• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פוסט אמת: לדעת יותר בלי "ידיעות" של נוני

הרבה לפני השיחה הסנסציונית בין רבי האומן ביבי ונוני, חלקים גדולים בציבור צורכים זה שנים את הסיפור הבעייתי של התקשורת הישראלית על המציאות
יזהר באר

מנכ"ל קשב עמותה שעוסקת במעקב אחר הסיקור של התקשורת בישראל

המו"מ לחלוקת השלל שניהלו ראש הממשלה נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, שפרטיו הדרמטיים הולכים ונחשפים, יכול להתברר כמכת חסד לעיתונות הכתובה בישראל, אבל האופטימיסטים יוכלו למצוא בו גם הזדמנות. אם נכונה ההנחה שיותר ויותר ישראלים אמורים לאבד מכאן ואילך את האמון שנתנו באוריאציות של העיתונים על האמת, הרי אי-האמון הזה יכול להתפתח דווקא לכיוון שיחזק את האטמוספירה הדמוקרטית בישראל ויבנה איזונים חדשים בין העיתונות המודפסת לדיגיטלית.

מוזס: "תן לי ימני (עיתונאי בעל דעות ימניות), אני אומר לך את זה כבר הרבה זמן".
נתניהו: "אני לא יכול להמציא. חגי סגל, שלדון לקח אותו להיות עורך 'מקור ראשון'".
מוזס: "זה מקצוע לנווט תקשורת".
נתניהו: "אני מדבר עם רב אמן, בתור רב אמן".
מוזס: "אתה…"
נתניהו: "אתה רב אמן כזה" (…)
מוזס: "תהיה פה רעידת אדמה (שינוי קו המערכת של ידיעות אחרונות). זה יהיה משהו שצריך להיות חכמים איך עושים את זה".
נתניהו: "אנחנו מדברים על מתינות, על תקשורת סבירה, להוריד את רף העוינות אליי מ-9.5 ל-7.5".
מוזס: "זה ברור לי. עזוב, צריך לדאוג שתהיה ראש ממשלה".
(מתוך תמלילי ״נוניגייט״, ערוץ 2)

הבוטות וחוסר העכבות שהתגלו בשיח הזה בין נתניהו למוזס הצליחו לכסות על העיקר, והוא האופן שבו חלקים גדולים בציבור הישראלי התמסרו כל השנים כעיוורים לסיפור הבעייתי שהתקשורת הישראלית סיפרה להם על המציאות. הרבה שנים לפני ש"ישראל היום" נולד פעלה התקשורת המרכזית בדפוסי סיקור מוטים, באופן מובנה, בנושאים של שלום ומלחמה, היחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי-פלסטיני, ובנושאים אחרים שיש להם השפעה על גיבוש התודעה הציבורית בשאלות קריטיות לעתידנו.

יום אחד נתקלתי ב"ידיעות" בידיעה שסיפרה כי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית החליט להוציא כתב עת בעברית. מוחמד נימר דרוויש, מנהיג הפלג הדרומי, הסביר שם כי התנועה מעוניינת להוריד את רף החשדנות של הציבור היהודי ולתת לו מגע ישיר עם מסריה. הופתעתי, מכיוון שדי נדיר היה למצוא ב"ידיעות" סיקור בכלל, וחיובי בפרט, בעניינים ערביים שלא קשורים לאירועי אי-סדר, טרור, הצתות, בנייה בלתי-חוקית או רצח בתוך המשפחה. הפתעתי החיובית חלפה כשנוכחתי כי החתום על הידיעה היה "כתבנו לענייני צבא". 

העיתונות הממוסדת בישראל, ובמיוחד "ידיעות" – שהיה אחראי במשך עשרות שנים על הנרטיב הישראלי המרכזי – סיפרה כמעט תמיד את סיפור יחסינו עם המיעוט הערבי החי בתוכנו מהפריזמה הביטחונית, ועודדה בכך פחדים, שנאה ואי-אמון. כך נבנתה האחרוּת הכפולה של האזרחים הערביים בידי העיתונות, שראתה בהם שונים מעצם היותם מיעוט, ומאיימים מעצם הזיקה שלהם לאומה הערבית הגדולה. הבעיה היתה שבהיעדר כלים מתאימים, רק מיעוט מצרכני התקשורת מסוגל היה להבחין בהטיות המובנות שהופיעו בנושא זה ובנושאים אחרים. על מנת להגיע למסקנות הללו צריך היה לעקוב בצורה סיסטמתית אחר הסיקור, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחרי חודש, להשוות ולנתח בכלי מדידה אובייקטיביים – דבר שצרכן התקשורת הממוצע לא מסוגל לו.

כל המלחמות והמבצעים האחרונים התאפיינו באינסטינקט מיידי של כלי התקשורת המרכזיים לעידוד המהלכים הצבאיים בתחילתם, למרות ההבדלים באינטרסים, בזהות ובסדר היום שלהם

במחקרים של ארגון "קשב" (ארגון שאני מנכ״לו – י.ב.), למשל, על סיקור של משברים ביטחוניים, נמצאה תמיכה עקבית של העיתונות במהלכים צבאיים, כמו גם התנגדות למהלכים מדיניים והצנעה בוטה של ביקורת על המלחמה. כל המלחמות והמבצעים האחרונים: מבצע "חומת מגן" (2002), מלחמת לבנון השנייה (2006), והמבצעים בעזה; "עופרת יצוקה" (2009), "עמוד ענן" (2012) ו"צוק איתן" (2014), התאפיינו באינסטינקט מיידי של כלי התקשורת המרכזיים לעידוד המהלכים הצבאיים בתחילתם, למרות ההבדלים באינטרסים, בזהות ובסדר היום של כלי התקשורת.

הסיקור הדומיננטי הזה, שהופיע בכותרות העיתונים ובראש מהדורות הטלוויזיה, הביא לתוצאה ברורה. הוא הסיר מעל ישראל את האחריות לסכסוך ולאירועים בו, והטיל את עיקר האשמה באלימות על הצד השני. אמנם בשולי הסיקור נמצאו כל הזמן גם קולות המאתגרים את תפיסת העולם הזאת מזוויות שונות, אך פירוש הדבר הוא שבידי התקשורת היו גם עובדות ופרשנויות, הסותרות את תמונת העולם הדומיננטית – כאשר פרטי המידע מהסוג הזה הודרו באופן קבוע לשולי הסיקור, באותיות הקטנות בעיתונים ובעומקן של מהדורות החדשות בטלוויזיה, הרחק מעיניהם של רוב צרכני החדשות.

ידיעות
שער ״ידיעות״, 15.01.17

הממצאים מצביעים על מסקנה חד משמעית שעולה מהסיקור: ישראל היא שוחרת שלום ומקיימת הסכמים שנחתמו עימה. האלימות נכפית עליה מהצד השני, שמוצג באופנים דמוניים או לחילופין, כמי שלא מעוניין או מסוגל להגיע להסדר. עולה מהם כי התקשורת המרכזית דואגת להבנות, להפיץ ולשמר את הנרטיב לפיו הפלסטינים ומדינות ערב הם האשמים המרכזיים במצב הביטחוני והמדיני הרעוע וכי נרטיב זה מותאם לאירועים ספציפיים ולשינויים המתרחשים במציאות הצבאית, המדינית והכלכלית של האזור. כך, אזרחי ישראל לא קיבלו מידע אמין ומקיף על המציאות סביבם דווקא בתקופות קריטיות, כששאלות של חיים ומוות וגורל המדינה עמדו על הפרק. הנה עוד הסבר אפשרי מדוע העם בישראל הולך ונעשה ימני, מאבד את אמונו בסיכויי השלום ומגלה חוסר סובלנות, חשדנות ועוינות גוברת כלפי הערבים.

המו"לים והעורכים מבינים את רוח הזמן ולכן הם מאמצים גישה לא מתפשרת כלפי "הצד השני". גישה עצמאית, ביקורתית, מסכנת אותם באובדן קוראיהם. החשש הזה לגמרי רציונאלי

במשך שנים, כשהצגתי בפורומים שונים דוגמאות מדפוסי הסיקור הבעייתיים הללו התבקשתי להסביר את המוטיבציה של כלי התקשורת. מכל ההסברים האפשריים על מארג האינטרסים, הלחצים והפראנויות הלאומיות, ההסבר המועדף עלי היה דווקא מהתחום הכלכלי; המו"לים והעורכים בעיתונות המרכזית מבינים את רוח הזמן ומאזינים לקול ההמון, ולכן הם מאמצים גישה תוקפנית ולא מתפשרת כלפי "הצד השני". גישה עצמאית, ביקורתית, מסכנת אותם באובדן קוראיהם. החשש הזה לגמרי רציונאלי.

יוצא דופן, במידה מסוימת, הוא עיתון "הארץ", שהעז לגלות גישה עצמאית וביקורתית יותר גם בעיתות משבר. כתוצאה מכך סבל העיתון מנטישה של מנויים שזעמו על כתיבתם הביקורתית של כותבים כמו עמירה הס וגדעון לוי – ללמדכם על הקשר ההדוק בין סדר היום של כלי תקשורת למודל היציבות הכלכלית שלו. "הארץ" לא נכנע, ייאמר לזכותו, אבל הוא עיתון נישה, כלי תקשורת קטן וייחודי שמצליח לקנן רק אצל כ-5% מקוראי העיתונים בישראל מבלי לאבד לגמרי את אלוהיו. כמו שאנו יודעים, מי שקובעים את הטון עם הם שני העיתונים הגדולים, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", עם קרוב ל-80% תפוצה במצטבר. הם לא יעזו להרגיז את קוראיהם, במיוחד בשעת משבר, למרות ההבדלים ביניהם בשאלות פוליטיות-פרסונליות.

נוניגייט
מתוך תמלילי השיחות. מרב אומן אחד לרב אומן שני

גם בשאלות חברתיות נוטה התקשורת לפזול אל מוקדי הכוח. ראינו זאת, למשל, בסיקור המחאה החברתית בקיץ 2011. הסיקור של המחאה בראשיתה היה רחב ואילו בהמשכה הוא פחת באופן דרסטי וקיבל מסגור שלילי. עם ניצני התחדשות המחאה החברתית במאי 2012 קיבלה המחאה תשומת לב תקשורתית מזערית והעיתונים הקדישו לה רק כ-1% מכותרותיהם, כשהם מציגים אותה כשולית וכאלימה. כך, אפשר לומר, חנקו אותה בעודה באיבה.

הטיות מבניות בסיקור המציאות התרחשו הרבה לפני שנחשפו המגעים בין ביבי למוזס, אלא שהציבור לא ידע מספיק עליהן ועל מניעיהן או לא רצה לדעת

הטיות מבניות בסיקור המציאות התרחשו, אם כן, הרבה לפני שנחשפו המגעים בין ביבי למוזס, אלא שהציבור לא ידע מספיק עליהן ועל מניעיהן, או לא רצה לדעת, וגם היום עניין זה נדחק מול הגילויים הסנסציוניים, לכאורה, ממגעי נתניהו-מוזס. איזו עצה אפשר לתת לאזרחים הנבוכים שחשיפת המו"מ בין שני הבוסים האמיתיים של שני העיתונים הגדולים במדינה, לקחה מהם את שאריות האמון בחופש העיתונות בישראל? אי האמון הזה יכול להיות חיובי אם הוא יפתח אצל צרכני התקשורת החשדנים גישה ביקורתית מושכלת מול ספקי המידע בתקשורת הממוסדת. לשם כך יהיה עליהם להבין את מארג האינטרסים הסבוך של הון-שלטון-עיתון, שנדמה כי היום הוא מואר יותר. בנוסף יידרשו הקוראים המושכלים לפתח יכולות של קריאה ביקורתית מול מגוון מקורות המידע העצום המקיף אותם.

ייתכן ואנו חוזים בקצה של תקופה, והעיתונות המודפסת עומדת בפני סיום דרכה – יתרונם הגדול של העיתונים הגדולים על אתרי האינטרנט היה ביכולת הפרשנית שלהם, בהרחבה, ביכולת לבצע תחקירי עומק, במקצועיות. אך היתרונות הללו מתקהים לנוכח השחיקה הכלכלית הנמשכת ובגלל אובדן האמון והמוניטין כתוצאה ממהלכים כמו אלה שנחשפו מתמלילי השיחה בין ביבי למוזס. אבל גם ברכת האינטרנט והרשתות החברתיות צריכה להיבחן בזהירות. אמנם קשה היום להסתיר מידע כמו בעבר, אבל עוצמת הרעשים; ריבוי וקלות הפצת המידע, מאפשרים כר נרחב להפצת מידע כוזב, הסתה ותיאוריות קונספירציה. היכולת להפיץ דברי שקר ודמגוגיה מתחלקת שווה בשווה, באופן דמוקרטי, בין כולם.

יחד עם זאת, במרחב האינטרנטי צמחו פלטפורמות תקשורתיות אלטרנטיביות, כמה מהן מקצועיות ואמינות, עצמאיות ועניות, כלומר משוחררות, במידה רבה, מהאינטרסים הישנים של הון-שלטון-עיתון. צריך לקרוא גם בהן כדי לדעת. פלורליזם וגיוון של מקורות המידע יכול לעודד עצמאות מחשבתית וביקורתיות, שהיו חסרים לנו כל כך בזמן שחשבנו ש"ידיעות אחרונות" מספר לנו באמת על כל מה שקורה. 

כנראה שיעניין אותך גם: