עם הפנים לכיוון עימות אזרחי

המיעוט הערבי בישראל נדחק אל הקיר בעטייה של מדיניות הממשלה. האירוע הקשה באום אל-חיראן שבנגב שבו נהרגו מפגין ערבי ואיש כוחות הביטחון במהלך ניסיון לאכוף את חוקי הבנייה ונפצעו נוספים בהם ראש 'הרשימה המשותפת' איימן עודה, מצטרף לפעילות דומה – ממנה נמנעו גורמי האכיפה בשנים האחרונות – של הריסת בתי אזרחים הערבים ביישוב קלנסווה. אירועים אלה מהווים התפתחות משמעותית במערכת היחסים הרעועה ממילא בין האוכלוסייה הערבית לבין הממסד הישראלי וחברת הרוב היהודית, ומנתבים אותה לשלב חדש של החרפת המתח בין הצדדים, התרחקות הדדית וחוסר אמון גובר.

בשנה האחרונה האיצה הממשלה את מדיניותה להדרת הערבים מן המרחב הפוליטי והתרבותי בישראל. מאז היוזמה להעלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-20 שנועדה לצמצם את הייצוג הערבי בכנסת נקטה הממשלה בשורת צעדים נוספים בכיוון זה באמצעות ניצול המישור הפרלמנטרי. כאלה היו הצעדים לקידום 'חוק ההדחה' ו'חוק המואזין', כשלכך התווספו הפעילות להוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק והתקפות פוליטיות על חברי הכנסת של סיעת בל"ד.

הפעילות לצמצום נוכחות הערבים בפוליטיקה הישראלית מתקיימת בד בבד עם טיפוח השיח האנטי-ערבי והשתרשות תופעת הגזענות בקרב החברה היהודית. עוד נקטה הממשלה צעדים לכאורה הפוכים בטיבם לקידום השתלבות האוכלוסייה הערבית בכלכלת המדינה. גולת הכותרת הייתה החלטה 922 של הממשלה על העברת תקציבים חסרי תקדים בהיקפם למגזר הערבי כדי לצמצם את מימדי אי-השוויון החברתי-כלכלי בין האוכלוסיות היהודית והערבית, לרבות העברת 3 מיליארד למגזר הבדווי.

המדיניות הממשלתית הדיאלקטית של הדרה פוליטית מצד אחד ושל הכלה כלכלית מצד שני אינה בבחינת טעות או עניין מקרי. מדיניות זו עולה בקנה אחד עם דפוס המדיניות ההיסטורי שבו נקטו מרבית ממשלות ישראל כלפי המיעוט הערבי. דפוס זה התבסס על דיאלקטיקה של צעדים להדרה ולהכלה בו-זמנית של הערבים מחוץ ובתוך המסגרת הישראלית, דבר ששיקף מצד אחד את חוסר הנחת מנוכחותו של המיעוט הלאומי הערבי בתוך המרחב היהודי ומצד שני את ההשלמה עם המציאות של נוכחותו הכפויה של המיעוט והצורך למצוא הסדרים שיאפשרו למערכת הישראלית להתנהל בשיווי משקל מערכתי.

בהקשר העכשווי, הצעדים שנקטה הממשלה לצמצום הפערים הסוציו-אקונומיים השתלבו בראש ובראשונה במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית שהובילו הממשלות האחרונות בישראל, במסגרתה ביקש הממסד להקטין את הנטל של מגזרים מוחלשים כמו הערבי והחרדי על כלכלת המדינה. אולם בה בעת ביקש הממסד באמצעות מדיניות ההכלה הכלכלית לרכך את משמעותיה הקשות של מדיניות ההדרה הפוליטית ולמעשה להציע למגזר הערבי מעין תגמול בדמות נוחות כלכלית בעבור נכונותו להסכין עם צמצום השפעתו בעיצוב סדר יומה של המדינה ודחיקת מנהיגותו הפוליטית.

מדיניות זו הציבה את המנהיגות הפוליטית הפרגמטית של המיעוט הערבי בהובלת הרשימה המשותפת על קרני הדילמה. מצד אחד, ראתה המנהיגות בחיוב את הנכונות הממשלתית להשקיע תשומות בהשתלבות הכלכלית של האוכלוסייה הערבית ואף שיתפה פעולה עם הממשלה בקידום החלטה 922. מצד שני, התקשתה להסכין עם המגמה הגוברת לצמצום נפח ההשתתפות של הערבים במרחב הפוליטי-פרלמנטרי הישראלי ולא רק מטעמים הנוגעים לעצם שרידותה הפוליטית. בהיבט הזה, המהלך האסטרטגי שהובילה הרשימה המשותפת'למינוף הנכונות הממשלתית לקידום השילוב הכלכלי של האוכלוסייה הערבית אשר נשען גם על קריאת השינויים במפה החברתית הישראלית ובמסגרת זו על נוכחותו הגוברת של השיח החברתי מאז מחאת קיץ 2011 נתקל בחסם משמעותי. הקצב המואץ של תהליך ההדרה הפוליטי-תרבותי שהובילה הממשלה בשנה החולפת לא תאם את קצב המהלך הממשלתי לשילובה הכלכלי של האוכלוסייה הערבית שהתנהל בעצלתיים.

לעניין זה הייתה השפעה על הפופולריות הפוליטית של איימן עודה בדעת הקהל הערבית. על כך לימדו סקרים שהצביעו על נסיגה בשיעורי התמיכה ברחוב הערבי בראש הרשימה המשותפת, דבר שניתן לפרש כביטוי לחוסר האמון הציבורי ביכולתו להתמודד עם האתגרים שהציבה המדיניות הממשלתית בפני המיעוט הערבי. בניסיון להתמודד עם תהליך ההדרה הפוליטי ומשמעויותיו הפוליטיות נדחקה הרשימה המשותפת להגיש (נובמבר 2016) הצעת חוק יסוד, שישית מסוגה שהועלתה על-ידי חברי כנסת ערבים מאז שנת 2001, להכרה במיעוט הערבי כמיעוט לאומי הזכאי לאוטונומיה בתחום התרבותי ולהקמת מוסדות פוליטיים עצמאיים. יותר משנועדה הצעת החוק זו, שמלכתחילה סיכוייה לעבור את הקריאה הטרומית בכנסת היו קלושים, לאתגר את הממשלה היא שיקפה את מצוקתה של המנהיגות הערבית נוכח מה שנתפס בעיניה כניצול כוחו של הרוב כדי לפגוע בזכויות המיעוט.

בהיבט הזה, המהלך להגשת הצעת החוק נועד להבהיר לדרג הפוליטי בישראל את מחירה האפשרי של מדיניות ההדרה, ולאותת כי בנסיבות מסויימות עלולים הערבים להפנים את כללי המשחק שכופה עליהם הממשלה ולחתור לאסטרטגיה שמשמעותה בידול והתכנסות פנימית תוך צמצום נקודות הממשק עם סממני הממלכתיות הישראלית. איתות אחר לגבי קיומה של אפשרות זו היה מהלך ההחרמה של חברי הכנסת הערביים את הטקס הממלכתי של הלוויית הנשיא פרס שגררה אחריה כצפוי ביקורת נוקבת בקרב הציבור היהודי.

עתה, דומה כי האירועים הקשים האחרונים באום אל-חיראן ובקלנסווה מחריפים את התחושות הקשות בקרב המיעוט הערבי והנהגתו הפוליטית ומסתמנים כקו פרשת דרכים. אמנם, קשה לקבוע עדיין אם מדובר בקו מדיניות חדש של הממשלה שהחליטה ביוזמתה על צעדי אכיפה תקיפים בנושא הבנייה הבלתי-חוקית במגזר הערבי, או שאולי מדובר אולי בקריאה של גורמי האכיפה והבירוקרטיה הממשלתית את 'רוח המפקד' בהקשר של המדיניות הרצויה כלפי המיעוט הערבי ובתרגומה המעשי ברמת השטח.

כך או אחרת, אירועי הריסת הבתים מעתיקים בפועל את מרכז הכובד של המדיניות מרמת ההדרה הפוליטית המכוונת בעיקר כלפי המנהיגות הערבית לרמת השטח המכוונת נגד האוכלוסייה הערבית. הם נתפסים בדעת הקהל הערבית, לפי סקרים עדכניים, כמהלך מכוון של ממשלת ישראל והעומד בראשה הנובע בין השאר מהגזענות בקרב החברה היהודית כלפי ערבים. יתרה מזו, העובדה כי פעילות האכיפה נעשית בתוך היישובים הערביים – המהווים את המרחב הציבורי היחיד ממנו נהנה המיעוט הערבי בישראל מאוטונומיה יחסית – משתקפת באופן החמור שבו תופס הציבור הערבי את האירועים. לעניין זה משמעות רבה כיוון שהוא עלול לסמן למנהיגות הפוליטית הערבית כי כלל חלופות הפעולה העומדות לרשותה חסומות.

אלימות פוליטית היתה לאורך השנים חלופת התנגדות שהמיעוט הערבי מיעט לעשות בה שימוש. מאז הקמת המדינה רמת המעורבות של הערבים באלימות מכל סוג שהיא היתה מאד נמוכה. המיעוט הערבי בחר לרוב להשתמש בכלים של התנגדות חברתית-אזרחית כדי לבטא את חוסר הנחת שלו מהמצב הקיים או מהמדיניות הממשלתית. ברם, בתנאים הקיימים של אובדן חלופות הפעולה האסטרטגיות של המיעוט, החלשת מנהיגותו הפרגמטית והמרסנת, עוצמת ההדרה הפוליטית וקצב המהלכים לדחיקת המיעוט בצד ההתקדמות האיטית בפעילות השילוב הכלכלי, דומה כי הולכים ומתהווים התנאים שבהם עלולים הצדדים להידרדר לאלימות. סקר דעת הקהל של חברת "סטט-נט" למחקרים יישומיים מלמד כי קרוב למחצית מהציבור הערבי מעדיף להיאבק במדיניות הריסת הבתים באמצעות הפגנות לא-אלימות, אך באותה עת שיעור לא מבוטל של ערבים (כרבע) מעדיפים להסלים את המאבק.

נתונים אלה מלמדים מצד אחד על נטיית החברה הערבית לנהוג בפרגמטיזם אזרחי, אך בו בזמן מלמדים על הסובלנות הפוחתת של הציבור הערבי ועל מגמה גוברת של חוסר אמון כלפי הממסד הישראלי וחברת הרוב היהודית שעלולה לדרדר את הצדדים, גם ללא כוונת מכוון, לאלימות. במציאות המשולבת והשזורה של הקיום היהודי-ערבי, תרחיש שכזה טומן בחובו משמעויות מרחקות לכת על דמותה של החברה הישראלית, ומן הראוי לתת את הדעת לסימנים המעידים המצטברים בהקשרה של התפתחות כזו.

ד"ר דורון מצא הוא מרצה בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוכנית ללימודי המזרח התיכון במכללת אחוה