• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עץ הדעת: למה חטופים מאומצים לא מחפשים את אבא ואמא

פחד, סוד, קשר שתיקה – אלה כרוכים בקושי לעשות את הצעדים שתהליך גילוי האמת על ההורים הביולוגיים והמשפחה המאמצת דורש. תשובה ממחוזות הנפש וההיסטוריה למי שתוהים ״אם ילדים תימנים רבים נחטפו, איך זה שאנחנו לא רואים כאלו שמחפשים את הוריהם?״
איריס חפץ

פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 17 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר "קדמה", במה לדיון מזרחי

הפרויקט הציוני, כלומר חיים משותפים של יהודים מכל העולם שעם הזמן השנאה ביניהם הולכת וגוברת, יכול להמשיך ולהתקיים בעיקר תחת תנאי אחד: שהאיום החיצוני עליו יהיה גדול יותר מזה שייגרם בעקבות השנאה הפנימית בין קבוצות יהודיות שונות. לשם כך נדרש הממסד הציוני לתחזק אויב אכזרי מבחוץ שסביבו יתקבצו כל הגלויות, אויב שיש לו נוסחה קבועה: ערבי + יהודי = שואה. כך, המופתי יזם כביכול את השמדת היהודים בשואה, אחמדיניג׳אד מכחיש שואה שקם עלינו לכלותינו ותומכי תנועת החרם הם אנטישמים. אולם עם הזמן, כור ההיתוך שהיה אמור להמיס את יהודי העולם למסה בלתי מובחנת מתגלה ככור גרעיני מסוכן.

בכל אחד מהמופעים הללו של גילויי שנאה וקיטוב בחברה הישראלית, משחקות הקבוצות האשכנזית והמזרחית תפקיד מפתח. אין זה מקרה שארכיוני הגזזת שנעלמו באופן מסתורי ואלה של חטיפת הילדים המזרחים (או מה שנשאר מהם) מצונזרים – כאשר גם אם כעת נחשפו חלק מן המסמכים מן הפרוטוקולים של ועדת החקירה, חלקם חסרים או מושחרים. מתחת לקרום הדק של אחדות ישראל רוחשת לבה רותחת של זעם. מדי פעם הלחץ משתחרר, למשל כשפוליטיקאים כמו צחי הנגבי מרגישים את התנודה התת-קרקעית ומשחררים אותו באופן מבוקר. באופן הזה, משתמשת המדינה בכוחה כמו שסתום מווסת: למשל, חושפים מסמכים רבים, מה שאמור ליצור רושם של פתיחות וגילוי (כמו בזמנו כאשר חוקקו את חוק הגזזת) – כשהמטרה העיקרית של השחרור הזה היא המשך ההסתרה של הפשע הגדול.

מכיוון שמדובר באמת מאיימת שמניעה את הלבה הרותחת, הרי שיש כל מיני אופנים להתמודד עם האיום הארכיוני. מנגנון ההגנה הזמין ביותר עבור רוב האשכנזים שהוריהם או בני משפחותיהם היו מעורבים באופן ממשי בפשעים המדוברים או שהם חוששים מהאפשרות הזו – הוא הכחשה. כאשר תוכן הדברים ומשמעותם כל כך מאיימים, יש לנפש האנושית את האפשרות למחוק תכנים מסוימים. דרושות אנרגיות רבות כדי לשמור על מצב ההכחשה: המכחיש עומד כמו שומר סף ודואג לנפנף כל תוכן מאיים, כך שלא יבוא במגע עם חלק ממנו, שלא ייווצר חיבור ולא ייגרם בלבול שיגרום לשאלות. יחד עם ההכחשה נוצר עולם אידילי שבו לא ייתכן שההורים או הממסד עשו דברים ש״לא יעלו על הדעת״.

אין כזה דבר ״אין אבא״

לקורבנות החטיפה – בעיקר להורים שילדיהם נחטפו או מתו בעקבות קרני רנטגן קטלניות – יש פחות אפשרות להכחיש.

מחקרים על ניצולי שואה חשפו, למשל, שאחת הקבוצות שנפגעה באופן חסר תקנה כמעט היא אנשים שהיו כבר בעלי משפחות ואיבדו את ילדיהם במהלך המלחמה. הורים החיים עם הרעיון שיש להם אינסטינקט בסיסי בעזרתו יוכלו להציל את ילדיהם מכל רע, חוו באופן שמערער את כל האמונות הבסיסיות שמאפשרות הורות, שהם לא יכולים לסמוך על עצמם. הם נושאים אשמה בלתי אפשרית על כך שלא נסו על נפשם, לא מסרו בזמן את הילד למשמורת בידיים בטוחות ושאר האשמות עצמיות בלתי נמנעות במצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעו – שבו כל בחירה היא איומה. גם אם הם יודעים באופן רציונלי שעמדו במצב בלתי אפשרי והאשם הוא ברוע של נאצים, דיקטטורים למיניהם ושליחיהם, הם נושאים אשמה כפולה: על כך שלא הצילו את ילדיהם ועל כך שניצלו בעצמם.

סב ונכדו, עולים חדשים מתימן, 1949. צילום: ELDAN DAVID / לע״מ
סב ונכדו, עולים חדשים מתימן, 1949. צילום: ELDAN DAVID / לע״מ

הורים לילדים שנחטפו על ידי הממסד הישראלי בשנות החמישים סובלים מאשמה דומה, אלא שהם אפילו במצב קשה יותר לעתים: בעוד שיהודים שאיבדו את ילדיהם בגלל זוועות שחוללו ״אחרים״ (גרמנים, פולנים, גויים), הרי שהם נהיו הורים כביכול-שכולים וילדיהם נלקחו מהם בידי מישהו שהבטיח לדאוג להם (הממסד, רופאים, אחיות). מחקרים על בני דור שני מראים שילדים לניצולי שואה חיים בפחד מהעולם המאיים ולעומת זאת מרגישים יותר בטוחים בבית. הם מספרים על בתים עם מנעולים רבים, בתים שאסור להביא אליהם חברים ומצב נפשי שבו האיום נמצא ״בחוץ״ וצריך להגן על הבית מפניו. לעומתם, בני הדור השני לתוקפנים, ילדים של נאצים למשל, חיו בתחושת ביטחון יחסית בחוץ ופחד נוראי בבית, מכיוון שהם ישנו עם הרוצח באותו הבית. אפשר רק לדמיין איך חיים הורים לילדים שהועלמו על ידי הממסד הישראלי בתוך ישראל ואת הזוועה שילדיהם הגנובים חווים עם הוריהם המאמצים.

הבעיה העיקרית היא ההסתרה: ילדים מאומצים שנלקחו מהוריהם בפשע כזה והועברו בסוד על ידי סוחרי אדם להורים אחרים למדו לשמור על סוד ולא לשאול

כדי להמשיך בקו הזה חשוב לעמוד על אמת או אמונה חשובה, שבלעדיה אין אפשרות בכלל לדבר על תפקוד אנושי: הנפש האנושית לא מכירה ריק, ולכן לא מכירה ״אין אבא״ או ״אין אמא״ או ״אין ילד״ או ״הילד היה קטן והוא לא יודע, לא סיפרנו לו״. רבים מאיתנו היו רוצים לחסוך סבל ואשמה ולהאמין שאם לא מספרים לילד בן שנתיים שאביו מת, אז הוא לא ידע ולא יסבול. אלא שהנפש האנושית לא סובלת ואקום, ואנחנו חיים עם פנטזיות ודמיונות שממלאים את חורי אי-הידיעה. גם ילדים שלא ראו מעולם את ההורה הביולוגי שלהם, מדמיינים אותו באופן כזה או אחר. כך, מחקרים על ילדים שנולדו לתורם זרע אנונימי מראים את הצורך שלהם לדעת מי ההורה הביולוגי, ושיש להם פנטזיות על השייכות שלהם, ועל birth others כפי שהם מכונים: האנשים שהיו חלק מההולדה שלהם.

במקרה של ילדים חטופים מדובר בטראומה מוקדמת ובלתי נמנעת לילד ולא רק להורה, שלא יכול להתאבל כיוון שגורל ילדו לא ידוע. מדובר בתינוקות שנלקחו באכזריות מהוריהם וחיו מאז עם הסוד הזה – כלומר אין מערכת תומכת, כמו שיש לרוב במקרה של מות הורה, שיכולה לספק תמיכה טובה וסיפור למה שקרה. האובדן עצמו הוא אמנם אירוע איום ונורא, אבל עם תמיכה הולמת ועיבוד שלו אין זה מחויב המציאות שתהיה פגיעה בלתי הפיכה. הבעיה העיקרית היא ההסתרה: ילדים מאומצים שנלקחו מהוריהם בפשע נוראי כזה והועברו בסוד על ידי סוחרי אדם להורים אחרים מעדת ״זה שאינו יודע לשאול ואינו יכול לספר״ למדו לשמור על סוד ולא לשאול. זה חייב כמעט להיות מודוס הקיום שלהם כדי לשרוד את האובדן הנוראי שחוו, וכדי לא לאבד את ההורים החדשים ולהישאר לגמרי חסרי בית.

הסבתות של כיכר מאי

אם ילדים רבים נחטפו, איך זה שאנחנו לא רואים כאלו שמחפשים את הוריהם? שאלה זו יכולה לשמש כהכחשת עובדת החטיפה, אבל גם כתמיהה וכחיפוש הוכחה. ברמת ההוכחה: העובדה שמישהו לא מחפש את מה שגנבו ממנו, עדיין לא מוכיחה כמובן שלא היתה גניבה. באשר לילדים החטופים: ברור כשמש שהיו ילדים ונעלמו, שהמדינה מסתירה את דבר היעלמותם – באופן מרושל יש לומר, מסתירה תיקי אימוץ וארכיונים שלמים ומשקיעה משאבים בסתימת פיות וברדיפה של מי שמנסה לרדוף אחרי האמת והצדק (לא רק את עוזי משולם ז״ל רדפו, אלא גם את בני משפחתו רודפים עד היום).

למרות כל המאמצים של מדינת ישראל, אפשר לראות ולו רק על בסיס המסמכים ששוחררו אחרי מחיקות וצנזורים, שילדים נעלמו ושיש אינספור סתירות בעובדות, חצאי אמיתות ודיווחים על תינוקות בריאים שמגיעים לאשפוז בבית חולים לחולי נפש (!) לפתע פתאום. יש גם כמה ילדים חטופים שכן יצאו למסע חיפוש. אבל הם אכן מעטים וסביר להניח שכך גם יישארו.

אבל לשאלה הזו יש גם תשובה ממחוזות הנפש. ילדי ציון החטופים הם לא הראשונים שנעלמו ונחטפו על ידי הממסד שלהם. בספרד של פרנקו זו היתה פרקטיקה מוכרת, ביוון של ימי הדיקטטורה הצבאית הוציאו אנשי שמאל בעצמם ילדים למזרח גרמניה, למשל, כדי להצילם מגורל דומה, של העברת ילדים של מתנגדי משטר למנזרים או ״משפחות נכונות״. אך הדוגמא שכדאי להסתכל עליה, כדי להבין למה ילדים מזרחים שנחטפו ע״י אשכנזים לא הולכים לחפש את הוריהם הביולוגיים בהמוניהם, היא ארגנטינה.

בתקופת החונטה הצבאית בארגנטינה ״הועלמו״ מתנגדי משטר רבים, כשבאותה התקופה ״נעלמו״ גם 500 תינוקות. האמהות של כיכר מאי, שהן האמהות של רבים מאותם מתנגדי משטר שאנשי החונטה הצבאית רצחו, מחו בכל יום שישי – גם בצ׳ילה – נגד העלמה של אנשים, והקימו לימים את הארגון ״הסבתות של כיכר מאי״. גם פה יש הוכחה לכך שאין ריק ואנשים גם אם נעלמו לא נגוזו באוויר, הם קיימים בצורת נעלמים שכונו בארגנטינה וצ׳ילה Desparados. אותן הסבתות היו סבתות לנכדים נפקדים: חלק מהנעדרות היו בנותיהן או כלותיהן ההרות, שילדו בבתי מעצר ותינוקותיהן נלקחו מהן וניתנו למשפחות של המיליציות הצבאיות בארגנטינה. הסבתות הללו מנסות בשנים האחרונות לאתר את נכדיהן ונכדותיהן ואפשר לשמוע במקרה הזה את הילדים מדברים.

הסבתות של כיכר מאי
הסבתות של כיכר מאי. כדי להבין למה ילדים מזרחים שנחטפו ע״י אשכנזים לא הולכים לחפש את הוריהם הביולוגיים בהמוניהם, כדאי להסתכל על מה שקרה בארגנטינה

חורחלינה מולינה פלאנאס, למשל, היתה אחת הנכדות הראשונות שזוהו בשנת 1984. רק בשנת 2010 – כלומר 26 שנים לאחר מכן! – היא אזרה את האומץ הדרוש כדי להתמודד עם עברה ולהכיר את הוריה הביולוגיים. אם מנסים להיכנס ולו לרגע לנעליה אפשר לנסות לדמיין את הקושי: היא אמורה להתמודד עם אבל כפול, על הוריה שנרצחו ועל ההורים החיים ששיקרו. במקרה שלה היא אומרת ״תמיד ידעתי שאני מאומצת, כי הייתי כמעט בת 4 כאשר אמי נעלמה. הוריי המאמצים אמרו לי אבל שהוריי היו טרוריסטים ושהם הזניחו אותי״. חורחלינה תבעה את שם הולדתה האמיתי, רק לאחר שאמה המאמצת, איתה היו לה יחסים לא טובים, נפטרה. בעקבות זאת איבדה את הקשר עם אביה המאמץ אותו אהבה ואז עם כל משפחתה המאמצת, ונשארה למעשה בלי משפחה בכלל.

ואילו ויקטוריה מונטנגרו גילתה דבר נוראי יותר כשהתבהרה לה זהותה: שהוריה המאמצים – כמו רבים מאלו שקיבלו ילדים גנובים במסגרת תכנית שוד-הילדים הארגנטינית הזו – שייכים לתומכי המיליציה הצבאית. היא זוכרת את הארוחות המשותפות איתם כילדה, בהן אביה סיפר את סיפורי הגבורה שלו כשהוא מכה עם נשקו על השולחן. לקחו שנים רבות עד שהיא התגברה עלל ההתנגדות הגדולה שלה לבדוק את זהות הוריה הביולוגיים ועד שגילתה, שלא רק שהיא מאומצת ואביה אינו גיבור, מסתבר שהוא הרוצח של הוריה מולידיה שדאג לאמץ אותה אחר כך, כפי שהוא הודה בפניה מאוחר יותר. ערב אחד, כשהיא כבר נשואה ויושבת לארוחה עם בן זוגה ואביה במסעדה, סיפר לה אביה שהוא זה שפיקד על מבצע העינויים והרצח של הוריה ולקח אותה לביתו לאחר מכן, והיא בת 4 חודשים. בשנת 2001 נשפט אביה בשל מעשיו אלו, וויקטוריה עדיין ביקרה אותו כל שבוע בבית הכלא והביאה לו מצרכי מזון, כשהיא ממשיכה להאמין בצדקת מעשיו. הביקורים נמשכו עד מותו ב-2003. אחרי תהליך שנמשך שנים וכלל את חשיפת האמת לגבי הסב בפני שלושת בניה ועדות בבית המשפט במסגרת העמדה לדין של אחרים שמעורבים בפשע הזה – ויקטוריה מונטנגרו משתמשת בשם הזה, שבו נולדה, בשנת 2011, ועדיין אינה יכולה לכעוס על אביה המאמץ, הרוצח של הוריה.

מוסף
סיפורו של הילד התימני המאומץ יהודה קנטור על שער מוסף ״הארץ״, 1996

התנאי היחיד שאפשר אימוץ ילדים במסגרת הפשע המאורגן הזה של המדינה, היה שההורים המאמצים ישמרו על הסוד. כמו בישראל, שבה לממסד היו שותפים לפשע כמו רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים – הרי שבארגנטינה הכנסייה ובתי המשפט היו השותפים העיקריים. זהו למעשה תיאור של קונפליקט נאמנות שיש לכל ילד חטוף: כאשר מדובר באימוץ נפשע על בסיס של שקר, הרי שיחסי ההורים והילדים שהילד תלוי בהם מבחינה קיומית מבוססים על ברית שתלויה בשמירה על הסוד הרעיל. הילדה נהיית, שלא מרצונה ובאין ברירה אחרת, לשותפה לפשע וחלק מתא-מאפיה משפחתי. השקר, והידיעה שעוברת דרך מסרים לא מודעים באווירה המשפחתית, שהאמת תגרום לאיום קיומי על הקשר בין ההורה לילד, גורמים לו להשתתף ולהמשיך את קשר השתיקה הזה.

גם אם הילדים לא יודעים מפורשות שהם מאומצים, הרי שהם חווים את ההכחשה והפחד של המאמצים מגילוי הסוד. לכן קשה לדמיין חטופים רבים יוצאחם במסע אל הלא נודע

גם אם הילדים לא יודעים באופן מפורש שהם מאומצים, הרי שהם חווים את ההכחשה והפחד של ההורים המאמצים מגילוי הסוד. מהסיבה הזו, קשה לדמיין שילדים חטופים רבים יצאו נגד הוריהם המאמצים במסע אל הלא נודע. הדוגמאות מארגנטינה מראות, שגם כשהילדים יודעים במפורש שהם מאומצים ושיש להם משפחה אחרת, כיוון שהסבתא שלהם זיהתה אותם ויש אפילו זיהוי מוצק על בסיס DNA, הם מתקשים – ואיך לא? – לעשות את הצעדים הנוראיים שתהליך גילוי האמת המרה הזו דורש.

משום כך, הפעילות של כל מי שמנסים לחשוף את האמת חשובה כל כך. לילדים חטופים רבים יש פנטזיות, שמחוזקות ע״י ההורים המאמצים, שהוריהם הביולוגיים הזניחו אותם או לא רצו אותם. כשהם רואים תמונות של הורים שלא נואשו ומחפשים את ילדיהם, של אחים שחיים עם האובדן, הסיכויים שהם יחפשו את האמת גדולים יותר, כיוון שזה משאב חשוב כדי להתגבר על תחושת הבגידה מול ההורים המאמצים והאשמה מולם. לילדים כאלו יש כל כך הרבה אשמה והם נבגדו בשלב כל כך מוקדם של חייהם ע״י הוריהם הביולוגיים – כמובן בשל התערבות של ממסד פושע – שהצלקות שזה הותיר בנפשם מקשות עוד יותר על חיפוש האמת.

משום כך הם, כמו המשפחות הביולוגיות (ואולי גם המאמצות, מי יודע אצל אלו משפחות ילדים אלו הונחתו ומה עלה בגורלם) זקוקים לרשת תומכת ולמוכנות של אחרים לגלות איתם את האמת ולשאת את הקושי ביחד. לממסד הפושע – שקיומו, כמו קיומם של הילדים הללו, תלוי בקשר השתיקה האופייני למאפיה – אין אינטרס לחקור את האמת, כיוון שזו תגרום למגדל הקלפים לקרוס ולאזרחים להבין מי ההורים שלהם. במובן הזה, לכל יהודי ישראלי כמעט יש פחד למצוא ויקטוריה מונטנגרו קטנה כזו בתוכו, שאם תעז לגעת באשליה של ״הורים טובים״ תגלה שהיא גדלה עם כאלה שהם גם מפלצות-אדם. אכן, פחד אלוהים.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

כנראה שיעניין אותך גם: