היהודי היפה

קורות יהודי תימן

1.

שנת אלף ושבעים ושבע למניין המוסלמים נכנסה לתוקפה, ובחודש השביעי למהלכה החלו היהודים להפגין התמרמרות על ההתמהמהות המתמשכת, עד שסבלנותם הגיעה לקצה. באותם הימים הגיעה אליהם הבשורה על הופעת המשיח הגואל, המוזכר בספרי הקודש. את היהודים פקדה התרגשות גדולה עד שלא נותר בלבם חלום אחר, לבד מן הציפייה למשיח.

הם שלחו אליו שליחים שכיתתו רגליים לרוחבה ולאורכה של תימן, מן הרמה אל המישור, מן הצפון עד הדרום. הם האמינו שהם עומדים בפני מימוש הנבואה אשר נמצאה בספרי הקודש העתיקים: "הניצחון יהיה מוחלט והמלכות תוחזר לידי היהודים."

שבתאי צבי היה שמו של האיש לפני שהפך למשיח הגואל. הוא החל להטיף באיזמיר שבתורכיה, אחר כך עבר לסלוניקי, אתונה וקהיר בדרכו לאוּרְשַׁלִם, אליה רצה להוביל את קהילת מאמיניו. אוּרְשַׁלִם הייתה מחוז חפצם עלי אדמות.

כשהגיעו החדשות על המשיח החדש, הוחלפו איגרות בין אוּרְשַׁלִם ומצרים שהסעירו את עולמם של היהודים. לראשונה ניכרו בהם מבוכה והתרגשות גדולה, כפי שלא נראו בעבר. הם לא יכלו להסתיר את שמחתם לקראת בוא הגאולה והביעו זאת בדרכים חסרות תקדים. יהודי אחד אמר למוסלמי בעודו תופר לו את נעליו: "אתם עוד תראו. אם לא תרכינו את ראשכם נתנקם בכם. נגרום לכם להתהלך יחפים. רק היהודים ינעלו נעליים. ואתם, יהיה עליכם לתפור את הנעליים שלנו."

נאמר שהמוסלמי נתקף בתדהמה רבה למשמע הדברים אולם לא הגיב. מעולם לא נשמעו דברים כאלה מפי יהודי, שלא העז בדרך כלל לחלוק על המוסלמים, שלא לדבר על איומים כלפיהם. הוא ניסה לשכנע את עצמו, כפי שסיפרו, שהדברים ששמע הנם מַדּוּחֵי השדים, בהם נדבק כשהניח היהודי קמע כישוף בתוך הנעל. איש לא הטיל ספק באיומי השדים. טון קולו הלך והתעבה מדי יום, והפך לשאון גדול שראשו לא יכול היה עוד לשאת.

המוסלמי יכול היה לשתוק לנוכח מה שאירע, לולא זה באמת אירע. עיניו ותודעתו נפתחו כשגילה שמה שאירע אכן אירע ולא היה בגדר כישוף.

הגיעו שמועות על יהודים שאיימו בהטלת מס גולגולת על המוסלמים, בסכום הזהה לזה שנדרשו לשלם היהודים למוסלמים. סוחר יהודי אחד התמקח עם מוסלמי על מחירו של גרזן ואמר: "תן לי תמורתו כמה שתרצה. היום הוא שלך ומחר הוא שלי. אז ארצוץ באמצעותו את ראשך." יהודי אחר הבטיח להרוס את הבנייה המוסלמית באוּרְשַׁלִם, ולהפוך את כל המסגדים לבתי כנסת.

לנוכח הדיבורים הללו, החלו חלק מן המוסלמים לחשוש לגורלם. הם ביקשו להגן על עצמם מן המבשרים והמשיחים שהסעירו את היהודים באותם הימים.

היהודים נראו כיודעים בוודאות את אשר יהיה גורלם והחלו לארגן את חייהם בצל אותו כוח עליון, כאילו העניק להם חסות, הגנה והדרכה שתוביל אותם בכיוון אחד: אוּרְשַׁלִם. אחדים מן היהודים איבדו את סבלנותם ובשבוע הראשון לחודש שַׁעְבַּאן, השמיני בלוח השנה המוסלמי, החלו למכור את בתיהם, חפציהם וכל רכושם — בְּחִנֵּי־חִנָּם.

הצהרותיהם של היהודים על העקירה עוררו מחלוקת חדשה. אם המחלוקת הקודמת הייתה סביב עצם ההישארות בתימן, עתה היא סבבה סביב הגלייתם. אולם למרות זאת ראו המוסלמים בכך אישוש למחשבותיהם ולכוונותיהם של היהודים. הקאדי, השופט אחמד בן סעד אלדין, שיגר איגרת אל האִמאם אָלְמֻתָוָכֵּל, אסמאעיל בן אלקאסם בן מֻחַמַּד, וסיפר לו את אשר מתחולל בקרב היהודים. התרופפות מחויבותם, כפי שכתב, משמעותה הפרת אמונים כבני חסות של האסלאם. האִמאם ענה לו שהיעדר מחויבות משמעו "פגיעה ביחסי החסות עד ביטולם." בעקבות פרשנות זאת, הופץ ברחבי הארץ כי "האִמאם התיר את דמם של היהודים והפקיע את מקורות הכנסתם."

במהירות התפשטה מפה לאוזן הידיעה כי בעיר שִׁבַּאם בחצרמוות, האִמאם התיר את דמם של היהודים. תושביהן המוסלמים של הערים כוכבאן ושִׁבַּאם שמצפון לצנעא, עת הגיעו אליהם החדשות, נחפזו לשכונות של היהודים ובזזו את הרהיטים, התכשיטים והכסף. יתרה מזו, כשהמואזין הודיע כי האִמאם של שבאם התיר את דמם של היהודים, קולו הגיע עד מהרה לאוזן ולפה של כל מי שהיה באותו זמן בהמדאן. תושבי חאז ואלערה ניצלו את ההזדמנות, כמו גם בני אלעַרוּס וחַצ'וּר ואלבּוּסתאן, אשר דלקו בעקבותיהם וחטפו מהם את מה ששדדו מן היהודים. גם תושבי צנעא וסביבתה רצו לנהוג כך, אולם אמיר צנעא אלמֻאיד עלי בן אלאִמאם, עצר בעדם.

הדיבורים על השוד והביזה נישאו בפי כול. הדברים הגיעו לאוזנו של האִמאם אָלְמֻתָוָכֵּל אשר נחרד ממה ששמע והתכחש למה שנאמר בשמו, כאילו התיר את המעשים. על מנת להוכיח זאת הורה להעניש את מבצעי המעשים. הוא החמיר ולא הקל בעונשיהם, כפי שסיפרו עוזרי האִמאם וכפי שנכתב בספר הארמון.

בת קול התפשטה בקרב כל יושבי הארץ, ולפיה האירוע הגדול יתרחש בשנים עשר לחודש שַׁעְבַּאן, ויהווה עדות מוצקה לדבריהם של היהודים. אולם התאריך הזה חלף, ודבר לא התרחש.

המחלוקת בפרשת היהודים התסיסה את האווירה בכל מקום ומקום. בחודש הרַמַדָאן, התשיעי בלוח השנה המוסלמי, זימן האִמאם אָלְמֻתָוָכֵּל קבוצה של נכבדים יהודים לדיוואן שלו באלסודה. הוא החזיק אותם לפרק זמן, ונראה היה שהוא מתכוון להוציאם להורג, כפי שפסק חכם ההלכה מֻחַמַּד בן עלי בן ג'מיל. אחר כך זימן האִמאם את הקאדי אחמד בן סעד אלדין בן אלחֻסַיְּן אלמסורי לדיוואן, ועדכן אותו בתכניותיו.

הדברים מצאו חן בעיני הקאדי. אולם חכם ההלכה אבן ג'מיל הציע לבחון את הדברים מחדש, שכן בכל זאת היהודים היו בני חסות. האִמאם השיב לו: אל תקראו להם "בני חסות" ואל תזמנו אותם כבני חסות. במקום זאת יש לומר: "היהודים איבדו את זכויותיהם. הם הפרו את הברית." אבן ג'מיל הזהיר את האִמאם שאם יוציא אותם להורג, הדבר יביא למחלוקות ולמעשי הרג בקרב המוסלמים על חלוקת הרכוש, דבר שיתיש את כוחו ויהפוך את תהילתו לנחלת העבר.

לאחר מכן, בחודש שַׁוַאל, העשירי למניין המוסלמים, זימן האִמאם קבוצה נוספת של יהודים לפגישה. הוא ציווה עליהם להוריד את כובעיהם, העניש אותם וחבש אותם בבית האסורים. הנכבד שבהם, שענה לשם אלנִקָּאש, הוגלה לאי כמראן.

2.

האכזבות ומעשי ההתעמרות נגדם לא מנעו מן היהודים לדבוק בחלומם. להפך, הם החזיקו בו והפריזו במעשיהם. זה התחיל בניסיון להעביר את השלטון מידי המוסלמים לידיהם. באותם הימים התכנסו יהודים אחדים בצנעא, ביום השבת, כדי לבחור נציגים שינהיגו אותם ויפקיעו את השלטון מידי המוסלמים. הם בחרו בסלימאן אלאקטע אלג'מל. אותו סלימאן, או אלנוש, כפי שכינו אותו רבים, היה ידען מופלג בהלכה היהודית. לא מצאו טוב ממנו להתמנות למלך ומושל צנעא. הם בירכו אותו, התייחסו אליו בהערצה, הלבישו אותו בבגדי מלכים וקישטו אותו בעדיים. הם היו בטוחים כי "עוד באותו יום, לפני רדת החשכה, הוא יתמנה למלך ומושל של צנעא." נאמר שהם סובבו כוסות יין על מנת לחגוג את מה שעומד להתרחש, שהפך לוודאי עבורם.

יהודים רבים ליוו אותו כחתן אל ארמון האִמאם. אלא שבכל צומת מצומתי העיר הסתלקו להם חרש אנשים אחדים ושבו אל בית הכנסת. אל שער ארמון צנעא הגיעו אתו רק שני אנשים. השלושה עלו במדרגות הארמון עד שהגיעו אל טרקלין אשר הוביל אל הרחבה הקרובה לדלת מסגד אלמֻראדיה. שם, ברחבה, כאשר הבחינו המלווים באמיר עלי אבן אלמֻאָיַּד בכבודו ובעצמו, התחמקו השניים ונמלטו.

סלימאן אלאקטע התקדם אל עבר האמיר באדישות, ללא פחד וללא מורא, וללא ליוויו של איש. הוא דיבר בעברית אל האמיר, במילים שאיש לא הבין. שלחו להביא מתורגמן. המתורגמן לא האמין תחילה למשמע אוזניו. הוא נרתע לאחור ולא העז לגלות את מה ששמע. אולם לאחר שהאמיר הורה לו בקול תקיף, הוא אמר: "הוא אומר 'קום ממקומך. מדינתכם חלפה מן העולם, ונכחדו ימיכם על פני האדמה. עכשיו המדינה שייכת לנו.'"

האמיר לא האמין לעזות הפנים של האיש. הוא פקד לבדוק האם איבד את שכלו, או שמא הוא בגילופין מן היין או מכל דבר אחר. כאשר מצא שהוא אינו מבוסם ואינו משוגע הורה לכלוא אותו ולהביא את הפרשה לפני אמיר המאמינים אָלְמֻתָוָכֵּל אסמאעיל אבן אלקאסם, אשר מיהר לשגר הוראה שיש להוציאו להורג.

כאשר נודע ליהודים על ההוראה, הם נחרדו והתביישו בנטישת המנהיג שבחרו. הם ביקשו לבחון את העניין מחדש והציעו לפדות אותו בכסף רב. ההצעה נדחתה. לא נותר להם אלא לחבל תחבולה. באותם ימים הם הפיצו את השמועה שהריגתו תגרום למהומה רבתי. המחלוקות והדיבורים סביב העניין התרבו, עד שרוב האנשים האמינו בכך.

כאשר הובילו אותו מבית הכלא אל שוק אלחלקה בצנעא, "כדי שישחטו אותו שם," פניו היו מושפלות מטה ושפתיו נעו לצדדים. הוא לא הביט ימינה או שמאלה. איש מבין האנשים שליוו אותו לא העז להורגו.

חלף פרק זמן עד שהגיע גבר עטוף בגלימה, ואמר שהוא משושלת בני הַאשֶם, מבני אומתו של הנביא מֻחַמַּד. הוא השכיב את החולם היהודי על האדמה, שלף את פגיונו ושחט אותו. אחר כך הסתלק מבלי שאיש ידע לזהות אותו.

אלאקטע נותר מוטל ברחבת השוק. על פי עדי ראייה, הורה האמיר עלי אבן אלמֻאיד — המכונה ג'מאל האסלאם, כלומר פאר האסלאם — על היהודים "שייקחו ויגררו אותו ברחבי השוק עם הפנים ארצה." על פי העדויות, היהודים ביקשו שיתירו להם לשאת אותו על כתפיהם, אולם האמיר סירב. הם הציעו לו בתמורה כסף רב והוא דחה אותם. הם נאלצו לגרור אותו על הדרך משוק אלחלקה עד שהגיעו אל "באב אלשעוב", אחד מארבעת השערים של העיר צנעא.

שם, באחת מנקודות המשמורת הסובבות את העיר, הורה לתלות את גופתו, כדי שיוכלו להתבונן בו הנכנסים והיוצאים. אלאקטע נשאר תלוי בין שמיים וארץ במשך מספר ימים. גופו היה מלא ומנופח ושומן גופו ניגר וטפטף על החומה שמתחתיו. כאשר הפיצה הגופה ריח סירחון, נדרשו היהודים להוריד אותה. שמחה רבה תקפה אותם. הם הגיעו בהמוניהם והצטופפו סביבו גופתו על מנת להוביל אותה לבית הקברות ולקבור אותה שם. ברי המזל היו אלה אשר הצליחו לשאת את הגופה על כתפיהם או לגעת בה.

*

על הסופר ועל התרגום
מתוך אחרית הדבר מאת ד"ר מנשה ענזי

הסופר עלי אלמקרי נולד בשנת 1966 בעיירה חמרה שליד העיר תעז בדרום תימן, והפך לעיתונאי חשוב בעיתוני תימן. במקביל פיתח קריירה ספרותית משגשגת, בתחילה בתחום השירה ובשנים האחרונות גם בפרוזה. ספריו זכו להערכה רבה, וספריו טַעַם אַַסְוַאד רִאַאחה סְוַדאא [טעם שחור ריח שחור] ואלַיהוּדי אלחַאלי נכללו ברשימת הספרים של פרס בוקר הערבי. הצלחת הספרים הובילה לתרגומם, והתרגום העברי של יהודה שנהב־שהרבני מצטרף לשורה של תרגומי ספריו לשפות שונות — אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ועוד. לצד זה עוסק אלמקרי גם בכתיבה אינטלקטואלית ופרסם ספר על שתיית האלכוהול במקורות המוסלמיים, וכן ערך ספר על השירה הערבית החדשה.[1]

קו מאפיין בספריו של אלמקרי הוא יחסו האוהד אל קבוצות מיעוטים בארצו. קו ברור משוך בין ספרו טעם שחור ריח שחור, אודות שכבת האַכְ'דַאם (עבדים ממוצא אפריקאי, המצויים בתחתית הסולם החברתי בתימן), לספרו היהודי היפה, העוסק ביהודים כקבוצת שוליים בארצו, ולספרו חֻרְמה, על מעמדן הנחות של נשים בתימן.[2] הספר היהודי היפה משקף יחס אוהד ליהודים. כך, למשל, היהודי המתווכח עם המוסלמי מפגין בקיאות בספרות המוסלמית. גם המוסלמים מוצגים בספר כבני אנוש, על תכונותיהם החיוביות והשליליות, ואין פלא לפיכך כי אלמקרי קיבל איומים על חייו מאנשי דת קיצוניים.

דברי חתימה

סיפור האהבה בין פַאטִמָה בת המופתי לסאלם היהודי היפה הוא סיפור בדיוני, אבל הוא משקף את המציאות ההיסטורית של המאה השבע עשרה בתימן בצל אירועי התנועה השבתאית וגירוש היהודים למַוְזָע. אל תוך מסגרת זו, ומתוך עיון נרחב בטקסטים היסטוריים, יצק הסופר התימני עלי אלמקרי סיפור אהבה המצליח, גם אם באופן חלקי בלבד, לצלוח את המכשולים שהפרידו בין הקבוצות הדתיות. סיפור המשפחה היהודית־מוסלמית נשאר סיפור של חריגים, אבל אלו חריגים המצביעים על אזורי השוליים בין המרחבים היהודיים והמוסלמיים.

מעשה התרגום של יהודה שנהב־שהרבני הוא מעשה של חסד. הוא חושף בפעם הראשונה בפני הקורא הישראלי דובר העברית ספר שנכתב בערבית בתימן. הוא מגלה לנו את העניין הרב שמגלים תושבי תימן בעבר היהודי של הארץ, ומעניק לנו הזדמנות להכיר את ההיסטוריה המשותפת של יהודים וערבים במרחב שמסביבנו בכלל, ובתימן בפרט.

שנהב־שהרבני מגיש את הטקסט לקורא העברית תוך רגישות לשפתו, לתרבותו ולזמנו, אולם בה בעת שומר אמונים ונותן כבוד רב למקור הערבי, בהקפדתו על הגיית השמות, המילים והדהוד הערבית המתנגנת אל תוך הטקסט. פעולת התרגום האקטיביסטית שלו נעשית תוך מודעות לקונפליקטים שהשתרשו בעשורים האחרונים בין הערבית לעברית. כך היא מאפשרת ומזמינה ליצור שיח חדש, ולהחיות את ההתכתבות שנקטעה מזה זמן בין הערבית לבין הערבית-היהודית.

הספר היהודי היפה מאת עלי אלמקרי בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני ראה אור בהוצאת פרדס