• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

בוגדים שמאלנים עם בעיות זהות: על פוליטיקה של שנאה והכרה מסולפת

השיח הציבורי האנטי-דמוקרטי בישראל צובר תאוצה כשכל ביקורת על הממשלה נתפסת כתקיעת סכין בגב האומה, וה"הערבים הנוהרים" ועמותות השמאל "המביאות אותם באוטובוסים" הם מטרות ההסתה הראשיות
ישי מנוחיןישי מנוחין

פעיל זכויות אדם, מרצה והוגה פוליטי. בעבר מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים, יו"ר הסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל ופעיל בתנועת יש גבול. כיום עומד בראש ארגון "מזון" בישראל

"זכויות אדם", "זכויות לאומיות", "מדינת כל אזרחיה", "מדינה יהודית" – מונחים, ערכים ורעיונות רבים עולים בתכיפות הולכת וגוברת בשיח הציבורי. אפשר לראותם כמונחים סותרים או כמונחים הנמצאים על הטווח שבין לאומיות לאוניברסליות. בצד תוכנם, לכל אחד מהם יש משמעות רגשית הנובעת מאופן השימוש בו, מההיסטוריה החברתית שמלווה אותו ומהאופן שבו הוא מוצג. מונחים אידאולוגיים אלה לוקחים חלק בדיון החברתי והנם חלק מהרקע המכונן את פרשנותנו למי אנחנו ומה שמתרחש סביבנו. "אנו מגדירים את זהותנו תמיד תוך כדי 'דיאלוג עם', לעתים תוך כדי 'מאבק נגד', הדברים ש'האחרים המשמעותיים' לנו רוצים לראות בנו", טען הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור (2003) במאמרו "הפוליטיקה של ההכרה". בצד דיון חברתי הכרחי בדמוקרטיה פורחת גם פוליטיקה של מאבקים באידאולוגיות של "האחרים" וניסיונות להדרתם מהמרחב הציבורי.

הכרה, הכרה שגויה והכרה מסולפת

על פי טיילור, "הזהות העצמית מעוצבת בחלקה באמצעות ההכרה או היעדרה, ולעתים באמצעות הכרה שגויה מצד האחרים, כך שלאדם או לקבוצה עלול להיגרם נזק אמתי, עיוות אמתי, אם החברה הסובבת אותם משקפת תמונה מצמצמת, משפילה או מבזה שלהם". בצד ההכרה, ובצד ההכרה השגויה של טיילור, יש גם "הכרה מסולפת" – הכרה שגויה במכוון ממניעים פוליטיים.

בניגוד לצורך בהכרה ראויה ולצורך הדמוקרטי בדיון חברתי, במרחב ציבורי המקדם אידאולוגיות לאומיות, ארגונים שאינם נוטלים חלק במטרה זו – ארגונים המזוהים עם קבוצה לאומית או אתנית של "האחרים", ארגונים בינלאומיים, ארגונים המתמקדים בקידום ערכים אוניברסליים – הם חשודים מידיים כ"כאלה שנגדנו". ערכים אוניברסליים נתפסים כפסולים ואינם נחשבים קני מידה לגיטימיים לביקורת בשיח הלאומי. במרחב ציבורי-לאומי, ההפרדה בין הפרט למדינה מיטשטשת: הפרט מאבד את האינדיבידואליות שלו ומגויס כחלק מהקולקטיב הלאומי – "העם" – להדוף את הביקורת על המדינה. פעמים רבות, ביקורת נגד מדיניות מסוימת של ממשלה מוצגת כביקורת נגד "העם".

לאומנים רואים את פרשנותם האידאולוגית ה"לאומית" ל"ערכי הלאום" כפרשנות הלגיטימית היחידה וחלקם אינם רואים חשיבות או מקום לפרשנויות המבוססות על ערכים אוניברסליים. ערכים אוניברסליים מוצגים כסטייה מהראוי, בעוד הערכים הלאומיים אמתיים, היסטוריים, אמינים, בלתי-מושחתים, טהורים ומתמידים.

פעמים רבות, אנשי הרשות המבצעת מהצד הימיני של המפה הפוליטית מסמנים את אלה המבקרים אותם כגורמים המבקשים לפגוע בישראל. כך, למשל, טען שר הפנים לשעבר אלי ישי ש"ההיסטוריה הישראלית עוד תשפוט את המתיימרים להיקרא 'ארגוני זכויות אדם' על פעילותם כנגד המדינה ובעד הפיכתה למדינת כל אזרחיה" (ערוץ 7, 2.2.2012); הממונה אז על גירוש מהגרי עבודה, ציקי סלע טען ש"הארגונים האלה […] הם אנרכיסטים שרוצים בהשמדת מדינת ישראל, בשלושה סימני קריאה" (מעריב, 5.8.2009); ראש רשות השירות הלאומי-אזרחי, שר שלום ג'רבי, החליט ש"בצלם" פועל נגד המדינה ושהוא "חש חובה להפעיל את סמכותי ולהפסיק את הסיוע הניתן מהמדינה לארגון הפועל כנגדה וכנגד חייליה" (הארץ, 17.8.2014).

גם אנשי הרשות המחוקקת שותפים לסילוף ההכרה ולהסתה. במקום לנהל דיון חברתי ולנסות לשכנע את המתנגדים, מספר הצעות החוק המכוונים לפגוע במי שנתפס כעומד בצד האחר של המפה הפוליטית שובר שיאים. הצעת חוק ל"הקמת ועדות חקירה לארגוני זכויות אדם" נומקה על ידי ח"כ פאינה קירשנבאום בכך שהארגונים "מעודדים להשתמטות, אומרים שגיוס לצה"ל אינו מוסרי ומעבירים חומרים שיביאו למעצרם של אנשים" (Ynet, 5.1.2011). עמיתהּ למפלגה, סגן השר דני איילון, ביקש "שהוועדה הפרלמנטרית תחקור את הארגונים הללו המבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל" (Ynet, 5.1.2011). ראש מפלגתם ושר הביטחון היום, אביגדור ליברמן, הרחיב וטען ש"הארגונים האלה הם סייעני טרור נטו". דוגמה דומה עלתה בדיון של ועדת הפנים של הכנסת בעניין מבקשי המקלט. יו"ר הוועדה אז, ושרת התרבות היום, מירי רגב, טענה ש"יש עמותות שמשתמשות במסתננים על מנת לחתור תחת קיומה של מדינת ישראל" וח"כ זבולון כלפה הוסיף וטען ש"המסתננים הם רק סימפטום, העמותות הן המחלה" (20.1.2014).

דוגמת ההסתה הבולטת ביותר הייתה קריאתו של ראש הממשלה ביום הבחירות (17.5.2017) לא/נשי הימין להגיע ולהצביע כי: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים…". העמותות זכו להדגשה בצד המצביעים הערבים. בשנים האחרונות הממסד מטפח ומממן ארגוני חברה אזרחית שתפקידם לתקוף דעות וארגונים שאינם נושאים חן בעיניו. כזו הייתה התמיכה המסיבית – והסמויה – של בנימין נתניהו במטה המאבק של "מחאת המילואימניקים" בעקבות מלחמת לבנון השנייה (2006); הפעלת חוקרים פרטיים נגד ארגוני זכויות אדם (כפי שעשה ארגון "אם תרצו"); קמפיין ההסתה נגד "השתולים" – פעילי בארגונים כאלה – שהשיק "אם תרצו" בשלהי 2015 (קמפיין שתוכנן על ידי משה קלוגהפט, היועץ הבכיר של שר החינוך נפתלי בנט ויועץ הבחירות של "הבית היהודי" (ynet, 16.12.2015)); ופרסומי "עד כאן" (2016), הפועלים במטרה "לחשוף את פרצופם האמתי של ארגוני הדה לגיטימציה בישראל" על ידי מעקב ושתילת חוקרים מוסווים בארגוני זכויות אדם. במקום לנסות לשכנע בדיון חופשי, ארגונים אלה ממוקדים בתיוג ובהדרה של כל מי שחושב, או פועל, על בסיס פרשנותו המקומית לערכים אוניברסליים.

מודעת הבחירות של ליברמן. צילום: עידו קינן, cc by-sa
"ראש מפלגת 'ישראל ביתנו' ושר הביטחון, אביגדור ליברמן, טען ש'הארגונים האלה הם סייעני טרור נטו'". צילום: עידו קינן, cc by-sa

"אלה שנגדנו" – שבע טענות מסלפות של הסתה

טענות בוטות משמשות לסילוף ההכרה והדרתם של היריבים האידאולוגיים באמצעות הצגתם באופן מצמצם, משפיל ופוגעני. אפשר למפות את הטענות הללו לשבעה סוגים של סילוף והסתה:

טענה מסלפת מס' 1: הארגונים פועלים ממניעים פוליטיים ולא ערכיים – ולכן, למשל, עבור NGO monitor – גוף האוסף מידע על ארגונים לא ממשלתיים – רוב ארגוני זכויות האדם הם "ארגונים פוליטיים ישראלים הטוענים כי הם מקדמים זכויות אדם": למשל, בצלם "נוסד ב-1989 על ידי אנשי רוח, משפטנים, רופאים, עיתונאים וחברי כנסת רובם ממפלגות מרץ והעבודה"; ארגון עדאלה "מקדם את 'החוקה הדמוקרטית' שקוראת לחיסול המסגרת היהודית של ישראל"; ארגון רופאים לזכויות אדם הוא ארגון "מטרתו העיקרית […] היא פוליטית ביותר" – וכך נמשכת הרשימה ומונה ארגונים רבים המבקשים לקדם ערכים ומגמות אוניברסליות העומדות בסתירה לעמדתו האידאולוגית של הארגון.       כך גם ציין ראש "ועד מתיישבי שומרון", בני קצובר (הארץ, 8.1.2012), כי "פעילי השמאל מבשלים קמפיינים מתוזמנים נגד כל מה שמריח קדושה, כשיש להם שתי כוונות: האחת פוליטית – לערער את הממשלה ולקטוף מניות בדעת הקהל, והשנייה לפעול נגד כל היסודות של האמונה היהודית".

טענה מסלפת מס' 2: ארגוני זכויות אדם פועלים בחוסר יושר ואמינות – ולכן אין צורך לדון ולהתעמת עם הגילויים והטענות שלהם. ברשימת הארגונים שלו, NGO monitor מונה את אלה שלא ראוי להאמין להם כי הם נוהגים בחוסר יושר: ארגון אמנסטי, ה"מגנה את ישראל בלבד ובאופן לא פרופורציונלי [ו…] מעוות את המשפט הבינלאומי"; ארגון גישה, ש"חזר והאשים באופן כוזב את ישראל ב"ענישה קולקטיבית"); הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שפעילויותיו "עוסקות תדיר בנושאים שהנם הרבה מעבר לפירוט בהצהרת המשימות של הארגון") וארגון עדאלה, ה"משתמש באופן מסוכן ומלא שנאה בשקר ה'אפרטהייד'".

טענה מסלפת מס' 3: הביקורת של הארגונים היא עוולה או דיבה – ולכן לא רק שאין צורך להתעמת עם טענותיהם – אפשר לתבוע אותם. כך, למשל, "חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, ‏התשע"א-2011‏" קובע שכל "הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית" – הוא "עוולה". אם כן, כל הימנעות פומבית מקשר עם מוסד או מוצר מהשטחים הפלסטינים הכבושים הוא בר ענישה. דוגמה אחרת היא הצעת "איסור לשון הרע תיקון – לשון הרע על ציבור ועל רשויות המדינה" של חה"כ יעקב כ"ץ וציון פיניאן. לפי ההצעה, אזרחים יוכלו לתבוע, גם ללא הוכחת נזק, מי שהפיץ לשון הרע על הציבור אליו הם משתייכים. ההנמקה להצעת החוק היא ש"לאחרונה התפרסם, שעמותות ישראליות שונות מסרו מידע לוועדות בדיקה של האומות המאוחדות אודות פעילותו של צה"ל במבצע 'עופרת יצוקה', ומידע זה גרם לפגיעה תדמיתית קשה במדינת ישראל, ולגיבוש מסקנות שגורמות לפגיעה קשה במדיניות החוץ של מדינת ישראל, אשר תוצאותיהן ההרסניות טרם התבררו".

טענה מסלפת מס' 4: ארגוני זכויות האדם חוברים לדה-לגיטימציה הבינלאומית נגד ישראל – ולכן "אם תרצו" פתחה את הפרסום "הקרן החדשה לישראל והמסע להחרמת ישראל ותוצרתה" בטענה ש"מדינת ישראל חווה בשנים האחרונות מתקפת דה-לגיטימציה כפי שלא ידעה מעולם […וש] גם בישראל, פועלים ארגונים חוץ-פרלמנטריים הפועלים להשחיר את פניה של המדינה כלפי חוץ וכלפי פנים […] לכרסום בחוסנה הלאומי של מדינת ישראל ובאפשרותה להגן על עצמה". "ישראל היום" (23.12.2010) מסביר לקוראיו ש"חלק מארגוני שמאל ישראליים הם אלה שממשיכים להפיץ את המסר, ולפיו מערכת הביטחון הישראלית מבצעת פשעי מלחמה ביהודה ושומרון".

Screenshot 2017-02-10 09.37.48
"היהודי" השמאלני, מתוך סרטון של ועד מתיישבי השומרון

הדוגמא הבולטת במשפחת טיעונים זו היא של אמנון לורד (nrg, 23.5.2014), המציין, תחת הכותרת "הרג הפלסטינים בביתוניא: התענוג הסדיסטי של השמאל", ש"השמאל הישראלי הקיצוני על ארגוניו, כמו גם הרשות הפלסטינית, כופים חיכוך קבוע בין קבוצות פלסטיניות אלימות ובין כוחות הביטחון. ארגונים ישראליים ובינלאומיים משבשים את יכולת האכיפה של כוחות הביטחון, וכשזה מצליח להם הם משיגים את מבוקשם: נפגעים, רצוי הרוגים פלסטינים. דם פלסטיני ויהודי משמש כשמן על גלגלי תעמולת הדמוניזציה שמפיצים ארגוני שמאל קיצונים נגד מדינת ישראל."

טענה מסלפת מס' 5: ארגוני זכויות האדם משרתים אחרים תמורת ממון – ולכן, רונן שובל כתב (הארץ, 22.12.2011) על "קבוצת אנשים השולטים בכמה מוקדי כוח ואחד הדברים המשותפים להם הוא מימונם על ידי מדינות זרות"; אראל סג"ל כתב (nrgמעריב, 22.3.2012) על ארגוני זכויות האדם "שמצד אחד הם תוקפים בחו"ל את הלגיטימיות של המדינה (ע' דוח גולדסטון) ומצד שני פועלים מבפנים על מנת לקעקע את זהותה הלאומית של מדינת היהודים. במימון כסף זר כמובן". דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, בתגובתו לדוח של "שוברים שתיקה" – שכלל עדויות חיילים על אופני ההתנהלות של מבצע "עופרת יצוקה" בעזה – לא התייחס לעדויות החיילים אך צוטט כמי ש"רואה איזושהי זילות אתית שקורית בתקופה האחרונה, ואני מייחס את זה לתחרות בין הארגונים על כספים".

הדוח שהושק בכנסת על ידי NGO monitor והמכון לאסטרטגיה ציונית נקרא "ריבונות על תנאי: היקף התמיכה של ממשלות זרות בארגונים פוליטיים בישראל". דוח זה ממוקד אך ורק בארגוני זכויות אדם או מחנה השלום וקובע (2009, 26) ש"ארגונים אלו משמשים כסוכנים הישראליים של המממנים החיצוניים – ממשלות (רובן אירופאיות, כולל האיחוד עצמו) וקרנות זרות עתירות ממון כמו הקרן החדשה לישראל וקרן פורד". לכן, במהלך השנים הוגשו הצעות חוק שונות שמטרתן לפגוע במימונם של ארגונים כי, כפי שטענה ח"כ אז ושרת המשפטים היום, איילת שקד, (מעריב: 10.7.2013), "גם היום ממשלות זרות מעורבות, באמצעות תמיכה בארגונים קיצוניים, בניסיונות בלתי פוסקים לחיסול אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל", ובכלל, כפי שמציין ח"כ יואב קיש בהצעת חוק הקוראת לסמן עמותות המקבלות מימון של ישות מדינית זרה, אלה עמותות "שתולות" של המדינה שתומכת בהן (הארץ, 15.12.2015).

דוגמת ההסתה הבולטת במשפחת טענות זו הוא סרטון הרשת של ועד מתיישבי השומרון (YouTube, 14.2.2015) (הארץ, 15.2.2015) בו נראה אדם יושב ומעלעל בעיתון הקרויי "HASMOL", שעל שערו סיפורי השמצה אודות ישראל וצה"ל. האינטרקום שלידו מצלצל וקול צווחני במבטא גרמני מיידע אותו באנגלית: "הר שטירמר, היהודי כאן". "היהודי" נכנס ומציע בלהיטות סיפורים על ילדים ותינוקות פלסטינים, צה"ל והמחסומים. בתמורה מקבל מטבעות של אירו. בסופו של הסרטון, "היהודי" מקבל הנחייה לטפל בעצמו ומתאבד כשעל המסך כתוב "האירופאים אולי נראים לכם היום אחרת, אבל אתם נראים להם בדיוק אותו הדבר" ובצדו שמות וסמלילים של ארגונים כקרן החדשה לישראל, בצלם, יש גבול, שלום עכשיו ועוד.

מתוך הסרטון של ועד מתיישבי השומרון
מתוך הסרטון של ועד מתיישבי השומרון. בסופו של הסרטון, "היהודי" מקבל הנחייה לטפל בעצמו ומתאבד

טענה מסלפת מס' 6: תיוג ארגוני זכויות האדם כשונאי ישראל ואנטישמיים – ולכן סגן השר לשירותי דת, אלי בן דהן, טען נגד הקרן החדשה לישראל כי "מבחינתם, כל מה שיכול להכפיש מח"טים וחיילים בצה"ל עם גאווה ורוח יהודית כמו עופר וינטר, כשר" (nrg: 12.8.2014); או, כפי שהצהיר ראש "ועד מתיישבי שומרון" בני קצובר, ש"ההסתה נגדנו היא מאותו שורש אנטי-יהודי שרוצה לעקור את הכול" (הארץ, 8.1.2012); כך גם ברור לישראל הראל ש"הקרן החדשה לישראל", כ"ארגון שמאל קיצוני […]  מממנת גם ארגונים לא ערביים, כמו האגודה לזכויות האזרח, העוסקים בקעקוע הזהות היהודית של ישראל" (הארץ, 11.2.2010); ובכלל, כפי שנטען בכותרת המאמר של יואב שורק – "השמאל הישראלי מלבה את האנטישמיות באירופה" (nrg: 25.5.2014).

דוגמא בולטת הם אנשי Israel Academia monitor, המצהירים שתפקידם להיאבק בתופעה ש"באוניברסיטאות הישראליות ישנם אנשי סגל קיצוניים למכביר, שרבים מהן שונאים את מדינתם, מעודדים את אויבי ארצם ומשתפים פעולה עם ארגונים אנטי-ישראליים מסביב לעולם – לעיתים אף עם אנטישמים מוצהרים". וכמובן הרשימה של Mesada2000 הממוקדת ברשימת "בוגדי 'היודנראט' בני-זמננו". במאמר בהארץ מציינת טלילה נשר כי "10% מחברי הסגל האקדמי בישראל מוגדרים על ידי הארגונים 'אם תרצו', 'ישרא-קמפוס' ו'מוניטור האקדמיה הישראלית', כאנטי-ציונים ועבודותיהם או התבטאויותיהם מצוטטות לגנאי".

טענה מסלפת מס' 7: ייחוס של חוסר-נאמנות – לכן, אתר "ישראקמפוס" מעיד על עצמו שהוא "אתר שעוקב אחר הגייס החמישי מבין האקדמאים הישראלים ומתעד את הקיצוניות האנטי-ישראלית במוסדות להשכלה הגבוהה הישראליים". פרופ' סטיבן פלאוט, ממייסדי הארגון, צוטט  כמי שאומר ש"לא מדובר בוויכוח אידאולוגי אלא בפרסום הקבוצה האנטי-ישראלית שתומכת באויב באופן גלוי" (הארץ, 22.1.2013); בקמפיין של "אם תרצו" שהתנהל לקראת יום הזיכרון ב-2010 כיכבו מודעות שבהן – על רקע זר ונר זיכרון – כתוב: "אנחנו מצדיעים הם רודפים! הקרן החדשה ועדאלה חתרנים נמאסתם".

הארגון גם חילק בבתי הכנסת נוסח חליפי של תפילת יזכור לזכרם של חללי צה"ל שכלל את הדברים הבאים: "יזכור את אלה אשר במחשכים חברו לגרועים שבאויבי ישראל כדי לפגוע בקדושים אשר מסרו את נפשם למען העם". בד בבד הפיץ הארגון קליפ עם שירו של עמיר בניון "אני אחיך", המקדם את המיתוס הלאומני המתאר את השמאלנים כתוקעי סכין בגב האומה. בין השאר בשיר נאמר "אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ / אתה בא והורג אותי מבפנים […] אני מסתער תמיד קדימה / עם הגב שלי אליך / ואתה משחיז את הסכין […] הפה שלי חתום תמיד למען ביטחונך / אבל אתה מוסר אותי לזר".

התגובות לביקורות שנמתחו על הממשלה במבצע "צוק איתן" (2014) נטו פעמים רבות לדבוק גם בקו זה. שרה ב"ק, מגישת "ערב חדש" של הטלוויזיה החינוכית, אמרה לרב אריק אשרמן מ"שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם": "בעוד עם ישראל לוחם על חייו בתוך רצועת עזה, באה קבוצה של חלק מהעם ופשוט יורה לחיילים האלה בגב" (24.7.2014). הדוגמה הבוטה ביותר להסתה ממן זה הייתה קמפיין "השתולים" של "אם תרצו": בתחילת הסרט נראה מחבל שולף סכין לכיוון הצופה, וברקע נאמר: "בפעם הבאה שמחבל בא לדקור אותך, הוא יודע שיש מי שיגן עליו" – ואז מוצגים שמותיהם ופניהם של ארבעה פעילי זכויות אדם ונאמר: "הם ישראלים, הם גרים כאן אתנו, אבל הם שתולים. כשאנחנו נלחמים בטרור הם נלחמים בנו" (הארץ, 15.12.2015).

פעולה של חברי "אם תרצו"
פעולה של חברי "אם תרצו"

סיכום

לאומנים רואים את פרשנותם האידאולוגית ה"לאומית" ל"ערכי הלאום" כפרשנות הלגיטימית היחידה וחלקם אינם רואים חשיבות או מקום לפרשנויות המבוססות על ערכים אוניברסליים. ערכים אוניברסליים מוצגים כסטייה מהראוי, בעוד הערכים הלאומיים אמתיים, היסטוריים, אמינים, בלתי-מושחתים, טהורים ומתמידים.

לאומנים רואים את עצם הביקורת על פעולות הממשלה כעניין הפוסל את המבקרים, ללא קשר לתוכן הביקורת. העיקרון ברור: כל מי שמבקר את הפעולות של ממשלת ישראל או את מדיניותה הוא "אחר"; הוא לא ישראלי או שהוא ישראלי פגום ולא-ראוי. כמו כן, אין הפרדה בין ביקורת על הממשל לביקורת על העם: כל ביקורת על הממשלה נתפסת כביקורת "עלינו" מפיו של אדם "שנגדנו" – אדם לא נאמן הפועל מתוך ממניעים זרים כמו כסף, חוסר יושר ואמינות, שנאה, בגידה ורצון "לתקוע סכין בגב האומה".

לתפיסת העולם האוניברסלית של ארגוני זכויות האדם, לממצאים שלהם ולביקורת שלהם אין מקום בשיח הלאומני; כל קשר עמם פסול. רונן שובל אמר על הקרן החדשה לישראל כי "מי שמקבל מהקרן כספים הופך לעלה תאנה שלה. זה כמו שאם מישהו אונס ילדים ומחלק סוכריות, עדיף לא לקבל ממנו סוכריות" (nrgמעריב: 25.1.2014). וקובי אריאלי תהה בגלי צה"ל לגבי הדו"ח של "שוברים שתיקה", שכלל עדויות חיילים על אופני ההתנהלות של מבצע "עופרת יצוקה" בעזה: "האם במקרה של בוגדים שמאלנים, עם בעיות זהות שלא סגורים על עצמם, מלשינים עלינו למחנה האחר […] מדוע החזקים שלנו לא מנפחים להם את הצורה ושולחים אותם הביתה עם צלקות" (העיר–כל העיר, 24.7.2009) – הצעות לאופני ניהול שיח ציבורי אנטי-דמוקרטי במרעו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    ניתן לטעון שגם חלק מארגוני השמאל לא מחזיקים בעמדות אוניברסליות, אלא בסוג של לאומנות פלשתינאית, שלא לדבר על הפלשתינאים עצמם, שאוניברסליות מהם והלאה. לצורך ההגינות, צריך גם לזכור שבקונפליקט לאומי-אתני-דתי במהותו, מן הסתם צדדים לסכסוך אכן יחזיקו בעמדות לאומיות, וזו תופעה די אוניברסלית כשלעצמה.

  2. שבתאי לוי

    הקריקטורות הגזעניות של הימין, העתק מדויק של הדר שטיימר הנאצי, פרי מוחו המעוות של יוליוס שטריכר.
    השקרים העלובים של נתניהו, לפי פסק ההלכה של יוזף גבלס, שפסק ששקר שחוזרים עליו הרבה פעמים ייהפך לאמת. שקר שקר תרדוף.
    שבתאי לוי

  3. דרור

    או. קי. את כל זה אנחנו יודעים מזמן. תיאור נכון ולצערנו כבר מובן מאליו. מה התגובה או התשובה שמציע מנוחין? הטענות הןנכבדות משקל אך שקריות או מוטעות לחלוטין. לא?

  4. Oded Assaf

    מאמרו של ישי מנוחין חשוב, ולאו דווקא משום שהוא מציע עובדות חדשות או פרשנויות חדשות-לגמרי, אלא בעיקר משום שהוא מרכז וממיין שפע של ציטוטים, שכדאי לכל אחד מאתנו להדפיס ולשמור היטב – למען עצמו; למען הדור הבא; למען כל מי שיתעניין בעתיד בתמונת המצב הפוליטית הנוראה, כפי שהיתה במדינת ישראל של שנות האלפיים. בעצם, היה רצוי להקים ארכיון מסודר מסוג זה, ובו כספות שמורות היטב – עדות מרשיעה:"ראו, כך זה היה! ראו, ולמדו לקח!". אינני יודע אם מי שיבדוק את הארכיון הזה בעתיד – רק ינוד בראשו בצער, או אולי יתפלא: מדוע זה היה כך, ואולי זרעי הפורענות נטמנו במדינת ישראל מתחילתה (וגם בכמה וכמה חלקים ביישוב היהודי בארץ-ישראל, עוד לפני תש"ח), ואולי זה היה בלתי-נמנע, ואולי, בכל זאת, יכלו כוחות משמעותיים בציבור לבלום את השטף העכור ההוא… אלא שכוחות כאלה – אולי היו קטנים וחלשים מדי, או נבוכים, או אפילו מפוחדים (ובצדק, כמובן; הרי רדפו אותם ואיימו עליהם יותר ויותר, כפי שמלמדים הציטוטים במאמרו של מנוחין), או, פשוט, נכנעים יותר ויותר לעייפות וליאוש.

    אחד המגיבים כאן, דרור, שאל "מה התגובה או התשובה שמציע מנוחין", והשאלה נראית לי תמוהה במקצת. הרי אפשר לברר וללמוד על פעילותו החשובה – בשטח – של מנוחין, ופעילות חשובה זו היא בהחלט הצעה קונקרטית; ליתר דיוק: אחת ההצעות הקונקרטיות, שקבוצות קטנות , מסוגים שונים, מיישמות אותן (ומזולזלות, ונרדפות, ומתמידות למרות הכל). ומי שירצה לבחון הצעות כאלה לעומקן, כדאי לו לקרוא לא רק דברים שמנוחין עצמו פרסם בעבר, אלא גם את הנאום המרשים של סוזן זונטג – סופרת ופעילה אמריקנית – בטקס שבו מנוחין קיבל פרס מיוחד ע"ש רומרו, ב-2003 –
    http://www.seruv.org.il/hebrew/article.asp?msgid=101&type=article

    לדעתי, את הנאום הזה היה צריך להפיץ בישראל – בכל פינת רחוב, בכל בית ספר (החל בכיתות העליונות של בתי ספר היסודיים), בכל קמפוס, בכל אתר-אינטרנט אפשרי.

    1. נעה

      עודד
      1. סליחה על ציטוט דברים שלא בשם אומרם. נתקלתי לאחרונה (במייל שקבלתי או באחד האתרים) בהערה שנראית לי חשובה – אין לשמאל זכרון ארגוני. כל אתר יכול מרגע לרגע לרדת מהרשת. גם מי ששומר לעצמו קישורים חשובים בעיניו עלול לגלות יום אחד שאלה לא נפתחים יותר.
      אתרים כאלה אולי יישמרו בצורה זו או אחרת אצל בעל עניין. יש מן הסתם אנשים פרטיים שמצליחים לארגן לעצמם ארכיונים מסודרים עם ציטוטים רלבנטים מועתקים במלואם.
      אבל בגדול – הרבה חומר חשוב *כבר* הלך לאיבוד או שאיננו נגיש לכלל.
      איך בונים ארכיון כזה ומה עשויה להיות עלותו – אין לי מושג. אבל זהו בהחלט אתגר שעשוי לענות לשאלה "מה עושים", ארכיון כזה עשוי בעצמו לספק תשובות לשאלה.

      2. איזה חוש אומר לי שלימין יש מעין ארכיון כזה…. ולעניין המאמר כאן- מומחיות הסילוף היא לא רק ב"טענות נגדנו", זה הכסף הקטן. נדמה לי שבני בגין למשל, יכול להעיד על כך יותר ממני.

  5. איזה גורן

    אז מה חדש?
    והרי בסרט המאוס והגועלי כבר היינו. הכרנו את הקומוניזם, הפשיזם, ההיטלריזם, האנטישמיות,
    האנושות, כמוה כילד וכמתבגר "עליכם הזקנים, עבר הכלח. (נהייתם פארכלכט- ואל תספרו לנו שפעם היה כך או כך. אנחנו יודעים טוב מכם. לרמות, לשקר, להוליך שולל, לזייף ולהורות לכל העולם מהיכן מטיל הדג את מימיו"
    מסתבר, אפוא, שרק לאחר שלמדו את הלקח המר, נהפכו גרמניה ואיטליה, ודרום אפריקה וכמותן לדמוקרטיות שניתן לחיות בהן.
    כך שאם נגזר גם עלינו ללמוד את הלקח המר – נלמד ונשלם את מלוא המחיר. או אז יהיו הקיצונים שבקיצוני הימין הלאומני-פשיסטי להתנער מאליליהם ולהוקיע אל עמוד הקלון את בנט ואת נתניהו, ואת לוין, ואת רגב ואת ואת ואת בכלל.
    כאמור. היינו שם, ראינו, חזינו, הרגשנו, שילמנו.

  6. דני

    הערה נוספת. בחלק גדול מהמקרים הארגונים למיניהם משתמשים ברטוריקה אוניברסלית של זכויות אדם, אבל בפועל זו רק כסות למוסר כפול ועמדות פרטיקולריות מאד העוינות את ישראל, ולפעמים גם אנטישמיות. הפלשתינאים בפרט מתמחים בשימוש כוזב וכפול כזה ברטוריקה של זכויות אדם, וכנ"ל ארגוני שמאל קיצוני למיניהם. מי שלא רואה פסול במחבל מתאבד שמתפוצץ באוטובוס, לא יכול לקשקש אח"כ על זכויות אדם, או למצוא פגם בהפצצה ישראלית של בתי מגורים. כך שלא צריך להיתמם בענין הזה. חלק גדול מרטוריקת זכויות האדם לא באה ממקום כנה ואמיתי, אלא נעשה בה שימוש ככלי פוליטי נגד ישראל. זו לדעתי גם הסיבה לעוינות המוצדקת לפחות בחלקה לפעילות הזו.

  7. איזה גורן

    אני שמאלני!! בוגד?
    אם שאיפתי לראות את שכניי הפלשתינאים זוכים למדינה משלהם ולמוסדות ממלכתיים
    משלהם נחשבת לבגידה – אז אני בוגד.
    אם אני סבור שהיחס מצד המוסדות הממשלתיים שלנו כלפי אזרחי ישראל הערבים הוא נחשב יחס מפלה נחשב לבגידה -אז אני בוגד
    אם לדעתי יש על המשטרה ללכוד את כורתי עצי הזית של הפלשתינאים, של שורפי בתיהם ודירייהם ולהטיל עליהם עונשי מאסר חמורים – ייחשב לי לבגידה- אז אני בוגד.
    אם , לנוכח הגילויים והעדויות על השחיתות הנוהגת בבית ראש ממשלתנו, אני בדעה כי
    חשוב מאין כמוהו להרחיק אותו מן השלטון וללא דיחוי ייחשב לי לבגידה- אזי אני בוגד.
    אם התנהגותו ואמירותיו של האדון ארדן מעידות שהוא מסלף ומשקר ללא בושה ייחשב לי לבגידה- אזי אני בוגד.
    אם בעיניי נראה הח"כ בעל שיני הסוס כתולעת מאוסה שעצם היותה אזרח במדינה היא בושה, חרפה וקלון ייחשב לי לבגידה- אזי אני בוגד.
    אם חשיפת העוולות מצד חיילים ואזרחים כלפי הנתונים תחת הכיבוש המחפיר על ידי האנשים היקרים של שוברים שתיקה נחשבים לבגידה, אז גם אני בוגד.
    ואף כי יש בידי להציג עוד ועוד מעשי בגידה מצדי ( שהרי לאורך 92 שנות חיי לא חסרו כאלה) די באלה בכדי שיותר לי לקבוע כי מן המדינה היהודית- דמוקרטית שהוקמה בשנת 1948 לא נותר שריד וזכר ואין היא שונה ממדינת האפרטהייד של דרום אפריקה , מאיטליה הפשיסטית של מוסוליני, מפורטוגל של סלזאר, מספרד של פרנקו, מאוגנדה של אידי אמין ומעוד ועוד מזה המין.
    מוכן להתערב שלא תעבורנה שנים רבות עד שישראל של נתניהו תימנה על המדינות הנ"ל