מעולם לא נראו כך פלסטינים על המסך

"לא פה לא שם", סרטה הראשון של מייסלון חמוד, הוא כתב השחרור של הנשים בחברה הפלסטינית בישראל ובכך הן מסמנות את שחרור החברה כולה. כמו שקורה בעולם כולו בימים אלה ממש, נשים ניצבות בחוד החנית של המאבק. זה שחרור מהחברה הישראלית ששלטה בנרטיב שלהם ואילצה אותם לנהל איתה דיאלוג שוטף בחיים כמו באמנות ולהיפך. "לא פה לא שם" עצר את הדיאלוג הזה המתקיים בו מתוקף החיים עצמם, כשלא מרשים לדבר ערבית במטבח המסעדה, שבתפריטה לבטח יש קובה ניה פלסטינית או מסאחן, או בחנות בגדי הווינטג', אבל הסרט מתייחס לזה כמובן מאליו.

חמוד מציגה את שגרת חייהם של פלסטינים ופלסטיניות שבוחרים לחיות בתוך החברה הישראלית בכלל ובתל אביב בפרט. תוך כדי כך נחשפים הפערים המתקיימים בחברה הפלסטינית ואולי גם באופן כללי בין הורים לילדים, בין מסורת לשבירתה, בין מה שמקובל למה שלא, בדרך המנפצת תפיסות וקבעונות.

הדבר המרתק ביותר בסרטה של חמוד הוא האופן שבו כל המורכבויות הללו נפרשות מתוך הסטריאוטיפים עצמם. היא בחרה ללהק שלוש נשים בטייפקאסט מאוד ברור, אך הסרט מערער בשיטתיות על כל מה שמרכיב ומכיל את הסטריאוטיפ ואנו מוצאים עצמנו מתקלפים יחד עם הגיבורות למול המציאות איתה הן מתמודדות.

חמוד, כמו כל מי שהוא חלק ממיעוט מדוכא, מכירה היטב את החברה השלטת ובוחרת במודע לא לנהל איתה דיאלוג. למרות שסיפור הסרט מבוסס במידה רבה על חייה וחיי חבריה, שמורכבים מערבים ויהודים, אין כמעט יהודים בסרט. אין דיאלוג איתם, אין מערכות יחסים, אין נסיון לסימטריה או למחאה על היעדרה. יש חיים של צעירות וצעירים פלסטינים בעיר הגדולה שבה הם נחשבים ונתפסים כאוייבים ויוצרים לעצמם את הבועה שלהם בה מתנהלות מערכות יחסים סוערות, יצריות וחושניות.

דבר אחד ברור – הצופה הישראלי ששמע על סצינות המועדונים בביירות ואף ברמאללה לא מכיר את זו שמתחת לביתו. בהקרנה שבה נכחתי בקולנוע לב תל אביב, ההלם וההפתעה הורגשו תוך כדי ואחרי. היה שקט באולם. מחיאות כפיים מדודות והליכה שקטה החוצה. ההיפך ממה שקרה בהקרנה בחיפה וברחבי העולם, שם הסרט הוצג לפני כן.

הטריילר של ״לא פה, לא שם״:

אני יכולה לומר די בוודאות מתוך היכרות רבת שנים עם הקולנוע הפלסטיני, שמעולם לא נראו פלסטינים בצורה כזו על המסך בישראל ולמיטב ידיעתי גם לא בעולם. במשך שנים שלט הכיבוש על עוולותיו כי רבות בקולנוע הפלסטיני. חייהם של הפלסטינים אזרחי ישראל, התמודדויותיהם עם הכיבוש מבפנים, עם הדיכוי הפנימי והחיצוני נדחקו מפאת צו השעה.

מייסלון חמוד – כמו גם בני דורה בצד השני של הקו הירוק – הבינה אחרי שנים של מאבקים נגד הכיבוש, הפגנות, מעצרים, סרטים, מאמרים ועוד, כי נכזבה התקווה שמלווה אולי כל אמן ששואף לשנות משהו באמצעות האמנות שלו, לפיה ברגע שהעולם יתוודע לעוולות הוא יפעל נגדן.

בשתי החברות שהן אחת שהתפצלה, החלו לעסוק לפיכך יותר בענייני החברה עצמה ובהתמודדויות של הנשים בה, למשל בסרטיה של עביר זייבק חדד. לפני שנים, אמרה לי חברה במאית פלסטינית מהגדה: "כשהתחלנו לעשות סרטים, חשבנו שנראה לעולם מה באמת קורה פה, ואז דברים ישתנו. הם לא השתנו. עכשיו אנחנו צריכים להתעסק בעצמנו, בסיפורי אהבה, ביחסים ובשאר העניינים". אין משמעות הדבר כי הכיבוש אינו מעניין יותר, אך ההכרה שיש כאן חברה ויש כאן אנשים, שדורות עוברים ודבר לא משתנה אלא רק נעשה רע יותר, כנראה הניעה גם את מייסלון חמוד לספר את הסיפור באופן הזה. עם זאת, כמובן שהנוכחות של הכיבוש הישראלי קיימת בתשתית הסרט ומורגשת בכל מפגש של הגיבורות הפלסטיניות עם החוץ.

אי אפשר להתעלם מהעובדה כי את הסרט הפיק שלומי אלקבץ, שיחד עם אחותו רונית, שלה מוקדש הסרט, יצר טרילוגיית סרטים שעשתה פעולה דומה לסיפור המזרחים בכלל ולנשים המזרחיות בפרט. כבר ב"ולקחת לך אישה" אין דיאלוג בין מזרחים לאשכנזים ואין סיפור של מזרחים מסכנים שחיים בדירת שיכון עלובה. אלא סיפור פנים מזרחי של משפחה מזרחית ממעמד בינוני בתוך עצמה ושל אישה שצריכה להתמודד עם הפערים בין מה שמקובל למה שלא, כאשר מסרט לסרט ההתמודדות שלה עולה מדרגה עד לגט המיוחל.

אמנם בסרט אין כמעט התייחסות לחיבור הזה בין המזרחי לפלסטיני, פרט לסצינת חיזור כושלת של עורך דין מזרחי שבצד ניהול מו"מ עם לילה מנסה להתחיל איתה והיא הודפת אותו מתוך הסתכלות מפוכחת על הסיכוי להיתכנות של רומן כזה בינהם.

החיבור בין הנרטיב המזרחי לפלסטיני מהווה אחד ממוקדי העשייה שלי מזה שנים רבות. כזאת היא הפעולה שנעשתה בסרט הזה בחיבור בין מייסלון חמוד לשלומי אלקבץ, מפיק ישראלי אמנם, אך כזה שידע לזהות את הראשוניות ופריצת הדרך שעושה הסרט של חמוד והביא אותו לקרום עור וגידים.

ההתנגדות לסרט והסערות שהוא מעורר, רק ממחישות עד כמה הצליחה חמוד לגעת בנקודות כואבות ובפצעים מדממים שהגיע הזמן לפתוח אותם, אחרי שהודחקו שנים, כדי להחלים חברה שעד עכשיו אינה יכולה להתנהל כחברה "נורמלית", משום שהיא מתקיימת במצב לא נורמלי.

לסיום, כמה מילים על הקריאה שלי את שם הסרט שמשתנה בשפות השונות. בערבית הוא נקרא ״ים יבשה״, בעברית ״לא פה, לא שם״ ואילו באנגלית ״בין לבין״. מהשם הערבי משתמעת ברירה: את בים או שאת ביבשה, כשברור שהים יכול להיות גם מאוד סוער. באנגלית הוא נקרא In between – בין לבין, כלומר איפשהו בין העולמות, בשטח ההפקר, אולי אפילו בלימבו. בעברית זה עוד יותר קשוח: לא פה, לא שם. אין בחירה ואין מקום. אולי כדי לרמז על כך שאם רוצות מקום, צריך לעשות מעשה ולקחת אותו. בדיוק כמו שעושות הגיבורות שלה, בדיוק כמו שעושה מייסלון חמוד עצמה בעצם יצירתה.