רוח המפקד היא שיורים ואין חקירה

הרשעתו של אלאור אזריה בשבוע שעבר בהריגתו של המחבל עבד אל-פתאח א-שריף, העלתה שוב לפני השטח את הדיון הנצחי על עשבים שוטים בתוך הצבא המוסרי בעולם, אל מול היותו של חייל כמו אזריה חלק ממערכת משומנת היטב, ש.ג. שעשה את המצופה ממנו הן מבחינת האווירה הציבורית והן מבחינת המציאות היומיומית – ופשוט נתפס און קמרה. אולם כדאי לפתוח קצת את העדשה מעבר ל״מקרה לדוגמה״ הזה, ולהתבונן על התמונה הגדולה. על פי ארגון זכויות האדם יש דין, בשנת 2015 נפתחו במצ"ח 186 חקירות פליליות בחשד לעבירות שביצעו חיילים כלפי פלסטינים. מתוך החקירות הללו, 120 תיקים נסגרו, 7 תיקים הובילו לנקיטת הליכים משמעתיים, ורק 15 תיקים הובילו לכתבי אישום (מתוכם רק 4 על אירועים מ-2015 והיתר על אירועים משנים קודמות). על פי נתוני ארגון בצלם, באותה שנה נורו ונהרגו 99 פלסטינים בגדה המערבית בידי כוחות הביטחון הישראליים (מתוכם, 23 על ידי שוטרי מג"ב ו-76 על ידי חיילים), ובמזרח ירושלים נורו ונהרגו 17 פלסטינים נוספים – אולם רק 21 תיקי חקירה נפתחו. אז מה קרה עם עשרות המקרים הנוספים?

״מדיניות הצבא בשנים האחרונות, כך לפי הצהרות הפרקליט הצבאי הראשי, היא שבכל מקרה של מוות של אזרח כתוצאה מאירוע שאינו מוגדר לחימתי של ממש, יש חובה לפתוח בחקירה״, אומרת לנו בשיחת טלפון זיו שטהל, מנהלת מחלקת המחקר ב"יש דין"."אך מה שקורה בפועל הוא שהצבא לא פותח בחקירה על כל אירוע שמדווח, למרות המדיניות המוצהרת. הבעיה הזו נכונה לא רק לחקירה של מקרי מוות. באופן כללי במערכת אכיפת החוק הצבאית, בניגוד למערכת האזרחית (המשטרה), אין חובה לפתוח אוטומטית בחקירה. מתקיימת בדיקה שבסופה מחליטים האם לפתוח בחקירה או לא, ובהרבה מקרים התיק נסגר מבלי שהיא בכלל נפתחת.

"למעשה, מספטמבר 2000, כשהחלה אינתיפאדת אל-אקצא, נפתחו רק 262 תיקי חקירות בעקבות מקרי מוות של פלסטינים על ידי חיילים – כאשר בפועל, אנחנו יודעים שהמספרים הם הרבה יותר גבוהים. מתוך 262 התיקים שנפתחו, רק 17 הובילו להגשת כתבי אישום. מתוכם 1 הורשע בהריגה, 4 בשוגג, 2 ברשלנות. האחרים זוכו או הורשעו בעבירות שלא קשורות למוות, כמו התנהגות בלתי הולמת או דברים מסוג זה.

"כלומר עד לפרשת אלאור אזריה, המקרה היחידי שבו הורשע חייל בהריגת אזרח מאז שנת 2000 הוא במקרה ההרג של פעיל זכויות האדם הבריטי תום הרנדל ב-2003 ברפיח. הנתונים האלה לבדם הם  מאירי עיניים, לאור מה שאנחנו יודעים על מה שמתרחש בשטחים ועל ההיקף של הפרת זכויות האדם".

האם המקרה של אזריה כזה יוצא דופן לעומת מקרי הרג אחרים? למה בעצם הוא קיבל כזאת חשיפה?

הנתונים שקיבלנו מדובר צה"ל מעידים על כך שבשנת 2015 ישנה עלייה במקרי ההרג, ולעומת זאת מעט מאוד תיקי חקירה שנפתחו על ידי מצ״ח. המדיניות הזו של פתיחה בחקירה במקרי מוות לא מיושמת הלכה למעשה. הרבה ממקרי המוות הם מה שמכונה "נטרולים" של חשודים בניסיונות דקירה או פיגוע במסגרת מה שמכונה "אינתיפאדת היחידים" או ״הסכינים״ או איך שלא מכנים אותה, לפעמים גם של אזרחים שנקלעו לטווח האש.

הסיבה היחידה שהמקרה של אזריה הגיע לקדמת הבמה הוא התיעוד. ההרשעה שלו מפתיעה בהקשר של התנהלות מצ"ח והפרקליטות הצבאית – גם בעבירות יותר קלות. הנטייה הכללית היא לא להעמיד לדין. הרבה פעמים תיקים נסגרים ללא חקירה, או לאחר החקירה, ובחלק מהמקרים בוחרים בהליך משמעתי.

מה את יכולה לומר לנו על רוח המפקד בשגרת מקום כמו חברון? איזה תפקיד בכוח ממלאים המתנחלים?

אפשר לומר שכל מה שקורה במסגרת הכיבוש, בחברון נעשה בעצמה יותר גבוהה. באופן כללי, אני יכולה לומר שהמתנחלים הם אלה שנמצאים בשטח ומכירים אותו לעתים קרובות יותר טוב מהחיילים שמתחלפים כל הזמן. בעלי התפקידים שיש בקרב המתנחלים – כמו רבש"צים, כיתות כוננות – גורמים לשיבוש מהותי ביחסי הכוחות, כי הצבא אמור להיות שם ולנהל את העניינים, אבל בפועל המתנחלים הם הבוסים. החיילים נוטים להתבלבל: מי המפקד ומי האזרח, מי מחליט איך מנהלים אירוע, מי נותן פקודות. יש הרבה עדויות מצולמות שבהן הרבש"צים נותנים הוראות והחיילים מבצעים – לא רק בחברון – סוגרים שטחים, יורים.

הם תופסים את עצמם כבעלי הבית והצבא נכנע לדבר הזה. ההגנה היא חד משמעית עליהם, לא על הפלסטינים. כשמדברים עם חיילים על התפקיד שלהם בגדה, הם אומרים בפירוש שהתפקיד שלהם הוא להגן רק על האוכלוסייה היהודית, על המתנחלים.

בנוסף, בזמנים כמו התקופה שבה אנחנו נתונים, של ״אינתיפאדת היחידים״ כאמור, מפרסמים הוראות מקלות יותר לפתיחה באש. המציאות של התקופה האחרונה מוכיחה שהיד קלה על ההדק ושהפרקליטות הצבאית – שלא פותחת לרוב בחקירה – בעצם מעניקה רישיון להרוג מראש. אמנם יכול להיות שחלק מה"נטרולים" האלה מוצדק, אך העובדה שלא מתבצעות חקירות לא מאפשרת לדעת אם זה אכן כך. בגלל זה אזריה ממש לא הבין מה רוצים ממנו – רוח המפקד היא שיורים ואין חקירה. יש הרי כל מיני סוגים של ירי, וברור שאפשר לנטרל את הסכנה גם בלי להרוג. אבל ברגע שהידיעה היא שמראש לא פותחים בחקירה, זה נותן פתח לירי חסר אחריות, בלשון המעטה.

איך יש דין נכנסים לתמונה במקרה של הפרת זכויות אדם של פלסטינים בשטחים?

אנחנו מתמקדים פחות בשלב שבו בוצעה העבירה, כי אנחנו לא נוכחים בשטח ואין לנו יכולת לתעד בזמן אמת את העבירות המתבצעות, בניגוד ל"בצלם" למשל. תחום ההתמקדות שלנו הוא באכיפה ובחקירה, כלומר בשלב של הבדיעבד. כשאנחנו יודעים על אירוע, לרוב מקורבנות העבירה עצמם, אנחנו נפגשים איתם והם מספרים לנו מה התרחש, מקבלים מהם עדויות – מצולמות אם יש להם או אחרות – ובודקים את השטח. במידה שהם מעוניינים להגיש תלונה, אנחנו עוזרים להם להגיש תלונה.

זו עזרה משמעותית, כי למעשה אין תחנות של מצ"ח בגדה המערבית, ולפלסטיני שרוצה להגיש תלונה אין כל דרך להגישה אלא דרך משטרת ישראל – וזה כבר מסורבל ומקשה עליהם את החיים. מה שקורה בפועל במקרה שמעוניינים להגיש תלונה, הוא שאנחנו פונים לפרקליטות הצבאית והיא מעבירה את התיק למצ"ח במידה שהיא מוצאת לנכון שצריך לפתוח בחקירה. כך שכל השאלה של מי נהנה מהנגישות לצדק היא שאלה משמעותית.

מה את יכולה לומר על מידת האמינות שהציבור הישראלי מייחס לארגונים כמו בצלם או יש דין? הרי אנשים זורקים ש״הסרטון ערוך״ ובכלל – מתייחסים לארגונים כאל ״עוכרי ישראל״.

הציבור הישראלי אוהב לירות בשליח. מי שבא ומציב לו את המראה הזו שהיא מאוד לא נעימה, מאוד קל לכסח אותו. אבל כל הנתונים שדיברנו עליהם מבוססים על מידע מדובר צה"ל. כלומר אלה לא תיקים שאנחנו ניהלנו, אלה המספרים שדובר צה"ל מעביר לנו ולכן קשה לטעון שמדובר בפגיעה שלנו במערכת – הנתונים מגיעים מתוכה.

לציבור הישראלי מאוד קשה לשמוע את מה שיש לבצלם, שוברים שתיקה, יש דין וארגוני זכויות אדם נוספים לומר. אלה דברים שהוא מעדיף לא לדעת, וקל יותר להרוג את השליח מאשר להתמודד עם מה שיש לו להגיד.

איך להערכתך תשפיע פרשת אלאור אזריה על המגמות של אי-דיווח ואי-חקירה במקרים של עבירות חמורות נגד אזרחים פלסטינים בגדה המערבית?

לדעתי, היא לא תשפיע. אני חושבת שיש למערכת תכונה כזאת, שהיא יודעת לייצר פעם בכמה שנים אירוע משמעותי שיהווה עבורה עלה תאנה. באמצעות מקרים כאלה אפשר לנופף ולהגיד – הנה, המערכת עובדת: חקרנו, הרשענו. אך למעשה, רוב החקירות נמתחות על פני שנים ונסחבות עד שמקבלים החלטה בתיק באופן שמחבל בחקירות בסופו של דבר. גם כדי להחליט שפותחים בחקירה עוברות לפעמים שנה או שנתיים, ואז ברור שחקירה יעילה כבר לא תוכל להיות – הזמן עושה את שלו והשטח משתנה, אין זירת אירוע לחקור, אין ראיות, עדויות וגרסאות תואמו, ובנוסף החיילים יוצאים מחוק השיפוט הצבאי ואי אפשר לשפוט אותם. ככה שבאמצעות מקרים כמו של אזריה, המערכת מוכיחה לציבור שהיא עובדת. זה ישמש בעיקר אותה, אבל לא ישנה שום דבר מהותי בתפקוד שלה.