כדאי למתנגדי חוק ההסדרה לעיין בתלמוד

השיח שהתגבש על אישורו של "חוק ההסדרה" סימן אותו בעיקר כתפנית משמעותית המכשירה באופן חוקי, לראשונה כביכול, את הפקעת הקרקעות הנתונות בבעלותם הפרטית של פלסטינים בידי המדינה. רבות נכתב כבר על ההפרזה בדימוי של החוק כתפנית ועל המסורת המפוארת של ההכשרה החוקית של הפקעת אדמותיהם של פלסטינים במדינת ישראל מאז חקיקת חוק נכסי נפקדים בתש"י, שהעניק בסיס להקמתם של יישובים יהודיים על חורבותיהם של יישובים פלסטינים.

היבט נוסף שיש לשים לב אליו הוא שבדומה לאופן בו עיצב חוק נכסי נפקדים את דמויותיהם של בעלי האדמות הפלסטינים כ'נפקדים' – כלומר כמי שנטשו את אדמותיהם והותירו אותן הפקר לידיה של המדינה – הרי שגם חוק ההסדרה מקבע את העוול שאותו הוא מכשיר ככזה שנעשה 'בתום לב' ובחסות המדינה, ולכן ככזה שמאפשר את הפעלת כוחה של המדינה לצורך הפקעת זכויות השימוש בקרקע, דרך מושג הבעלות הפרטית.

במילים אחרות, ההסדרה והפיצויים שהוא מבטיח הם רק עבור אלה שיוכלו להוכיח את זיקתם אל האדמות המדוברות באמצעות הוכחת בעלותם עליה, והיותה נכס נדל"ני שהוא רכושם הפרטי. במובן זה, חוק ההסדרה מסיר את המכשול האחרון שעמד בפני המגמה שבאמצעותה קידמה התנועה הציונית באופן מסורתי את נישולם של הפלסטינים מאדמותיהם, והיא הפיכתה של הבעלות הקניינית על הקרקע למקור הבלעדי לקביעת השייכות אליה, ובכך ביטולן של צורות שייכות קנייניות אחרות, שלא שייכות למערכת הקניין הנדל"נית האירופית, כמו למשל ההחזקה בקרקע או אופני השייכות הקהילתיים של הקרקע.

לפני שמדינת ישראל פשוט הפקיעה קרקעות של פלסטינים שהיו בעליהן באמצעות הגדרתם כ'נפקדים' בחוק נכסי נפקדים או לחילופין באמצעותם הוצאתם מן המשחק והפיכתה של המדינה לבעלת הכוח להפקיע את קרקעותיהם כפי שנעשה בחוק ההסדרה, התנועה הציונית השתמשה בהטמעת העקרונות הכלכליים של הקפיטליזם האירופי שהפכו את בעלי ההון המחזיקים בנכסי הקרקעות למי שמסוגלים להפקיע דפוסי קניין מסורתיים יותר כמו חזקות או נכסים שהיו שייכים למסגרות קהילתיות רחבות, ובאמצעות זאת לדחוק את רגליהם של אלה שהחזיקו באדמות בפועל.

כפי שהראה רשיד ח'אלדי, חוק הקרקעות העות'מאני שנחקק ב-1858 — שהביא להטמעת מערכת המושגים של הקפיטליזם האירופי ושל הבעלות הפרטית על הקרקע הקשה על הפלחים, מעבדי הקרקע בפועל, לרכוש את הקרקעות עליהם ישבו מחשש שמא לא יעמדו בנטל המסים הכבד, והעניק אפשרות לבעלי הון וסוחרים, אשר בדרך כלל ישבו בערים, לרכוש את הקרקעות. תהליך זה אמנם ערער את אחיזתם המשפטית של הפלחים בקרקע, אך רוכשי הקרקעות בדרך כלל הותירו אותם במקומותיהם כאריסים. כלומר בשלב זה עוד שימשו המערכות של בעלות פרטית על הקרקע ושל ההחזקה או של תפיסת הקרקע כרכוש כפרי משותף (משאע) במקביל.

גם בראשית רכישת הקרקעות בידי נציגי התנועה הציונית בשנות העלייה הראשונה לא נתפסה העברת הבעלות על הקרקע, בדרך כלל, כדבר המעמיד את המשך קיומם של הפלאחים על אדמתם בסכנה. עם זאת, בשנות העלייה השנייה התחוללה תפנית בסוגיית רכישת הקרקעות, אשר הפכה אז לאמצעי להבטחת הדומיננטיות היהודית בארץ-ישראל ולהגשמת עקרונות כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה. למעשה בעקבות מדיניות כיבוש הקרקע שהנחתה את המשרד הארץ-ישראלי — מדיניות שראתה במעשה קניית הקרקע ביטוי להלאמתה והפיכתה לקרקע של יהודים שלערבים אין בה כל חלק — החלה המערכת הראשונה, זו של בעלות נדל"נית, לשלול את הלגיטימציה של דפוסי ההחזקה והקניין המסורתיים בקרקע. כך נעשה שימוש ברכישת הקרקעות שהסתמכה על ההון היהודי-אירופי (ונהנתה משיתוף פעולה מצדו של השלטון הקולוניאלי הבריטי), להפקעת זכויותיהם של היושבים על האדמות – שהיו שייכות למסורות קנייניות אחרות, שונות מזו של הקפיטליזם הנדל"ני האירופי – ובדחיקתם מהן, וליצירת שטחים שהתאפיינו בהשתייכותם ליהודים בלבד.

דפוסי הנישול שהתגבשו קודם להקמתה של מדינת ישראל, אם כן, היו מבוססים על השיח שאותו מבקש חוק ההסדרה לקבע, רוצה לומר, קביעת הקניין הפרטי כדפוס הבלעדי הקובע את השייכות לקרקע. בכך מכשיר חוק ההסדרה בעקיפין, באמצעות מה שלא נאמר בו, את הכשרתם של אותם דפוסי נישול מוקדמים, ולמעשה את הסרת האחריות לפתרונם. אלא שלא מדובר כאן רק בדפוסי הנישול שמאפיינים את פעילותה של התנועה הציונית לפני הקמת מדינת ישראל, אלא כאלה שעדיין נוכחים. בהתבסס על הנורמה הזאת אפשר בית המשפט את עקירת אום אל-חיראן, הבוז למסורות קנייניות לא-אירופיות משמש בסיס לחרב העקירה המונחת על צווארם של הכפרים הבדואים הלא מוכרים, ואפשר גם להניח שהנורמה הזו גם מהווה בסיס לפינויין של דיירות ודיירי דירות הדיור הציבורי.

לכן, נראה שההתנגדות לחוק איננה יכולה לצמצם את עצמה בתחומים שהוא עצמו קבע, כלומר בהתנגדות להפקעת הבעלות הפרטית על הקרקע, וצריכה לנסח את עצמה במונחים של התנגדות למחיקתן של מסורות קנייניות אחרות, שאינן קשורות דווקא לקניין נדל"ני פרטי. למשל, הדגם התלמודי; בפרק 'חזקת הבתים' במסכת בבא בתרא עוסקים בשאלות משמעותן של עובדות הקיום בקרקע- ההימצאות בתוכה במשך שלוש שנים, עבודת הקרקע דוגמת כניסת התבואה או מסיק הזיתים וכו' – כביטוי להשתייכותה של הקרקע. הדגם התלמודי עשוי למלא תפקיד חשוב בעיצוב של אופק התנגדות הלכתי, שיוכל להעיר מרבצן את רוחות הרפאים של דפוסי הקניין שנשללו בידי הקפיטליזם הנדל"ני האירופי, ולהפוך את ההחזקה בקרקע לצורת שייכות לגיטימית כנגד הבלעדיות של הבעלות.