מחוץ לחדר משלהם: בחזרה לסיפור כאירוע חברתי

הספר ״חוכמה מקדם״, המביא סיפורי חכמים וחכמות מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, מחזיר את הספרות לשדה החברתי שהוחלף בחדרו של היחיד, ומערער על ההתכנסות המערבית אל תוך הרומן ובכלל – על הנחות היסוד שלנו לגבי מה שנחשב ׳תרבות׳
אבי-רם צורף

מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון

'המספר […] כבר רחק מאיתנו והוא מוסיף ומתרחק […] ניסיון זה אומר לנו שאמנות הסיפור הולכת וקרבה אל קצה. המפגש עם אנשים המסוגלים לספר סיפור כהלכתו נעשה נדיר יותר ויותר. לעתים קרובות והולכות פושטת מבוכה בחבורה, משמושמעת הבקשה לסיפור. כמו נלקחה מאיתנו היכולת, שנראתה לנו בלתי-ניתנת-להעברה, יכולת מובטחת בתכלית הביטחון. מדובר ביכולת לשתף אחרים בניסיון' (ולטר בנימין, כרך ב׳: הרהורים, עמ' 178)

בדברים אלה תיאר ולטר בנימין את תהליך ירידת קרנה של אמנות הסיפור באירופה המודרנית, בעיקר זו שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אותה תפס כחוויה שהותירה את השבים ממנה באילמותם, מבלי יכולת למלל את שעבר עליהם והאפשרות להפוך אחרים היושבים לצדם לשותפים במעשה הסיפור.

מספרי הסיפורים התאפיינו בהיותם יושבים בתוך עמם, כמי שהופכים את 'מעמד בעלי המלאכה' לסדנת העבודה שלהם ולחומרי הגלם שמהם יצקו את סיפוריהם. במלאכת הסיפור התקיים ההקשר האחד שבו היו שלובות הנפש, העין והיד במעין 'תיאום עתיק' – היה זה סיפור שלא התמצה במילים שלו, ב'מלאכת הקול' שלו, אלא במחוות הידיים, בתנועה ובקשר העין, שכולן היו שותפות בעיצובו ברגע המגע עם מאזיניו וצופיו. בעוד שהרומן האירופי המודרני הוא זה שמתכנס בתחומיו המצומצמים של היחיד בבדידותו אשר 'אינו מסוגל להשיא עצה', הרי שהמספר משתמש בניסיונו שלו או בניסיונם של אחרים כבחומר גלם אותו הוא מבקש להעביר למאזיניו. במילים אחרות, ההתכנסות אל הז'אנר של הרומן והפיכתו למושא תשוקה ספרותי היא למעשה ניסיון להציב את הספרות במרחבי הפרט, ליטול אותה מן השדה החברתי ולבטל את אופני התפקוד שלה בתוכו.

את דבריו של חזי כהן בפתח ספרו ״חוכמה מקדם״ – מקבץ סיפוריהם של כ-70 חכמים וחכמות מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה – שבהם הוא מתאר את דמותו של אביו כמספר, ניתן להציג כמעין תגובה לתהליך אותו מתאר בנימין:

'אבי, אבו יהודה, איש סיפור היה. על לשונו היו שגורות מעשיות רבות, וכדרכם של חכמים ספרדים, ידע לשזור אותן בדבר הלכה ובלימוד מוסר. אבי היה מספר סיפורים בחסד, ובשיעוריו היינו יוצאים למסע ברחבי תבל, מפליגים אל מחוזות העבר, ושבים אל ההווה עשירים בתובנות חדשות. אבי לימדני את כוחו של סיפור. מעשיותיו היו כלי העבודה שלו […] בחירת הסיפורים חוכמה היא ואינה מלאכה. יש לדעת באיזה סיפור לבחור; סיפור שטמון בו המפתח ללבותיהם של השומעים בשעה הזו דווקא'.

הסיפורים נתפסים כמסע במרחב ובזמן, כיציאה לנדודים על מנת לרכוש מן הניסיון המצוי במרחב האחר ובזמן האחר כדי לשוב להווה ולהספיגו בתוכו. המעשיות מתוארות כ'כלי עבודה' המונחים בארגז כליו של המספר, שעינו אמורה לזהות בקווי המתאר של ההתרחשות את המעשה המתאים לה – כלומר, הסיפור טווה את הקשר בין הניסיון האחר לניסיון המתרחש כאן ועכשיו בכוונה שבאריגה זו יהיה כוח להשיא עצה. הסיפור איננו מוגש ברגע של בדידות כמו קריאתו הדמומה והשותקת של הרומן, אלא נשזר במהלכן של התרחשויות חברתיות מתוך הקשב הדרוך אליהן והרצון לפעול בתוכן מכוחו של הניסיון.

הפרויקט התרבותי העולה מתוך קובץ הסיפורים הזה, המושתת על סיפורי חכמים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה (שהם בדרך כלל סיפורי מוסר) הוא נדבך חשוב במסגרת המאבק התרבותי המזרחי, שמערער למעשה על הנורמות האמנותיות, הספרותיות והתרבותיות האירופיות הקובעות את צורת ההערכה ואת ההיררכיה התרבותית בישראל. את פרסומו של הקובץ יש לראות כחלק מניסיון להעלות שאלות יסודיות על המיקום של מושגי ה'תרבות' ועל המרחבים בתוכם הם נוצרים. הצגתם של סיפורי המוסר כז'אנר ספרותי משמעותי מייצגת תפיסה אחרת של 'ספרות', או מוטב לומר של 'סיפור', מאשר זו שמייצג הרומן. היא מבכרת את הסיפור כאירוע חברתי על פני התכנסותו אל הספר המודפס הנקרא בדממה על ידי הקורא הבודד. במובן זה, מלבד חשיבותו של הקובץ בעצם היותו ביטוי תרבותי מזרחי כשלעצמו, הרי שמתוך הקשר תרבותי זה ממש הוא תורם למחשבה מחודשת על מקומה של הספרות בכלל.

יהודים בעיראק, 1900~
יהודים בעיראק, 1900~ התורה מתפרשת מתוך התנפצותה החוזרת ונשנית במזח חיי היום-יום
הסיפור איננו מוגש ברגע של בדידות כמו קריאתו הדמומה והשותקת של הרומן, אלא נשזר במהלכן של התרחשויות חברתיות מתוך הקשב הדרוך אליהן והרצון לפעול בתוכן מכוחו של הניסיון

הסיפורים בקובץ מתרחשים ברובם במרחבים הציבוריים המצויים מחוץ לתחומו של בית המדרש. מיקומה של ההתרחשות הספרותית בשוק, ברחוב או בבית הדין מעניקה תשתית להתהוותה של התורה הנלמדת בבית המדרש מתוך המפגש שלה עם אלה שאינם מצויים בו. כך הופכים האחרונים למעין פרשנים, והתורה עצמה מתפרשת מתוך התנפצותה החוזרת ונשנית במזח חיי היום-יום. הרכיבים של המרחב החברתי, העשויים להיחשב לעתים ככאלה שיש להרחיקם מן המרחב הבית מדרשי, הופכים לרכיבים לגיטימיים המשמשים למעשה כחומרי גלם ללישתה המחודשת של התורה, ומהווים בסיס לתביעה לשותפות בה. היציאה אל התחום הפרוץ מביאה לתמורה ביחסי הכוח בין החכמים לבין הציבור והופכת את האחרונים למי שתובעים את חלקם בפרשנות התורה, כאשר תמורה זו עשויה להתרחש ביחסים שבין החכמים עצמם, אך גם כאן היציאה אל המרחב החברתי היא שמעוררת את השינוי.

ביטוי מעניין לכך מצוי בסיפור המתאר את דמותו של הרב חי טייב מג'רבה (1743-1837) שהיה מכור לטיפה המרה (עמ' 47). הסיפור נפתח בתיאור 'חולשתו' של הרב חי טייב המתבטאת בתשוקתו העזה למשקאות אלכוהוליים, וכך גם פועל קרובו, הרב יצחק טייב, המנצל את כוחו כרב ראשי על מנת לסגור בפניו את שעריהן של חנויות ממכר האלכוהול. אך גזירתו של הרב חי טייב, שאיננו מוצא אפשרות להרוות את צמאונו לערק, גורמת לערעור ולבלבול אצל הרב יצחק האחראי למניעת האלכוהול ממנו, ובעצם מונעת מהאחרון לדרוש את דרשתו הקבועה בשבת. תשובתו של הרב חי טייב להאשמה המוטחת בו על ידי בן דודו/אחיו – 'אתה סגרת לי למטה ואני סגרתי לך למעלה' – מהפכת על פיה את מקומו של האלכוהול בסיפור.

אם בתחילה נתפס צעדו של הרב יצחק טייב כצעד נורמטיבי המבקש להשיב את הרב חי טייב למוטב ולסייע לו להיגמל מהתמכרותו, הרי שתשובתו של הרב חי טייב המפרשת את מניעת האלכוהול כ'סגירת שערים למטה' המועמדת כנגד 'סגירת השערים למעלה', מציגה את האלכוהול כשפע המעניק לרב חי טייב את עוצמתו שלו כדרשן. ההקבלה בין שני השערים הנסגרים, שערי הבינה העליונים שמהם מושך הרב יצחק שפע לדרשתו ושערי חנויות ממכר האלכוהול שמהם דולה הרב חי טייב, הופכת את הערק ממקור חולשה למקור כוח. גזירתו של הרב חי טייב והסכמתו של הרב יצחק טייב לכך מבטאות למעשה את תביעתו להיות שותף כמי שדולה את כוחו משתיית האלכוהול, ולא כמי שמנוע מכך, בדרישתה של התורה.

אשה המבקשת לפסוע בשביליה של התורה

נדבך מרכזי בקובץ מגולם בסיפורים המתייחסים לדמויותיהן של תלמידות חכמים, הפורצות אף הן את הגבול המבחין בין בית המדרש הגברי לבין המרחב שמחוץ לו. תביעתן של הנשים לחדר משלהן בעולמה של תורה נעשית אף היא תוך עיצובה המחודש של דמותו של בן עזאי, מי שבשל תשוקתו לתורה ביקש להתנזר ולהיבטל מקיום 'פריה ורביה'. כפי שמתבטא הן בדמותה של תלמידת החכמים עליה מספר הרב יהודה עייאש שכיהן כרב העיר אלג'יר (עמ' 80-81) והן בסיפורים על מי שכיהנה כראש ישיבה במוצל, אסנת בראזני (עמ' 97), דמותו של בן עזאי תופסת מקום מרכזי בתודעתן העצמית כמופת לתביעתן שלהן.

"גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי [...] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה" אגרת מחורזת ומשועשעת מאת הרב פנחס חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, לרבנית אסנת, אגרת משנת 1664.  (התמונה מתוך הספר: יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה מאת עזרא לניאדו)
"גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי […] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה" – אגרת מחורזת ומשועשעת מאת הרב פנחס חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, לרבנית אסנת, 1664. (מקור: הספרייה הלאומית, מתוך הספר ״יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה״, מאת עזרא לניאדו)
את רצונן במקום בעולמה של תורה מגדירות תלמידות החכמים דרך דמותו של בן עזאי, זאת תוך ניסוחה כתביעה מגדרית: בעוד שהימנעותו של בן עזאי מחיים זוגיים נתפסת כנזירות המבקשת להעצים את השתקעותו בתורה, התופסת למעשה את מקומה של בת הזוג, הרי שאצל תלמידות החכמים נתפס הסירוב לזוגיות או לחילופין התפילה להפסקתם של ההריונות לאחר לידתם של שני ילדים כזיהוי המכשול המגדרי המונח בפני האשה המבקשת לפסוע בשביליה של התורה. כך מופקע בן עזאי ממקומו כגבר המבקש להתנזר ולחיות עם בת-זוגו התורה (אותה הוא לומד ממילא), ומכונן מחדש כדמות נשית המגדירה את האפשרות להסיר את המכשולים המגדריים המונחים בפני כניסתן של נשים בשערי התורה.

ביטוי נוסף לערעור על יחסי הכוח הגלומים במסגרת המרחב התחום של בית המדרש ובית הדין מצוי בסיפורים המתארים את דמויותיהם של לא יהודים הנכנסים למרחבים אלה, ובכך הופכים את בית הדין לגילום בזעיר אנפין של המרחב שמחוצה לו. בקובץ מובא סיפורו של הרב משה חיים מבגדאד (1752-1837) שבא לפניו גוי שתבע מיהודי להשיב לו את ההלוואה שנטל ממנו, והאחרון התכחש לאשמה שהוטחה בו. הרב אמנם חש שהיהודי משקר אך לא יכול היה להביא ראיה לדבריו, ולכן השהה את הדיון ויצא להפסקה במסגרתה עלה לעזרת הנשים והאזין לשיחה שבין בעלי הדין. שיחה זו שבה תמה המלווה הלא-יהודי על מוכנותו של היהודי להישבע לשקר, חשפה גם כי היהודי מבקש לשקר על מנת שלא יישלח לכלא, מכיוון שאין בידו לשלם את החוב. בעקבות השיחה שב הרב וחייב את היהודי בתשלום החוב אך התנה עם המלווה שיפרוס אותו (עמ' 111-112).

עטיפת הספר
עטיפת הספר. הוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד

התנהלותו של הרמ"ח מלמדת על המודעות שגילה ליחסי הכוח הגלומים בהתרחשות. הימצאותם של שני בעלי הדין בבית דין יהודי העניקה תשתית לתחושת הביטחון של היהודי, שידע כי בכלים משפטיים רגילים לא יוכל להיות מורשע מאחר ולא ניתן לבסס את אשמתו. יציאתו מהאולם מבטאת למעשה את הניסיון לערער את יחסי הכוח הגלומים בסיטואציה ואת השפה הנדרשת להתנהלות בבית דין, ולהשיב לשיחה בין שני בעלי הדין אופי של שיחה המתנהלת מחוץ לכתליו. האפשרות שניתנה למלווה הלא-יהודי לשטוח את טענותיו בחופשיות בפני הלווה היהודי נבעה למעשה מיציאתו של הרמ"ח מהאולם, אך זו למעשה חשפה אף את המניע לטענתו השקרית של היהודי. כלומר, היציאה מן האולם הביאה לערעור יחסי הכוח בין היהודי ללא-יהודי שנבעו מהימצאותם בבית דין יהודי, אך גם לערעור יחסי הכוח המעמדיים בין מלווה ללווה. כך הופך המלווה הלא-יהודי לשותף פעיל בתביעת הצדק הנעשה בשמה של התורה ומוחה כנגד שבועת השקר שעתיד היהודי להישבע, והלווה היהודי תובע את חלקו בצדק כמי שעלול להישלח לכלא מפני שאין בידו לשלם את החוב. בכך יצר הרמ"ח מרחב של דיון שבו דין התורה מתגבש מתוך תביעת חלקם של המלווה הלא-יהודי והלווה היהודי בתוכו.

סיפורי החכמים, אם כן, מתמקמים במרחב שבו נמהלת התורה בהתרחשויות השוקקות של 'בעלי המלאכה'. הסיפור הוא המקום שבו מסתכסכים אלה באלה ניסיונותיהם של חובשי בית המדרש עם ניסיונותיהם של אלה שאינם מצויים בתוכו או אלה המבקשות להבקיע את שעריו. התורה הנוצרת בסיפורים היא תורה שבה תובעים המאזינים והמאזינות, היושבים במרחב המפגש – נשים, עניים, לא-יהודים – את חלקם. הם אלה השותפים בפירושה ותובעים את הצדק הנעשה בשמה. קובץ הסיפורים הזה ממקם את הסיפור כאירוע חברתי ומערער בזאת על הבלעדיות שתופסים הז'אנרים האירופים המבטאים את הרחקתה של הספרות מן החברתי והתמקמותה המחודשת בחדרו של היחיד הבודד.

בכך הופכים סיפוריהם של החכמים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה לעמדה תרבותית מזרחית חשובה, התוהה על קנקנן של הנחות היסוד העומדות בבסיס הבנתנו את מקומם של מושגי ה'תרבות'.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסףה מקיטון

    סיפור יפה מאד סיפרת כאן 🙂
    מעלה רצון לקרוא את הספר.
    מחכה מאד לקורס שתעביר על ר' בנימין בבאר-שבע.