כשנשים מחליטות להפוך ייאוש לאהבה

שנת 2016 הייתה קשה במיוחד עבור נשים נחושות באמריקה ובעולם כולו, שצפו במיליארדר ביריון, מנותק ומשולח רסן רץ לנשיאות ארצות הברית. אדם שמתרברב בגלוי על תקיפת נשים, משפיל אותן באופן שיטתי ואלים, מזלזל באינטליגנציה שלהן, ומגדיר אותן כאוכלוסיית שוליים שאין לה זכות קיום מחוץ לתחרויות יופי ומסיבות קוקטיילים. היה בלתי נתפס לצפות בו זוכה בבחירות והופך לנשיא האמריקאי הראשון בעשרות השנים האחרונות שביטא בגלוי אלימות ושנאה כלפי נשים, קהילות גאות, שחורים, היספנים, אנשים בעלי מוגבלויות, מוסלמים וכל אדם שחורג מהשבלונה הלבנה והמצומצמת שלו.

קשה להסביר את עוצמת התחושות ששוררות פה מהרגע בו הוא זכה בכס המלכות המודרני. קשה להסביר איך נראים ייאוש ופחד קיומי, קשה לתת מילים לצמרמורת שמחלחלת עמוק ומנערת את העצמות. ברחובות ניו יורק הליברלית מדברים על מפלצת שהשתחררה ממרתפי האנושות, מסתובבת בחופשיות וטורפת את כל מה שנקרה בדרכה. אחרי הבחירות הלכתי להפגנות הספונטניות ברחבי ניו יורק וראיתי סביבי אנשים שבורי לב ומפוחדים ששוקעים בבוץ טובעני, צועקים ונלחמים לצאת, אבל הבוץ ממשיך למשוך אותם למטה.

אבל בשבת האחרונה בוושינגטון ראיתי משהו אחר. ראיתי את הקסם שמתרחש כשנשים מחליטות להפוך ייאוש, פחד וכאב לאהבה. זה היה כל כך סוריאליסטי שלא האמנתי שזה קורה. המעבר היה כל כך חד. זה היה הכוח העצום של אנרגיות של נשים שמתאגדות יחד לתעל לעשייה את היכולות שלהן – היכולת לעמוד מול תסכולים בסבלנות וקור רוח, היכולת לספוג עלבונות וזלזול, להפגין אהבה ונדיבות, ולשתף פעולה כדי לגרום לדברים לקרות, או כמו שאומרים באנגלית: To Get Shit Done. כן, כל אותן יכולות סמויות מהעין שאנחנו נדרשות ללמוד מגיל אפס בתהליכי סוציאליזציה בלתי פוסקים, ושאנחנו אף פעם לא מקבלות עליהן תשלום או קרדיט. אחד השלטים בצעדה קלע בול לרעיון הזה: Don’t worry America. We’ll clean this up. Moms. Always. Do.

הנסיעה לוושינגטון ארכה שש שעות של זחילה בפקקים של אלפי אוטובוסים ומכוניות. ככל שהתקרבנו לבירה החלו תחנות העצירה למנוחה בשולי הכביש המהיר להתמלא ביותר ויותר נשים, גברים וילדים בכובעים ורודים סרוגים עם אוזני חתול. הכובעים האלה היו יוזמה של קבוצה קטנה מקליפורניה שהחליטה לקרוא תיגר על אחת האמירות המצמררות והמדוברות של הנשיא הנבחר: Grab them by the pussy. הם צמחו כסמל להתנגדות לסקסיזם ולאלימות נגד נשים תחת הסיסמה: !Pussy grabs back

בוושינגטון, לאחר ההכתרה והנאום האפל של הנשיא המכהן, החליפה העיר צבעים במהירות. את מקומם של דגלי הפדרציה, קריאות הבוז והאלימות של משתתפי ההשבעה תפסו קולות צחוק ומוסיקה. העיר התמלאה בשלטים שנונים ומדויקים, וים של נשים ומשפחותיהם הציף את הרחובות. הייתי בהרבה הפגנות אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה באותו יום.

התקדמנו לאזור הצעדה בתוך אוקיינוס ענקי. נשים פשוט לא הפסיקו לזרום אל תוך מרכז העיר, כל אחת עם שלט שהכינה לבד ועם כובע אוזני החתול. לידי הייתה בת 90 בכיסא גלגלים נושאת שלט מחאה, מפלסת באיטיות את דרכה דרך ההמון לקול קריאות האהדה והעידוד שליוו אותה, ולידה ילדה עם שלט: !Cannot believe my grandma still has to protest this shit

אחד השלטים הכריז: We are all snowflakes, and winter is coming. ובדיוק כך היה – נשים שחורות, היספניות, לבנות, מכל הדתות וכל המגזרים, מגיל 0 עד 92, זרמו למקום כמו פתיתי שלג – כל אחת מיוחדת ויוצאת דופן – ויצרו ביחד מרבד ורוד ענקי של התנגדות. זה היה המוטיב החוזר של היום. נשים אקטיביסטיות מרקעים שונים ומגוונים עלו על הבמה ואמרו: ״אני לא מאמינה שב-2017 אנחנו עדיין צריכות להפגין עבור שכר שווה, זכות בסיסית לשירותי בריאות, זכות לקבל החלטות על הגוף שלנו וזכות לכבוד בסיסי״. שורה ארוכה של נואמים עלתה, בעיקר נשים מכל קצוות העולם שהעבירו מסר ברור: "אנחנו מסרבות לקבל את המציאות החשוכה תחת השלטון החדש. אנחנו מסרבות לחזור חזרה 50 שנה אחורה, ואנחנו מסרבות לשבת בשקט ולשתוק."

היה כל כך צפוף, שהבחור שעמד מאחורי שילב את ידיו כדי ליצור מרחק ביני לבינו. עמדנו ככה חמש שעות, מוקפים במאות אלפי מפגינות ומפגינים. צפיפות כזאת עלולה לייצר מתחים, תסכול, פאניקה ואלימות, אבל בהפגנת הענק הזו שררו רוגע, סבלנות, אופטימיות ותחושת אחדות גורל. כולם שוחחו אחד עם השני, החליפו בדיחות ודיברו על הצעדים הבאים שצריך לנקוט.

כשהצעדה התחילה להתקדם לכיוון הבית הלבן, התגלה בפנינו מחזה מרהיב ומרגש עד דמעות. הרחובות היו מוצפים עד אפס מקום לאורך קילומטרים על גבי קילומטרים סביב מוקד המחאה. קול רועם קרא:

!We want a leader, not a creepy twitter
!My body, my choice
!Show me what democracy looks like- this is what democracy looks like
!Whatever we wear, wherever we go, yes means yes, no means NO

כך, מתוך ואקום של חושך עמוק ובלתי נסבל, צמחה לה קרן אור. מתוך ביצת השנאה והאלימות עלתה קריאה של תקווה אמיתית, שאולי, רק אולי, נשות העולם שהתאחדו ביום שבת בבוקר ב-600 ערים סביב הגלובוס ויצאו לרחובות כדי להגן על זכויותיהן, הן רק ההתחלה. אולי אלה זרעים של סדר יום חדש, ואולי יש עוד סיכוי שהטוב ינצח ושההיסטוריה לא תחזור על עצמה. אבל כמו שאמרה אחת הנואמות: It’s gonna get worse before it gets better.

הכותבת היא דוקטורנטית ישראלית לפסיכולוגיה קלינית המתגוררת בניו יורק