתי, יגידו שזו שיטה מקומית ולא כללית. משום שפועל כאן דחף פנטזמטי (לפיו ישראל היא מדינת חוק וסדר) המעוות את העובדות כדי שיתאימו לפנטזיה. האמת לפיכך היא לא במצב מדומיין לא מעוות, אלא באמת של העיוות השיטתי של העובדות המדומיינות. ואני לא אומר את זה כדי להוציא את הרוח ממפרשי המחפשים והמוכיחים. נהפוך הוא: צריך לחפש ולחשוף כל הזמן, לתעד גם את הלא מתועד. פשוט זה כשלעצמו לא יכול להיות הפיתרון.

האמת כחשיפה היא רעיון עתיק אך בעייתי. עלינו להיות יותר מודרניים מאשר קלאסיים כאן, ולזהות את האמת כיצירה ולא כחשיפה. ככה, עצם החשיפה תהפוך לחלק מתרבות שתיצור ביחד אמת גדולה יותר, כמו צדק. כך נתמודד לא רק עם הפרשה העגומה של החטיפה (השיטתית או הספונטנית), אלא גם עם המשך הפרשה בשנים של השתקה והסתרה. ושוב, לא די בלמצוא אשמים כאלה או אחרים – בממסד, בתקשורת או אף בקרב הקורבנות. זהו המערך החברתי שבו כולנו משתתפים – כל אחד במקומו ובתפקידו – שמחבר בין כל החלקים בתצורה שמביאה לפשעים נוראיים. רק אם כל חלק, כל אחד מאיתנו, יחשוב על השלם, רק כך נמצא את מקומנו המתאים בתוך השלם. יחידים בשלם הישראלי, וישראל בשלם העולמי.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן