• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ואם יימצא האקדח המעשן?

חשיפת הארכיונים מזמנת חגיגה של ממש לשוחרי העובדות, הנאחזים בהן כדי לערפל את מסגרת הדיון שבתוכה הן מפורשות. זאת משום שפועל כאן דחף פנטזמטי אשר לפיו ישראל היא מדינת חוק וסדר, שיעוות כל עובדה כך שתתאים לפנטזיה
אלירן בר-אל

דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב כתב תיזה על "המחקר ההשוואתי של האביב הערבי". כעת כותב עבודת מחקר על סלבוי ז'יז'ק כתופעה סוציולוגית. מתרגם בסדרה לפילוסופיה בהוצאת רסלינג

"אי-הסכמה", אמר הפילוסוף ז'אק רנסייר, "היא לא קונפליקט בין אחד שאומר לבן לאחר שאומר שחור; זהו קונפליקט בין אחד שאומר לבן לאחר שגם אומר לבן אך מבין בכך משהו אחר". בהמשך, מה שמשותף לשואה, למלחמה בסוריה, לחטיפת ילדי תימן וכהנה הוא מעמדן של עובדות. בהרבה דיונים חברתיים מן הסוג הזה החגים סביב הפוליטי-דתי-אתני-מיני-כלכלי, השאלה החוזרת על עצמה היא מהן העובדות. הן במדע והן בקרב הציבור, מימין ומשמאל, עולות הטענות שכל מה שחשוב הוא העובדות. רק אם נמצא ראיות, כך נטען, נוכל להתקדם לגזירת מסקנות.

יש לזכור שלא רק העובדות חשובות, אלא גם, ואולי אף יותר – מעמדן. אלא שלפני שלב המסקנות, נתקעים כולם בשלב העובדות וכך יש מכחישי שואה ויש מי שמגנים על (ולא את) אסד ויש מי שמדחיקים כל טענה לחטיפה של ילדים. לכן אני מוצא שאפשר לנצל את הוויכוח בין שני האינטלקטואלים הציבוריים נועם חומסקי וסלבוי ז׳יז׳ק – מהמובילים בשמאל העולמי – כדי להבין טוב יותר את מערכת היחסים בין העובדה לבין מכחישהּ. מהדיון המורחב הזה נוכל לראות נכוחה כיצד פרשת ילדי תימן איננה רק דיון עובדתי, אלא יותר מזה: היא דיון אידיאולוגי, שנעוץ לא במה שיש או אין במציאות, אלא ביחסנו והתייחסותנו אליה. זהו דיון שבמסגרתו העובדות מעובדות לכדי נרטיב קוהרנטי שמסתיר לא את העובדות, אלא את ההסתרה עצמה. כך נראה שבלי קשר לעובדות, זהו ויכוח בין מי שמסוגל לדמיין שמדינה יכולה לחרוג מהחוק ולארגן גם אם באופן ספונטני ובלתי ישיר/מוצהר גזל אנושי משווע, לבין אלו שעבורם המדינה היא-היא החוק, ולכן הגזל הוא לא יותר מקונספירציה.

אז איך להימלט מהמלכוד? להפסיק לחשוב שיש מציאות עובדתית, שאז עוברת סילוף או עיוות מימין או משמאל. להפסיק לחשוב שרק חשיפת העובדות והידע תספיק לשם שינוי המצב וייצוגו. תחת זאת יש לחשוב על מציאות של עיוותים, מציאות בה העיוותים הם אמיתיים ואליהם יש להתייחס. אין ולא ניתן להפריד בין העיוות למציאות, וברגע שמורידים את העיוות מאבדים את המציאות. לכן עלינו ללמוד, להבין ולשנות את העיוותים עצמם, מה שמכונה בסוציולוגית "משטרי הצדקה" שבעזרתם אנו מסבירים לעצמנו את המציאות. כך, למשל, נראה כמה דומה הדיון בילדי תימן לדיון בשואה כהשמדה/חטיפה מאורגנת (או לא).

דאג המרשלג מהאו"ם מבקר ילדי עולים מתימן בגבעת יערים, 1956. צילום: משה פרידן, לע"מ
דאג המרשלג מהאו"ם מבקר ילדי עולים מתימן בגבעת יערים, 1956. צילום: משה פרידן, לע"מ

גם לגבי השואה, יש הטוענים שלא היה ארגון-שיטתי, כי לא נמצא אקדח מעשן – רק ארובות. זאת משום שהבעיה היא לא במישור האמפירי של חשיפת העובדות. כמובן, בכל המקרים של השואה, סוריה או ילדי תימן, ישנן עדויות למכביר וישנם מסמכים. אך השאלה היא מה אנו רואים ומוצאים במסמכים, וזה תלוי בגישה שלנו למציאות, המתווכת פנטזיה. לכן, למרות ואולי בגלל שידע תמיד מצריך אמונה, כלום לא ישכנע את המכחישים. אי ההסכמה כאן אינה בין לבן לשחור, אלא בתוך כל אחד מהם. בעיית מכחישי השואה כמו מכחישי החטיפה, היא בחשבון אחרון בעיית פרשנות של טקסט ומציאות. הבעיה אינה במישור הידע אלא במישור הרצון (לדעת או לא לדעת). ובדיוק בגלל שלא נמצא מסמך עליו כתוב "השמידו(!) יהודים" נפתח הפתח להכחשת השואה (יחד עם שאלת שרידי תאי הגזים). אז מה כולם עשו? התחילו לחפש את המסמך (או את התאים). אבל הבעיה לא תיפטר אם נמצא את המסמך. הבעיה עמוקה יותר, וקשורה לדחף לפרש כל מסמך בדרך מסוימת, אידיאולוגית או אנטי-אידיאולוגית.

הרי אנו יודעים שסיגריות הורגות, יש אקדח מעשן (תרתי משמע) וישנם מסמכים עובדתיים, אך אנשים עדיין מעשנים. מפני שידע, כשלעצמו, לא עוזר לשינוי הפעולה, וכאן לא יעזרו גם מציאת מסמכים מעשנים. יהיו אנשים שיכחישו, משום שמערך זהותם נשען על ההכחשה הפטישיסטית הזו

הרי אנו יודעים שסיגריות הורגות, יש אקדח מעשן (תרתי משמע) וישנם מסמכים עובדתיים, אך אנשים עדיין מעשנים. מפני שידע, כשלעצמו, לא עוזר לשינוי הפעולה, וכאן לא יעזרו גם מציאת מסמכים מעשנים. יהיו אנשים שיכחישו, משום שמערך זהותם נשען על ההכחשה הפטישיסטית הזו. אולי לא בכדי יש קשר סמנטי (לפחות) בין פטישיזם לבין פשיזם. הכחשה פטישיסטית היא הכחשת אלמנט מהמציאות שמפר את אחדותה המתבטאת בהרגלים מעשיים. כמו עישון, גם כיבוש ודיכוי הם בסופו של יום הרגלים. דברים שעושים מבלי לחשוב עליהם, פשוט "כי אפשר". והסוכנות החברתית שמרמזת לנו שאפשר, גם אם אסור, היא מה שנקרא בפסיכואנליטית האחר-הגדול, החברה ככזו. אז השאלה המעניינת באמת שעולה מהפרוטוקולים של ילדי תימן היא לא האם היו חטיפות מאורגנות או לא; השאלה היא מהי אותה תצורה חברתית שאפשרה (ואף עודדה) אנשים מסוימים לחטוף את ילדיהם של אחרים – גם בלי ארגון שיטתי של פקודות כתובות ומונחתות.

האידיאולוגיה, הנאצית או הציונית, עובדת לפי אותו מבנה של פקודות כתובות, אולם, החשוב מכך הוא רשימת הפקודות הלא כתובות שמתחזקות ומאפשרות את הצד הכתוב של הפקודות, אותן קריצות ורמיזות שנזרקות כל העת לחלל האוויר. למשל, מוכרת הבדיחה הסטליניסטית לפיה לאחר נאום של סטלין, קם אחד האנשים והחל לבקר את סטלין. לאחריו, קם אדם שני וצעק על האדם הראשון: "מה אתה משוגע?! אתה לא יודע שאסור לבקר את סטלין?". לפי הבדיחה, האדם השני נעלם ראשון. מפני שאת האיסור עצמו אסור להזכיר. כולם יודעים שאסור לבקר את המדינה או את סטלין ולחשוב שהם ארגנו פשעים נגד עמם; אבל מה שבאמת חשוב הוא שאסור להצהיר על האיסור הזה – האיסור בעצמו אסור.

ומכאן, מהי אותה תצורה חברתית שאפשרה שידול של חטיפת ילדים? אולי תצורה שלפיה היחסים בין האנשים משולים ליחסים בין הקבוצות אליהן הם משתייכים? או אולי תצורה כזו שבה ערכו של אדם נקבע בהתאם למידת קרבתו לאזרח "המושלם" שמשווקות המדינה והמדיה? אולי זוהי תצורה שבה מעודדים לגנוב אדמות, רעיונות, תוכניות וכן, גם אנשים? כאן יש לראות כמה הדיון בילדי תימן דומה לשאלת (היעדר) המודעות העצמית של עם שמשתתף בפשעים נגד האנושות. כי גם לגבי הגרמנים שאלו כולם: "איך הם לא ידעו שמתחת לאפם מתרחשת שואה?" כאילו אנשים מצפים שתהיה התאספות בכיכר ואז יודיעו לכולם, כמו באח(ר) הגדול: "מהיום אנחנו פשיסטים, אז נא להתנהג בהתאם". זה לא עובד ככה. המטאפורה המתאימה היא של צפרדע בסיר: בישול איטי עד לסוף המר. דברים גדולים מתבצעים בצעדים קטנים, וזה נכון גם לפשעים. וכמו שאמרה רוזה לוקסמבורג בקשר למהפכה, אם נחכה לזמן הנכון בו יגידו לנו "כן, אתם פשיסטים", "כן, גנבתם ילדים" – היום הזה לא יגיע.

נועם חומסקי. צילום: cc by-Andrew Rusk
נועם חומסקי. המתודה שלו לפירוק טענות יריביו כרוכה כהפצצה של עובדות ומידע, המוכיח כביכול שהיריב טועה ושוגה. צילום: cc by-Andrew Rusk

אז איך חומסקי וז'יז'ק יעזרו לנו לראות שעובדות אינן מספיקות? אם להגחיך מעט את הדיון, נוכל לומר שלחומסקי רק העובדות חשובות ולז'יז'ק העובדות כלל לא חשובות. כמו כן, אי אפשר להתכחש לכך שחומסקי ביקורתי כלפי המתרחש. נאסרה עליו אפילו הכניסה לישראל. וחומסקי, כמדען-בלשן, מאמין בהתדיינות רציונאלית. לדידו, אנשים צריכים להיות רק חשופים למידע ואז הכול ייפתר. לדידו, אם רק נדע את העובדות, נוכל לקבל החלטות רציונאליות. עמדה זו של חומסקי מוצבת כחיצונית לאידיאולוגיה. כאילו יש עיוותים והטעיות, וביניהן יש גם עובדות שיש לזקק ולזהות. לכן כתב בתחילת ספרו אשליות הכרחיות כי "אזרחים בחברות דמוקרטיות צריכים לעבור קורס בהגנה-עצמית-אינטלקטואלית כדי שיתגוננו ממניפולציות ושליטה". המתודה של חומסקי לפירוק טענות יריביו כרוכה כהפצצה של עובדות ומידע, המוכיח כביכול שהיריב טועה ושוגה.

עבודה מסוג זה אמנם חשובה, אך היא אינה מספקת. חומסקי מתעלם או מפחית מחשיבות האידיאולוגיה של עמדתו, ועל כן הוא מניח בטעות שעובדות לבדן יש בהן כדי להביא להסכמה או ליישב קונפליקט. אדוארד סעיד כבר ביקר את הגישה הזו ביחס לעובדות אצל חומסקי כשטען ש"העובדות אצל חומסקי נוכחות כדי שנזהה אותן, אך עבודתו אינה ביקורתית או רפלקסיבית בנוגע להנחותיו שלו". אם אצל חומסקי הדיבור הוא ברמת העובדות, ז'יז'ק מתרכז במסגרת האידיאולוגית שבתוכה אנו מפרשים כל עובדה, מסמך או תופעה. כידוע, העובדות לא מדברות בעד עצמן, ולכן הדיבור על אודותיהן או הייצוג שלהן, מכריע את ערכן. עובדות תמיד-כבר מתווכות ומסוננות על ידי כוחות בלתי נראים: השפה שלנו, המעמד שלנו, המיניות שלנו וכד'. לכן כדי להילחם במיתוסים, אין די בעובדות. כדי לשנות פעולות לא די בידע. משום שאי אפשר להפריד בבירור בין מיתוס (ואמונה) לעובדה (וידע) עלינו לראות את המיתי שבתוך האמיתי (וכן, את האמיתי שבתוך המיתי).

אם נמצא מסמך המתיר חטיפת ילדים, יוכלו המתנגדים להגיד שזה היה מקרה פרטי ולא שיטתי. ואם יימצא מסמך שיטתי, יגידו שזו שיטה מקומית ולא כללית. משום שפועל כאן דחף פנטזמטי (לפיו ישראל היא מדינת חוק וסדר) המעוות את העובדות כדי שיתאימו לפנטזיה. אני לא אומר את זה כדי להוציא את הרוח ממפרשי המחפשים. נהפוך הוא: יש לחפש ולחשוף כל הזמן, לתעד גם את הלא מתועד. פשוט זה כשלעצמו לא יכול להיות הפיתרון

המטרה בעקבות ז'יז'ק היא לא לחמוק מהאידיאולוגיה לאיזה מבצר או אי א-אידיאולוגי ולגמרי עובדתי, אלא לזהות את השברים של האידיאולוגיה ואת נקודות החולשה שלה – את אותן חריגות המפריכות את הטענות האידיאולוגיות. אפילו בקשר לויקיליקס, ז'יז'ק הזכיר כי לא העובדות הן המהפכניות כי אם צורת חשיפתן. וכנ"ל לגבי הארכיונים, של תימן ובכלל. הדיון בעובדות משמש לערפול מסגרת הדיון שבתוכה נשקלות ומפורשות העובדות. אם נמצא מסמך המתיר חטיפת ילדים, יוכלו המתנגדים להגיד שזה היה מקרה פרטי ולא שיטתי. ואם יימצא מסמך שיטתי, יגידו שזו שיטה מקומית ולא כללית. משום שפועל כאן דחף פנטזמטי (לפיו ישראל היא מדינת חוק וסדר) המעוות את העובדות כדי שיתאימו לפנטזיה. האמת לפיכך היא לא במצב מדומיין לא מעוות, אלא באמת של העיוות השיטתי של העובדות המדומיינות. ואני לא אומר את זה כדי להוציא את הרוח ממפרשי המחפשים והמוכיחים. נהפוך הוא: צריך לחפש ולחשוף כל הזמן, לתעד גם את הלא מתועד. פשוט זה כשלעצמו לא יכול להיות הפיתרון.

האמת כחשיפה היא רעיון עתיק אך בעייתי. עלינו להיות יותר מודרניים מאשר קלאסיים כאן, ולזהות את האמת כיצירה ולא כחשיפה. ככה, עצם החשיפה תהפוך לחלק מתרבות שתיצור ביחד אמת גדולה יותר, כמו צדק. כך נתמודד לא רק עם הפרשה העגומה של החטיפה (השיטתית או הספונטנית), אלא גם עם המשך הפרשה בשנים של השתקה והסתרה. ושוב, לא די בלמצוא אשמים כאלה או אחרים – בממסד, בתקשורת או אף בקרב הקורבנות. זהו המערך החברתי שבו כולנו משתתפים – כל אחד במקומו ובתפקידו – שמחבר בין כל החלקים בתצורה שמביאה לפשעים נוראיים. רק אם כל חלק, כל אחד מאיתנו, יחשוב על השלם, רק כך נמצא את מקומנו המתאים בתוך השלם. יחידים בשלם הישראלי, וישראל בשלם העולמי.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    אם לפרש אותך לפי רוח המאמר, אז מה שאתה אומר, להבנתי, זה שגם אם לא ימצא שום אקדח מעשן, זו לא סיבה להאמין שאין אקדח מעשן, בפרט אם מניחים מראש שיש אקדח מעשן. מבינים את המציאות בהתאם למשקפים האידיאולוגיות. היום קוראים לזה פוסט אמת, פעם היו אומרים אל תבלבל אותי עם עובדות.

    1. אלירן

      דני יקר, בניגוד לטענתך אין בפוסט (או בכתבה) שום דבר המכוון לפוסט. לא פוסט-מודרניות, לא פוסט-אמת ולא פוסט-אידיאולוגיה. דווקא הטענה שאין שום אמת (כללית) וישנן רק דעות (פרטיות), היא תולדה ישירה של העידן הפוסט אידיאולוגי\מודרני. ביתר שאת, הכוונה היא שמעבר לשאלת העובדה שכביכול מנותקת מהצופה, כי העובדה לכאורה נמצאת 'שם' במציאות החוצ-אידיאולוגית, ישנה תמיד בעיית הקשר בין הצופה לנצפה, ושאלה זו נחשפת הלכה למעשה במתודה. כפי שכבר ידע דקארט, המתודה חשובה מן העובדות כי המתודה, האפרטוס המדעי (הבלתי-שלם) מאפשר לבני אדם לדעת את הממשי שמחוץ לטווח חוויית המציאות שלנו (כמו גלים קוונטיים), וגם, חשוב מכך, הוא מאפשר לנו גם להרכיב ולבנות אובייקטים על-טבעיים ובלתי-אנושיים שעבורינו הם בהכרח מן "פריקים של הטבע" (מני מכשירים מוזרים, איברים מהונדסים גנטית, סייבורגים וכיו"ב). בעוד המתודה כאפרטוס אימננטית לאנושי ולבני האדם, כתוצר של הפעילות המדעית-אנושית על הטבע והמציאות, היא בה בעת חורגת מן המציאות של חווייתנו ומקנה לנו את הגבולות או הקונטורים של הממשי שאינו חלק מהמציאות (הידועה, הסימבולית) שלנו.
      לכן, אתה צודק בזה שגם אם לא יימצא אקדח מעשן בנוגע לילדי תימן, לא זו(!) הסיבה להאמין שאין אקדח מעשן, בין אם מניחים שיש או שלאו. הסיבה להאמין, לכאן או לכאן, היא עקביות וקוהרנטיות המתודה שבעזרתה התעצבה והתכוננה העובדה ככזו (בנוגע לאל או לילדי תימן). אך כמו שכל מי שעבד במכירות יודע, אמונה עובדת לא העובדה (או הידע). כך שבעוד העובדה היא נקודתית, מקומית והקשרית, האמת כשלעצמה, נוכח היותה נצחית וכללית, חוצה את המקומיות שממנה נולדה וחצייה זו מתאפשרת ומתבצעת בעזרת האפרטוס המדעי או המתודה. במדע רציני (ולא ציני) ידוע שהדרך חשובה הרבה יותר מן התשובה. כי הדרך הזו, המתודה – אם אמיתית היא – יכולה לשמש גם לשאלות ובעיות אחרות. אז שוב, זה לא שאין אמת, וכל אחד ואחת רואים את המציאות בהתאם להשקפה אידיאולוגית שיש להם; אלא, בין כל ההשקפות האידיאולוגיות משותפת נקודת מחסום ממשית שהיא האמת לאמיתה. למשל ואולי יהיה קל להדגים זאת כך, גם גלילאו לא התבלבל מהעובדה שהייתה קיימת כמעט 2000 שנה לפניו – שהארץ נחה. פשוט כי חווייתנו מרגישה כך, אין זה אומר שזה נכון. אז אפילו שיש מנעד חוויות מעין-אמיתיות של הארץ הנחה (מרעידת אדמה ועד שינה במיטה) – כל המנעד הזה נוצר עקב הנקודה האמיתית שהארץ לא נחה אלא נעה. והנקודה הזו – כמו שהתרחשה שואה אז באירופה והיום באפריקה ובמזה"ת, וכמו שנגזלו ילדים – היא מה שכרגע בלתי מתקבל על הדעת ולכן מנוגד לעובדה (עבור המכחישים לפחות). אז הנקודה היא שהאמת שוכנת לא במקום של העובדות המשתנות בהתאם להקשר החברתי מהן נוצרו, אלא בפעולת חריגתן החושפת את ההקשר הממשי הזה בדיוק, ויוצרת מתוכו עובדות חדשות. אז אפשר להתמקמם בין הקלאסי לפוסט-מודרני, ובדיוק במודרני: בהחלט יש אמת, אלא שזו אינה מוגדרת לפי תזת ההלימה של אריסטו (אמת=התאמה בין מילים\מחשבה לדברים\עולם), ויותר לפי תזת היצירה\בריאה של הגל (אמת=תהליך יצירה של החדש בתוך בעולם הישן וכנגדו). אז אני מציע שבמקום להציב את האמת בפנים (באמונתנו, מחשבותנו) ואת העובדה בחוץ (במציאות ובטבע), יש להציב את האמת בחוץ, ואת העובדה בפנים.

      1. דני

        ידידי, אל תיתן לז'רגון להרוס אותך!!!! האם באמת היית חייב להשתמש בכזו הפגזה טרמינולוגית כבדה כדי להגיד את מה שאתה רוצה להגיד? אבל ברצינות, אחרי קריאת התגובה המלומדת שלך, אני חושב שהרעיון של יצירת עובדות ע"י שינוי בצורת ההסתכלות נכון בעיקר לשאלות מדעיות, וחלקית גם לאידיאולוגיות חברתיות במובן הרחב של המילה, אבל הרבה פחות נכון לאירועים נקודתיים שהתרחשו או לא התרחשו במציאות היומיומית. השאלה האם יש אקדח מעשן או לא היא בסופו של דבר שאלה עובדתית מאד ממוקדת. יש אנשים שטוענים שילדים נחטפו, ושהדבר נעשה בהוראות מגבוה של השלטון באותה תקופה ובידיעתו ובהשתתפותו. האם האנשים האלה צודקים או לא? הדרך להוכיח טענה כזו היא על ידי עובדות. אני מבין את האמירה שחשוב גם לפתח הסתכלות שתכיר באפשרות שטענה כזו או אחרת עלולה להיות נכונה, אבל גם אז הבחינה האמיתית של הטענה היא בסופו של דבר בנכונות העובדתית שלה. וצריך לדעתי גם להזהר בשימוש ברטוריקה של "יצירת האמת", כי גישה כזו עלולה גם להביל לטשטוש גבולות בין מה שנכון למה שלא נכון, בהנחה שמסכימים שיש אבחנה כזו לפעמים! בכל מקרה, תודה שגרמת לי לחשוב. ובשאלת האקדח המעשן, לדעתי לא היה אקדח כזה, אבל חוסר יכולת להפנים ולהשלים עם עוול גורם לפעמים להמצאת כוחות רשע עליונים שגרמו אותו כביכול, וזה המקרה כאן.

  2. Mosheshy

    מאמר מעולה.

  3. לה משגע

    חשבתי שלא צריך לדוש בשואה, ושכולם נזכרים כל שנה שבשואה היה אקדח מעשן ואודים מוצלים מאש שעלו ארצה, לאחר שחזו באקדח המעשן מקרוב (לא רק הררי גוויות בקברי אחים וכיבשנים). אם היתה חוסר שפיות אצל האודים המוצלים האלה, זה מסיבות ברורות. זה לא מצדיק אימוץ ילדים בשיטה של העלמתם מהוריהם הביולוגיים, גם אם הלא שפויים בגלל התופת שעברו באירופה, החליטו שההורים הביולוגיים נראו פחות כשירים לתת לילדים חיים טובים מבחינה כלכלית\השכלה, במיוחד שהמדינה התקשתה להתמודד עם גלי עליה שהיו בהם אנשים משכילים יותר, אך גם משכילים פחות (ולמרות שאינטליגנציה מוכחת כיכולת להצליח למרות נחיתות בנושא כמו השכלה פורמאלית). אולם, חוץ מחוסר הביטחון ביכולת הצלחת הילדים כשההורים הביולוגיים נסמכו בכל על מדינה שבעצמה היתה לא רחוקה מחוסר ודאות קיומית, גם שיטות גידול הילדים שהשתנו, והרבה אינפורמציה לגבי חשיבות הקשר בין הורה לילד זרמה בשנים האחרונות. פעם זה היה חשוב הרבה פחות. פעם היה חשוב יותר לגדל ילדים לעצמאות. בקיבוצים ילדים הופרדו מהוריהם בשלב די מוקדם. פעם לא היתה מודעות לאנשים שעלולים להרע לילדים אם הם יסתובבו לבד, הרצח של נאוה אלימלך בשנות השמונים היווה את תחילת המודעות, לא היו הרבה רכבים וילדים שיחקו בכבישים בהקפצות כדור מההגבהה של המדרכה, ובכלל חשבו אחרת.

  4. פרופעסער

    אנשי אקדמיה, לרבות פרחי אקדמיה כגון מחבר הטקסט הזה, המבקשים להעביר מסר כלשהו להדיוטות, טוב יעשו אם יימנעו מגיבובים ארכניים וטרחניים הכוללים קטלוג של שמות מלומדים אנונימיים המוכרים ליודעי ח"ן בלבד. במקום להכביר על קוראיהם איזכורים רוויי פלצנות כגון "שמערל טען…", "בערל בספרו 'אחים בעיירה שריפה' קבע", בלומה בנאומה הפרוגרמטי בכנס ארגון אמהות חד-הוריות בשנת תרפ"ז ציינה" – מוטב שישטחו בפשטות – ללא סילסולי לשון ותוך ניכוש מלים וביטויים כגון "קוהרנטי" או "מתודה" – את טיעוניהם ללא קביים של תנא דמסייע אלמוני, קל וחומר ללא תיאור המחלוקות שהתגלעו בין ראשי הביצה הללו.

    1. אלירן

      פרופעסער יקר, אני מקבל בחום את ההמלצה לכתיבה פשוטה ועניינית. מצטער אם הפעם לא עלה בכוחי ליישם זאת לשביעות רצונך. יחד עם זאת, אוסיף (אולי את המובן מאליו) שהפניות ואזכורים הם דבר שלפחות עבורי הכרחי בכתיבה אקדמית ולא עיתנואית. בגלל שרק הראשונה מבוססת תיאוריה, עליה לאפשר לקורא (ההדיוט או המומחה) להתחקות אחר תוואי הטיעון הרעיוני, אם כדי לשחזרו ואם כדי לשנותו. בצורה זו הקורא נחשף בדיוק למחלוקות של המדע, כמו שצריך להיות, ולא רק לתשובות שלו, כמו שבד"כ. הסיבה השניה לאזכורים והפניות היא לאפשר העמקה במקורות הטיעון. וסיבה זו קשורה לפונקצית המסירה המהותית לפעילות מדעית. אחרי הכל, גם מדע הוא תהליך חברתי וככזה הוא קשור למסורת, מסירה ותמסורת.

    2. דפנה

      תגובה מעולה. אני אחת ההדיוטות, ואכן לא הבנתי דבר וחצי דבר מהכתוב במאמר.

  5. אני

    מסכים עם דפנה, אובר התפלפלות גרם לי לנטוש את המאמר באמצע…