בקרוב נהיה דמוקרטיה ריקה

אם עפ"י הגדרת יוסי דהאן אנו קרובים לחיות ב"דמוקרטיה ריקה" צריך לזכור שישראל נולדה כדמוקרטיה חצי ריקה, הנשענת על חוקי החירום הקולוניאליים הבריטים ועל שני סוגי אזרחות לנתיניה המובחנים על פי מוצא/דת/גזע. לכן, במשך 25 השנים הראשונות של המדינה הציונית (עד מלחמת אוקטובר 73) הייתה החברה הישראלית חברה טוטליטרית, בעלת מונוליתיות אידיאולוגית, שביעות רצון עצמית, עיתונות צייתנית ומסורסת והערכה עצמית מגלומנית, הבנויה על קונצנזוס. אנשים ישבו בבתים ערביים שדודים ולא שאלו עצמם איפה האנשים שבנו אותם. קיבוצים ומושבים ישבו על אדמות שדודות, דברו על "סוציאליזם בימינו" ושרו את האינטרנציונאל. השאלה הפלסטינית נתפשה כבעיה אקולוגית – כמו הביצות, היתושים והקדחת. טיולי תנועות הנוער קיבלו את הכפרים הערביים ההרוסים כ"חירבה" שהייתה כאן מאז ומעולם, את הטרסות שיצרו הפלחים בהרים כחלק טבעי של "נוף המולדת", את עצי השקמים והבוסתנים כגידולי בר ואת משוכות הצבר (שיובאו ע"י הפלסטינים ממקסיקו) כסמל ישראלי הנטוע באדמות אבותיהם. אולם לא רק תודעת השכבות המשכילות בחברה הישראלית צמחה בחממה מורעלת המנותקת מהמציאות. כל מלחמת המעמדות בתוך מדינת ישראל נדחסה לתוך אותה מיטת סדום של החלוקה.
בתוך סד מעוות זה לא יכולה הייתה להתפתח, לא מחשבה ביקורתית ולא יסודות הנושאים אותה. השמאל הציוני, הממשיך את מסורת מפ"ם, נולד נכה ומעוות בתוך מסגרת קולוניאלית, שנראתה לו כנזר הבריאה כשם שלצפרדע נראית הביצה כעולם כולו. בתוך ביצה זו רואה עצמו כל לאומן כמהפכן, כל גזען כהומניסט וכל מתחסד כצדיק הדור. אנו רואים כי הפתרונות הפוליטיים אותם הם מאמצים, קשורים כולם שוב ושוב בחזרה כפייתית לאותה רחם ממנה יצאו – החלוקה. כל אשליות השמאל בדבר חזרה נוסטלגית לאותה מציאות "אידיאלית" של "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שלפני כיבושי 67, בנויות על התכחשות למהות החלוקה ולמדינת האפרטהייד שיצרה. רק בתוך הכחשה פתולוגית זו, יכלה להתפתח אותה גזענות עמוקה של השמאל הציוני הדורשת "הפרדה בין העמים", מדינה יהודית ללא "זרים" כפי שמנסח זאת א.ב. יהושוע "יפה הבלורית והתואר", בפנייתו לאנטון שמאס: "קח את חפציך ולך מזרחה וכך תוכל להיות אזרח חופשי במולדתו". גזענות, התנשאות כסנופובית וחוצפה קולוניאלית זו, הם פירות הראש והלענה שצמחו בחממה המורעלת שנוסדה בתוך החלוקה ומלחמותיה. למרות כל הקיטוב בחברה הישראלית והתפוררות הקונסנזוס, לאחר מלחמת אוקטובר, יכול היה השמאל הציוני, המקבל את הנחות היסוד של החלוקה, לנהל דיאלוג כנה ופתוח עם אנשי גוש אמונים, על בסיס של אינטרסים משותפים בקלות רבה יותר מאשר עם פלסטינים.
השמאל והימין הציונים מסכימים עקרונית בכל שאלות היסוד של הציונות; עליה, התיישבות, בטחון ומדינת אפרטהייד יהודית – כאשר הוויכוח ביניהם הוא כמותי וצורני בלבד. כדאי לציין כי השמאל הציוני, הוא השמאל היחיד בעולם הרואה באימפריאליזם האמריקני בן ברית דמוקרטי, הומני, הגיוני וצודק, ועובדה זו בלבד הייתה צריכה להזהיר כל הומניסט לשמור נפשו מלחבור אליו.

טגובה קצרה לפוסט של אלי אמינוף אני אמנם מגדיר עצמי כציוני במובן זה שאני טומך בזכוטם של יהודים להגדרה עצמי ט אך ממרום שנוטי קצטי ב,,שמאל-ציוני׳׳ כפי שהגדיר בני ,,כין המלחמוט הם בעד שלום׳׳ סיפור א׳׳י הישנה הטובה לא היה אלא קשקוש בלבוש כמי שחו נך בילדוטו בא׳׳י העובדט (כאילו שהאחרים לא עבדו) אלו המנהיגים שלי ששקרו אוטי על,,כמיהטם לשלום׳׳ טמיד העדיפו הטפשטוט טריטוריאליט וגרוש פלסטינים הבעיה הפלסטינים הרי לא נעלמו ולאור מדיניוטה של ישראל במקום שהוה מקלט בטוח כפי שלמדטי בשיעורי ,,טולדוט הציונוט׳׳ אנחנו נדונים ; למלחמט נצח שבסופה יהו כום רק מפסידים

אין ספק שח"כ מועלם משרתת את הימין הקיצוני, מעמדה בשמינייה של 'הבית היהודי' תלוי במידת קיצוניותה כלפי הפלסטינים.
הקביעה שמרוקנים לנו את הדמוקרטיה אינה נכונה. ישראל איננה דמוקרטית, אלא מקיימת מראית עיין של דמוקרטיה. מחד, הבעלות על אמצעי התקשורת היא של מעטים הקשורים לכל מערכות ההון והשלטון בישראל. מאידך, הקדקוד החזק ב"דמוקרטיה" הזאת – המערכת המשפטית – הוא אנטי דמוקרטי וגזעני ומעקם ללא היסוס את החלטות הכנסת והממשלה.
בישראל יש קדקוד שלטוני חשוב שעד היום לא נבחר ע"י העם ולא ע"י נציגיו – בית המשפט העליון ושופטיו. לכן המעשה שהוביל הבית היהודי והשרה שקד – אמנם מתוך כוונה להוסיף לנבחרת השופטים הלבנים הגזעניים עוד לבנים תומכי התנחלויות – דווקא הכניס וקטור דמוקרטי למוסד האליטיסטי והגזעני הזה. הוא עדיין לבן מאוד ואנטי דמוקרטי קיצוני.