תור הזהב אימצו את הטרמינולוגיה של השלטון

השבוע עלה לפייסבוק פוסט מעורר תגובות של תנועת ״תור הזהב – עכשיו תורנו״ בעניין דרום תל אביב. הפעם, קצפם יצא על פעילי זכויות האדם אשר מסייעים לקהילות מבקשי המקלט ועל ראש העיר רון חולדאי. מציאות החיים הקשה מנשוא בדרום תל אביב ידועה לכולנו, אבל הפוסט ההוא (שבינתיים פורסמה מצד התנועה הבהרה לגביו) משתמש בשיח המורכב של המאבק הפמיניסטי-מזרחי למען קבוצות מודרות באשר הן, ומשטיח אותו תוך עיוורון מוחלט למצוקה הקשה של קהילות מבקשי המקלט ומהגרי העבודה אשר נותבו לשכונות דרום תל אביב על ידי השלטון; הוא מציג את קהילות מבקשי המקלט, וכפי שכונו בפוסט ה״מסתננים״, כגורמי הבעיה ולא כקורבנות נוספים של אותה מדיניות גזענית.

הביקורת כלפי השמאל הלבן שמביע סולידריות מסוג מסוים עם אוכלוסיות שמתמודדות עם דיכוי, אינה דבר חדש. זה כמה שנים שפעילות ופעילים של התארגנות כוח לקהילה ושל תנועת אחותי המעורבות בפעילות בדרום תל אביב העלו את הבעיות הטמונות בגישתם של מי ששולחים נציגים מטעמם על מנת "להציל" קהילות של צבע (comunities of color), האומללות לשיטתם. ב-2013 יצא דו"ח תחת הכותרת "מי מרוויח מהגזענות ומהסקסיזם בחברה האזרחית" מטעם תנועת אחותי ובשיתוף עמותת ערוס אלבחר. הדו"ח עוסק בהרחבה בתופעות הללו מנקודת מבטן של נשים מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות ודוברות רוסית. אלא שלא די בביקורת זו בכדי להתמודד עם המציאות המורכבת.

ראשית, הפוסט המדובר של "תור הזהב" פוסח על העובדה שפעילים מן הצד הימני של המפה הפוליטית, אשר חברו לארגונים גזעניים דוגמת להב״ה, מתיימרים לייצג את הקול "האותנטי" של כלל תושבי ותושבות דרום תל אביב. קבוצות אלו משליטות פחד ואימה ברחובות, ומתנהגות באלימות וברוטליות כלפי ילדי הפליטים – וגם כלפי נשות השכונה הוותיקות, שאינן מיישרות קו עם המדיניות הגזענית. כך, בעוד שבתקשורת מתוארת סיטואציה שבה נשים קשישות מפחדות לצאת לסופר בשל החשש מאוכלוסיית הפליטים, אין זו התמונה המלאה והפחד אינו נחלתה של קבוצה אחת; איומים והפחדות מופנים אל כלל הקהילות והפשע חוגג בכולן.

בנוסף, יש לזכור כי לאורך השנים הקהילות המזרחיות בישראל חיו בשותפות אמיתית עם ולצד קהילות מודרות אחרות, כמו למשל בערים מעורבות של ערבים ויהודים. בעוד השמאל הלבן משמר את הגטאות הלבנים שלו מרוחקים מכל אותן אוכלוסיות, ובוחר לסייע מרחוק ובאופן סלקטיבי, הקהילות שלנו חיות ביחד ומתמודדות מול מציאות שונה שכוללת בצד קשיים גם הרבה הכלה. סבתא שלי ומשפחתה שהגיעו מאזרבייג'אן הישר לשכונת שפירא, גרו בבית אחד עם משפחה פלסטינית, עם מטבח אחד וחדר שירותים אחד, וחיו כמשפחה אחת. הסיפור הזה הוא אחד מיני רבים על חיים משותפים שהתקיימו מכורח המציאות.

אותו הדבר קורה כבר שנים בדרום תל אביב. האוכלוסייה שקלטה את מהגרי העבודה ואחריהם גם את גלי ההגירה של מבקשי המקלט מאפריקה – מקונגו, מאריתריאה, מסודאן וכן מאוקראינה ומגיאורגיה, היא אוכלוסייה מזרחית ותיקה שחווה כבר שנים מכות קשות מנשוא על בשרה. מאז פתיחת התחנה המרכזית החדשה ב-1993 – התחנה המרכזית השנייה בגודלה בעולם אחרי תחנה מפלצתית שקמה בהודו – החיים פה נהיו קשים באופן קיצוני. מעבר לזיהום האוויר הכבד והאסון האקולוגי שהביאה עימו מבנה הבטון הענק, האזור הפך באופן רשמי למרכז הגדול בארץ לסחר בנשים, מה שמהר מאוד הוביל לתיירות זנות ולנהירה של גברים מחוץ לשכונה המסתובבים ברכביהם ומנסים לשדל נשים ברחוב. כל זה לצד קרטלי סמים הנוכחים בכל פינה בשכונת נוה שאנן.

בשנת 2007 התחילו להיכנס לישראל פליטים מאריתריאה. על פי נתוני רשות ההגירה נכון ליוני 2016, חיים בישראל 41,477 מבקשי מקלט, כשחלק גדול מהם מאריתריאה וסודאן והגיעו בעקבות רדיפות שלטוניות, מלחמת אזרחים, עבדות ורצח עם. הבעיה המרכזית נוצרה כאשר במשך השנים מדינת ישראל לא ערכה כל תהליך לבדיקת בקשות קבלת המקלט ומתן המעמד של הפליטים הרבים, ולכן בעוד בעולם מדובר על אחוזים הנעים בין 60-80, בישראל שיעור ההכרה בפליטים נמוך מאחוז אחד ובפועל הבקשות אינן נבדקות ואין שום מדיניות בנושא. כך, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק את המשחק הכפול וליהנות ממנו: מחד, היא אינה בוחנת את בקשות המקלט המוגשות לה, ומאידך טוענת כי אינה יכולה לסייע לאוכלוסייה שאינה מוכרת כפליטים.

ניתוב אוכלוסיות מבקשי המקלט אל דרום תל אביב אינה מקרית, ומצטרפת לשורת פעולות של הזנחת המרחב ודיכוי האוכלוסייה שגרה בשכונות שהחלה עם קום המדינה. בשעה שאת הטיילת למשל משפצים במאות מיליוני שקלים ובונים עוד ועוד מרכזי תרבות בתל אביב הלבנה, בחצר האחורית של דרום תל אביב מרכזים את כל האוכלוסיות המוחלשות. בשטח שאמור להכיל כ-5,000 אנשים, חיים כיום כ-40,000 אלף בני אדם בצפיפות רבה.

היעדר המדיניות בנוגע למבקשי המקלט בישראל וזריקתם בגינת הקווקזים בלוינסקי ובמתחם התחנה הישנה שכבר שנים רבות הנו מרכז של סחר בנשים וסחר בסמים, רק גרמה לקהילות הללו להיחלש יותר וכיום הן נאלצות להתמודד גם עם בעיות של סמים ופשע בתוך הקהילה. כשמצופפים עשרות-אלפי א/נשים, שרובם גברים, באזור קטן, הנפגעים הראשונים הם הנשים, הילדים והקשישים מכלל הקהילות שחיות כאן. כאמור, נשים בשכונה מספרות שהן מפחדות לצאת בערב לרחובות ונאלצות להתמודד עם הטרדות מיניות יומיומיות, אך חשוב לציין שהתקיפות וההטרדות כלפי נשים הן לא רק מצד גברים אפריקאים אלא גם מצד גברים ישראלים.

ימים אלו הם ימים של שינוי בשכונות דרום תל אביב: תוכניות בנייה עתידיות מתחילות להקיף את האזור, וכרישי נדל"ן רוכשים שטחים במחירים נמוכים, בעוד העירייה מתחילה להתערב ולשפץ את הרחובות. תוכניות של אנשי רוח מחוץ לשכונות הנוגעות למרכזי תרבות עתידיים עולות על הנייר – במקום לטפח תרבויות מקומיות מתוכן. לכאורה, ניתן לחשוב שהדבר מייצג רוח של שיקום, דבר לו ייחלנו שנים רבות, אך בפועל כל אותן מיזמים מדירים שוב את האוכלוסייה הוותיקה ונעשים מעל לראשה. מה שקרה בשכונת שבזי שהפכה לשכונת היוקרה נוה צדק עתיד לקרות וקורה בנוה שאנן, כאשר כוחות חזקים דוחקים לשוליים אוכלוסיות אשר אין בכוחן להתאגד אל מול בעלי האינטרסים. רק השבוע, למשל, סיירות משטרתיות "ניקו" את שטח התחנה המרכזית הישנה מנשים בזנות וזרקו אותן בצד הכביש בצומת חולון ללא כוונה לשקם אותן. זהו רק עוד חלק מהמהלך להכשיר את הקרקע באזור התחנה הישנה ובכל רחבי נוה שאנן לבנייה המיטיבה עם בעלי הון למיניהם.

בעוד שב״תור הזהב״ אימצו את הטרמינולוגיה של השלטון והפנו את הזרקור אל עבר הקורבן ולעבר הארגונים הנמצאים שם באין מדיניות ממשלתית, יש דרך אחרת. אנו, ילידי וילידות השכונה והפריפריה יחד עם תושבים מכלל הקהילות – הן תושבים ותיקים והן מבקשי מקלט – מאחדים כוחות במטרה להתגבר על המדיניות הבוחרת לשסות אוכלוסיות מוחלשות זו בזו. יחד אנו עובדים על מנת לייצר מציאות אחרת בשכונות. בין היתר, אנחנו מקיימים בשנים האחרונות קורסים, פרויקטים ופעילויות משותפות לכל תושבי השכונות. התנהלות מסוג זה יוצרת מציאות של הכלה וסולידריות המיטיבה עם כלל האינטרסים של תושבות ותושבי השכונה.

אנחנו מזמינות את חברות וחברי תור הזהב ואת כל תושבי השכונות להגיע, לקיים איתנו שיח ולהצטרף לעשייה החשובה.

*תודה לברית יעקבי, פעילה בכוח לקהילה ובתנועת אחותי על תרומתה לכתיבת המאמר