מחוץ למסלול אתה סתם עוד כושון: בחזרה לחרם של 1968

היום, 16 בפברואר, ימלאו 49 שנים לחרם שארגנה תנועת ה-Olympic Project For Human Rights על התחרות השנתית של מועדון האתלטיקה של ניו יורק, אשר סירב לקבל שחורים ויהודים כחברים לשורותיו. יום השנה לחרם זה הוא הזדמנות טובה להיזכר בפועלה החשוב ופורץ הדרך של התנועה, אשר שאפה להביא לחרם כולל של ספורטאים אפרו-אמריקאים על המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי ב-1968 במחאה על האפליה הגזעית הממושכת נגד שחורים בארצות הברית, ובכדי לנפץ את התפיסה כי הזירה הספורטיבית בארצות הברית מהווה מרחב לקידום חברתי והרמוניה בין גזעית.

תנועת ה-OPHR זכורה בעיקר בגלל שני פעיליה, האצנים טומי סמית' וג'ון קרלוס, אשר לאחר זכייתם במדליות הזהב והארד במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי באוקטובר 1968, הניפו על דוכן המנצחים אגרוף עטור כפפה שחורה והרכינו ראשם בעת נגינת ההמנון האמריקני (אירוע שדובר באחרונה בהקשר ישראלי בעקבות הופעתם של יוסי צברי ותאמר נפאר בטקס פרסי אופיר). עם זאת, מחאת האצנים על הפודיום הייתה אירוע שיא שהגיע לאחר קמפיין שארך מעל לשנה של פעילי התנועה, ששאפו לאגד את ספורטאיה השחורים של ארצות הברית למאבק כולל באפליה ובגזענות בחברה ובעולם הספורט. על המאבק הזה ברצוני להרחיב בטקסט שלפניכם.

בתחילת שנות השישים הסוערות בארצות הברית, נדמה היה כי מצבו של הספורטאי השחור מעולם לא היה טוב יותר. הליגות המקצועניות בענפי הספורט המרכזיים עברו אינטגרציה וכללו בתוכן את הספורטאים השחורים המובילים בתחומם: ווילי מייז כיכב בליגת הבייסבול, ג'ים בראון הרשים בליגת הפוטבול וביל ראסל ו-ווילט צ'מברליין שלטו בליגת הכדורסל. כוכבים אלו היו רק חוד החנית במסה גדולה של ספורטאים שחורים אשר היוו אחוז נכבד מסך הספורטאים בליגות המקצועניות השונות. כמו כן, אוניברסיטאות שפתחו שעריהן בפני סטודנטים שחורים ראו גידול משמעותי במספר הספורטאים-סטודנטים השחורים בקמפוס.

למעשה, בכל הקשר לאינטגרציה במקום העבודה וקבלת הזדמנויות למשש את הכישרון האינדיבידואלי של הפרט, מוסד הספורט בארצות הברית בשנים אלו צעד במידה רבה לפני המחנה. עם זאת, הגידול המספרי המשמעותי במספר הספורטאים השחורים בעולם הספורט היה גם מטעה, שכן הספורטאי השחור הממוצע עדיין סבל מאי-שוויון בשכר, מיחס מבזה מצד מאמנים ומנהלים וכמובן מגזענות בוטה במגרש ומחוצה לו. הספורטאים-סטודנטים השחורים באופן ספציפי ניצבו בפני שורת אתגרים אשר הקשו עליהם את ההשתלבות באוניברסיטאות השונות: רובם נאלצו להתקיים על מלגות חלקיות בלבד שאילצו אותם לחיות בדוחק, הם סבלו מתנאי דיור ירודים מאוד בניגוד לסטודנטים הלבנים ואף נאלצו ללון בנפרד מחבריהם הלבנים לקבוצה בעת נסיעות לתחרויות במדינות הדרום.

לנוכח מעמדם הרעוע של הסטודנטים השחורים בקמפוס בכלל, וזה של הספורטאים-סטודנטים בפרט, החליט סוציולוג צעיר ופעיל פוליטי שחור בשם ד"ר הארי אדוארדס לגבש תנועה חדשה אשר תישען על הספורטאים-סטודנטים השחורים ותרתום את מצוינותם והדומיננטיות שלהם בזירה הספורטיבית, לשינוי רדיקלי שייחל בקמפוסים השונים ברחבי ארצות הברית ויתפשט גם לעולם הספורט המקצועי. אדוארדס גיבש סביבו חבורה מצומצמת של פעילים שבסיסה היה הקמפוס של אוניברסיטת סן-חוזה, בה למדו באותה תקופה שניים מהאצנים הטובים ביותר בעולם – טומי סמית', אלוף העולם בריצה ל-200 מטרים, ולי אוונס, אלוף העולם בריצה ל-400 מטרים. השניים הרכיבו, יחד עם אצנים מצטיינים נוספים את "ספיד סיטי", נבחרת הריצה הדומיננטית ביותר בספורט המכללות בארצות הברית, וזו שחבריה היו אמורים להוביל את ארצות הברית לזכייה במירוצים למרחקים קצרים במקסיקו סיטי.

בחודש ספטמבר 1967, לאחר שהפגנה שהוביל אדוארדס לשיפור תנאי המחייה של סטודנטים שחורים הביאה לביטול משחק פתיחת עונת הפוטבול בסן-חוזה, ספורטאים-סטודנטים שלקחו חלק במחאה נוכחו לדעת כי התארגנות פוליטית אשר מאיימת על המעורבות "הכלכלית, והדתית כמעט" של האדם הלבן במוסד הספורט בארצות הברית, על פי אדוארדס, יכולה להוביל להישגים משמעותיים עבורם. ראיון שהעניק סמית' – "האדם המהיר בעולם", השיאן העולמי והמועמד המוביל לזכייה בזהב במירוץ ל-200 מטרים במשחקים האולימפיים – לכתב בטוקיו, הצית את קמפיין החרם על המשחקים האולימפיים. סמית' נשאל האם ישנה אפשרות שהספורטאים השחורים יחרימו את המשחקים במקסיקו סיטי וענה: "זה נכון. מספר ספורטאים שחורים דנים על האפשרות להחרים את המשחקים בכדי למחות כנגד אי הצדק הגזעי באמריקה." סמית' הסביר את רצונו להחרים את המשחקים באומרו כי "זה מאוד מייאש להתחרות עם אתלטים לבנים. על המסלול אתה טומי סמית', האדם המהיר ביותר בעולם, אך מחוצה לו אתה סתם עוד כושון".

קודם כל אמריקאי?

לאחר ביטול משחק הפוטבול בסן-חוזה, חברו סמית' ואוונס לאדוארדס בכדי להקים את OPHR, שתפעל לקידום חרם של ספורטאים שחורים על המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. לאחר שקיום החרם אושר בהצבעה סמלית בכנס "הנוער השחור" בלוס אנג'לס, החלו פעילי התנועה לגייס תמיכה ציבורית לתכניתם, ולגבש קולקטיב ספורטיבי שחור שיפעל יחד לשינוי חברתי רדיקלי.

רעיון החרם על המשחקים האולימפיים נבע ממרכזיותם של המשחקים כמופע ראווה אליו מופנות עיני העולם פעם בארבע שנים. הפיכת מקלט הטלוויזיה למוצר צריכה פופולרי והתפתחותה המואצת של הטלוויזיה כמדיום התקשורתי המוביל, הפכו את המשחקים למוצר טלוויזיוני מבוקש ויקר. כמו כן, מצוינותם הספורטיבית של הספורטאים השחורים שהגיעה לשיא במשחקים האולימפיים בטוקיו 64' (מתוך משלחת של 362 ספורטאים אמריקנים היו בטוקיו 50 ספורטאים שחורים, 22 מהם זכו במדליות עבור ארצות הברית), הפכה לקלף מיקוח עוצמתי בידי הספורטאים השחורים לנוכח הפיכת המשחקים לזירת התגוששות נוספת בין המעצמות ולכלי תעמולתי יעיל על רקע המלחמה הקרה. כך, בעזרת חרם על המשחקים יהפכו הספורטאים השחורים את הקערה על פיה: הם לא יהוו עוד כלי תעמולתי בידי הממשל להציג את הצד היפה של החברה האמריקנית וערכיה. היעדרותם תעביר בדיוק את המסר ההפוך ותפגע במצג השווא שאליו נדרשו הספורטאים שחורים שייצגו את ארצות הברית עד נקודה זו.

התגובות לקמפיין החרם לא איחרו להגיע: הערעור הראשוני על כוונת הארגון האולימפי לזכויות אדם הגיע מספורטאים שחורים אחרים, שלא הסכימו להחלטה להחרים את המשחקים. הקופץ לרוחק ראלף בוסטון טען כי לפעילי ה-OPHR אין כל מנדט להחליט עבור יתר הספורטאים השחורים, האצן צ'רלי גרין התנגד אף הוא לחרם וטען כי הוא ״קודם כל אמריקני״ וכי הוא מתכוון לרוץ. לעומת בוסטון וגרין, מוחמד עלי שהיה עסוק באותה עת במאבק נגד גיוסו לצבא הביע תמיכה בלתי מסויגת ב-OPHR. הוועד האולימפי האמריקאי הביע את דאגתו מההחלטה על החרם, אך הבהיר כי "אם המחרימים יוותרו על מקומם במשחקים, יתפסו אותם הבאים בתור". התגובות הקשות ביותר לחרם הגיעו מהציבור הרחב. אדוארדס, אוונס, קרלוס וסמית' החלו לקבל איומים על חייהם וחיי משפחותיהם. סמית' ספג את מרב האש בהיותו הספורטאי המפורסם והקולני ביותר בחבורה. במכתבי הנאצה שקיבל כינו אותו בין היתר "כושון כפוי טובה", קראו לו לחזור לאפריקה, טענו כי הוא גזען בעצמו וכי יש לירות בו ולתלות אותו.

התגובות השליליות והאיומים חיזקו את התחושה בקרב החברים כי עליהם לחפש הדרכה וייעוץ מגורמים מנוסים יותר, שיוכלו להכווינם כיצד לפעול לנוכח המתקפה על הארגון ורעיון החרם. לשם כך פנה אדוארדס לד"ר מרטין לות'ר קינג, שיעזור לו בניסוח הדרישות לוועד האולימפי וייעץ לו בנוגע לאסטרטגיה עתידית לארגון. ב-15 בדצמבר נפגשו השניים בניו יורק. הפגישה ביניהם הייתה משמעותית עבור ה-OPHR לא רק מבחינה אופרטיבית ואסטרטגית, אלא גם בגלל המשמעות הסימבולית של הכרה מצד ד"ר קינג ותנועתו בחשיבות של מאבק הספורטאים השחורים לשוויון וברעיון החרם. מעורבותו של קינג בקמפיין החרם עוררה הדים ותהיות רבות בקרב העיתונות והציבור הלבן לגבי תמיכתו בתנועה שהצטיירה כמיליטנטית ופרובוקטיבית. קינג הסביר את תמיכתו במארגני החרם באומרו כי "הם מייצגים רוח חדשה בקרב האתלטים השחורים, כזו שיש לעודד" וכי "למרות הקושי הכרוך בלוותר על מדליית זהב, מצבו של האדם השחור באמריקה מצריך הקרבה שכזו". מעורבותו של קינג העניקה גושפנקא לרצינות הכוונה לארגן חרם על המשחקים האולימפיים, וגם מומנטום לתנועה שקיבלה עתה הד תקשורתי וציבורי גדול.

לאורך תקופת הפעילות של הארגון האולימפי לזכויות אדם, שילבה התנועה בין המסורת הפוליטית של התנועה לזכויות האזרח, לבין אימוץ הקו הרטורי של תנועת ה-Black Power: שימוש בחרם כפרקטיקה מסורתית של התנועה לזכויות האזרח בהנהגת קינג, לצד שימוש ברטוריקה לוחמנית ואיומים לנקוט ב"כל האמצעים הדרושים", כולל פעולות אלימות על מנת להשיג את מטרות הארגון. כמו כן, אימצו חברי התנועה אסתטיקה חיצונית שהזכירה במידה רבה את זו של הפנתרים השחורים, שכללה פריטי לבוש שחורים ומשקפי שמש שחורים, כובעי בארט ושרשראות חרוזים אפריקניים. עם זאת, אימוץ רטוריקה לוחמנית לצד סגנון לבוש של תנועה פוליטית שנויה במחלוקת כמו הפנתרים הקלו על מבקריה הרבים של OPHR לתייגה כתנועת "כוח שחור" ובכך לנצל באופן מחוכם את העוינות והפחד שעוררו תנועות כאלו בציבור האמריקני הלבן.

גם הרוסים ביטלו

לפני 49 שנה, ב-16 בפברואר 1968, תוכננה להתקיים במדיסון סקוור גארדן התחרות השנתית של מועדון האתלטיקה של ניו יורק שגם נועדה לחגוג מאה שנים להיווסדו. פעילי OPHR סימנו לעצמם את מועדון האתלטיקה הזה כמטרה עוד מימיה הראשונים של התנועה, עקב מדיניותו הגזענית של המוסד – אשר בכל מאה שנותיו לא קיבל לשורותיו חברים שחורים או יהודים. מדיניות זו לא מנעה מהמועדון להזמין ספורטאים שחורים ויהודים להתחרות במסגרת התחרות השנתית שארגן, בכדי שאלו ישפרו את איכות התחרות והביצועים במסגרתה ובכך יחזקו את המוניטין שלו כאחד ממועדוני האתלטיקה המובילים והחשובים במדינה. המטרה של הפעילים הייתה לארגן חרם מאסיבי של ספורטאים שחורים על התחרות בכדי לנסות ולהביא לביטולה או לפגיעה משמעותית בה. למעשה, היה זה המבחן הרציני הראשון של כוחה של התנועה לארגן חרם בקנה מידה גדול, שמידת הצלחתו יהווה מדד להצלחת החרם על המשחקים האולימפיים.

חברי OPHR פנו לארגונים אפרו-אמריקנים, ספורטאים, אגודות אתלטיקה ואוניברסיטאות, במטרה להסביר להם את הסיבות לארגון החרם על מועדון האתלטיקה הניו יורקי ולבקש שייקחו בו חלק. הקריאה לחרם צברה מומנטום ולתומכים הצטרפו ארגונים יהודים כמו הקונגרס היהודי-אמריקני והליגה למניעת השמצה, לצד ארגון ה-NAACP הוותיק. במהירה, אגודות ספורט שונות ומוסדות כגון אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת סנט ג'ון וסיטי קולג' אוניברסיטת וילאנובה ואוניברסיטת ג'ורג'טאון ביטלו את השתתפותן. מעבר לפגיעה ביוקרה המקצועית של התחרות, חשיבות הביטולים היתה בכך שהם הגיעו מצד מוסדות שחורים ולבנים גם יחד. אל שורת המבטלים הצטרפה גם המשלחת הסובייטית אשר חששה לשלום חבריה. ספורטאים שחורים ששקלו להתחרות, ביניהם הקופץ לרוחק בוב בימון, קיבלו איומים אנונימיים על חייהם, עובדה שהטילה כתם על פעילות התנועה.

לבסוף, בערב התחרות התחרו רק תשעה ספורטאים שחורים, ביניהם בימון שהוגנב לאולם בחשאי. התחרות עצמה לא התעלתה לרמה גבוהה והתוצאות אשר הושגו בה היו בינוניות מאוד. באותו זמן מחוץ למדיסון סקוור גארדן התאספו כאלפיים מפגינים, שניסו בשלב מסוים לפרוץ לאולם. אדוארדס ריסן את הרוחות לפני שההפגנה יצאה משליטה, וקרא למפגינים לעזוב את המקום.

החרם על התחרות הוכתר כהצלחה גדולה והפך לציון דרך משמעותי במערכת היחסים שבין הממסד הספורטיבי לבין ספורטאים אפרו-אמריקאים, שעתה הוכיחו כי הם בעלי יכולת התארגנות פוליטית וכי לא ניתן יהיה להקל ראש בדרישותיהם. יחסי הכוח המסורתיים בין הממסד הספורטיבי לבין הספורטאים השחורים ספגו מהלומה רצינית עם הקמת ה-OPHR וקמפיין החרם. כשמונה חודשים לפני המשחקים האולימפיים, עולם הספורט האמריקאי עמד לעבור טלטלה אשר תערער אותו עד היסוד, בעוד שקיומה של המשלחת האמריקנית למקסיקו סיטי עמד בפני סכנה גדולה ומוחשית.

לקריאת חלקו השני של המאמר