• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נקמותיהם המתוקות של ילדי הכפר

מרחוק צפינו בלהבות האש מכלות את שדות החיטה של הקיבוץ, שהוקם על אדמות הכפר שנכבש ותושביו גורשו. במשך כמה שנים נמשכה המסורת, עד ששכנינו הסוציאליסטיים הקולוניאליסטים חשבו על הרעיון לקצור את החיטה בעודה ירוקה
אבו לילא (סמיר אלאחמד)

נולד בכפר קרע אל תוך מציאות הממשל הצבאי. את לימודיו האקדמיים סיים באוניברסיטת תל אביב. פעיל פוליטי לשעבר ופעיל חברתי בהווה. כיום הוא מנהל עסק משלו, לומד לטבען עוגיות שהוא אוהב לאפות ומחדש את ההיכרות עם אלוהים

"אם לא נשתמש בהזדמנות זאת נהיה נאלצים לדאוג להעסקתם של הערבים בעבודות ציבוריות ולסדרם לאחר זמן במקום אחר, דבר שיעלה לאוצר כסף ויהיה קשור באי-נוחיות מסוימת."

דברים אלה נכתבו ב-3 ביולי 1950 בידי ז. ליף, מי שהיה היועץ לענייני קרקעות במשרד ראש הממשלה, כחלק מהצעה לטרנספר את תושבי כפר קרע ולגרש אותם לירדן. מכתב זה נשלח לראש הממשלה ולשר האוצר ולשר החוץ.

במכתבו הוא מבהיר כי מכיוון שבידי תושבי הכפר נותרו רק 20 אחוז מהאדמות שהיו בבעלותם:

"אין להם … אפשרות להתקיים מן החקלאות שעליה היתה פרנסתם בזמנים רגילים […] אין לסטות מהעיקרון לגבי תושבי הכפר הזה או לגבי כפרים דומים שנכללו בתחום ישראל בתוקף הסכם שביתת הנשק עם הממלכה הירדנית, שלא להרשות להם לעבד את אדמותיהם שמעבר לקווי העמדות כפי שהחזיק בהן צבא ההגנה לישראל, כי הדבר ייצור תקדים לרעתנו ויחזק את הצד שכנגד […] באין קרקע לעיבוד נצטרך להפנות את תושבי הכפר למקורות פרנסה אחרים ולדאוג לתעסוקה עבורם. אולם נוכחותו של כפר שלם באזור הספר, בו למעלה מ-1,700 תושבים שגרים במקום מגוריהם הקודמים והנם ברובם המכריע מיוסרי קרקע ופרנסה, אינה רצויה מכל הבחינות, ולכן מתעוררת מן ההכרח שאלת העברתם וסידורם".

כפר קרע קיים מזה יותר מ-300 שנה. לפני תחילת הקולוניאליזם הציוני היו בבעלות תושבי הכפר 28,000 דונם. כיום נותרו בידי התושבים פחות מ-8,000 דונם. בבית הספר היסודי היינו מוצאים מסתור במערות שבאזור אלמפאחר, שם נהגנו לחלום ולתכנון את הפשעים הקטנים שלנו. בחטיבת ביניים העזנו יותר והעתקנו את הבילויים שלנו להר אלמקאייל שבגבול המערבי של הכפר, לפעמים הרהבנו עוז ופלשנו לשדות הכותנה או התירס של שכנינו מקיבוץ רגבים, וליקטנו סיסע ושומר להשתיק את הרעב.

כפר קרע - שטח אלחווארנה. צילום: ראוף אבו פנה
כפר קרע – שטח אלחווארנה. כעבור עשרות שנים של מאבק מתמשך הצלחנו לאחרונה להחזיר אלינו את הקרקע ולשחרר אותה. צילום: ראוף אבו פנה

ישבנו מתחת לעץ האלון בהר אלמקאייל. ניסינו את מזלנו בהכנת מקטרות מאולתרות מספלולי הבלוט. זה היה בקיץ. ראש כרוב היה הראשון שהכין את המקטרת שלו והתחיל לעשן. צחוקם של כמה תלמידי תיכון, וביניהם אחי הגדול, הפר את שלוותנו. אחרי שסיימו ללעוג לנו, קראו לנו להתלוות אליהם ואחרי שהשביעו אותנו באלוהים ובכל הנביאים שיתפו אותנו בסוד "צבאי". הם פקדו עלינו לחפש צמיג ולהביאו לנקודת מפגש במדרון ההר המשקיף על שדות החיטה הזהובים של השכנים שבאדמות אזור אלחווארנה. הצמיג הובער, גלגלנו אותו במדרון ההר והוא המשיך ישר אל תוך שדות החיטה שהחלו לבעור.

לא הבנו מה קורה. שאלתי את אחי למה. שאל אותי אחי בתגובה: "מה שם האזור הזה?" השבתי: "אלחווארנה". אחי: "למי הם שייכים?" אני: "לקיבוץ רגבים". אחי: "איך קשור השם הערבי אלחווארנה למתנחלים שבאו מצפון אפריקה ואיטליה?". אני: "מה הכוונה"? אחי: "הערב תשאל את אבא שלך על תושבי קניר". אבא שלי – כמו מרבית בני דורו, דור הנכבה והממשל הצבאי – שמר על שתיקה כמעט מוחלטת, לא סיפר לנו דבר.

כפר קרע קיים מזה יותר מ-300 שנה. לפני תחילת הקולוניאליזם הציוני היו בבעלות תושבי הכפר 28,000 דונם. כיום נותרו בידיהם פחות מ-8,000 דונם

קיבוץ רגבים הוקם בשנת 1949 על אדמות כפר קניר הפלסטיני, לאחר גירוש תושביו. הוא נמצא מצפון מערב לכפר שלנו. הוואדי שלנו בצד הצפוני של כפר קרע הפריד בינינו לבינם. כילדים ידענו שמה שמצפון לוואדי שלהם ומה שמדרום לוואדי שלנו. הסוציאליסטים, השכנים החדשים שנכפו עלינו, לא הסתפקו בשלל הקרקע שנפל בחלקם, והמשיכו לחמוד גם את אדמות הכפר שלנו. לא זוכר מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים הם השתלטו על אדמות אלחווארנה, מובלעת מדרום לוואדי בתוך הכפר. כעבור עשרות שנים של מאבק מתמשך הצלחנו לאחרונה להחזיר אלינו את הקרקע ולשחרר אותה מידי אותם סוציאליסטים שהופרטו בינתיים.

הוואדי היה מקום בילוי שבו למדו רוב ילדי הכפר לשחות. זה היה ואדי יפה מוקף צמחיה עשירה, ציפורים ובעלי חיים. נוצרו בו שתי "בריכות" שלאחר הגשמים היו מגיעות לגובה של מטר ואף יותר. בשלב מסוים החליטו תושבי רגבים לנגוס עוד כמה מטרים מאדמות הכפר, הם הסיטו את מסלול הוואדי לצד הדרומי, הרחיבו את שדות הכותנה שלהם בעוד כמה מאות מטרים. כעבור שנה, התייבש הוואדי כמעט לחלוטין, הבריכות נעלמו, הצמחייה נעלמה והציפורים ובעלי החיים נאלצו לנטוש את המקום שהוחרב. רשות הטבע שרדפה את תושבי הכפר שנהגו ללקט שומר וזעתר ועכוב באזור, לא שמעו על הרס הטבע והסביבה שעשו אותם סוציאליסטים נאורים.

בימי האביב, המורה לציור היה קורא לנו ומצביע על פרחי הבר בצדו הצפוני של הכפר שמאחורי באר הכפר והוואדי, מהחלונות שבקומה השנייה, יכולנו לצפות בפריחה הצבעונית והמרהיבה, אתר שכולו צבע אדום ובתוכו כמה נקודות בלבן ובצהוב. ואז היה מבקש מאתנו לצייר את הנוף. מתחת לאתר פריחה מקסימה זו, היו שדות התירס של רגבים. אותו מורה נהג לקחת אותנו לטיולי טבע שבהם היינו צריכים לעבור דרך שדות התירס, ורבים מאתנו היו מנצלים את המסתור שהעניקו לנו צמחי התירס הגבוהים כדי לגנוב נשיקה או חיבוק מאחת מבנות הכיתה. רובנו טעמו את הנשיקה הראשונה שלהם בתוך שדות התירס של שכנינו הקולוניאליסטים.

ההורים שלנו נותרו עם הלם הנכבה והממשל הצבאי, כולם האמינו שיש "אוזניים לקירות". אנחנו, הילדים שלהם, ניסנו למרוד בדרכנו, ואולי לנקום קצת את נקמת הורינו. בשעות אחר הצהריים נהגנו לפלוש לשדות הכותנה של השכנים החדשים, להעמיס כמה שקים ולחזור עם השלל. בערב התאספנו לשמוע סיפורי סבתא והפרדנו את סיבי הכותנה מהזרעים והתרמילים. האימהות שלנו הכינו לנו כריות, שמיכות ומזרונים מאותה כותנה.

בניית בית חדש בקיבוץ רגבים, 30.6.1949. צילום: קלוגר זולטן, לע"מ
בניית בית חדש בקיבוץ רגבים, 30.6.1949. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

מערכת ההשקיה של שדות הכותנה כללה קווי צנרת אלומיניום שנעה על גלגלי פלסטיק וממטרות. הדלות של שנות השישים הייתה לנו מקור השראה ויצירתיות. מדי פעם היינו פולשים לשם, מפרקים כמה גלגלים, מחברים אותם לתחתית ארגז עץ קטן עם מוטות. ארבעה גלגלים לכל ארגז, ויוצרים עגלות. לגלגלים הקדמיים חיברנו מושכות לנתב את העגלות החדשות שלנו במורד הכביש. בשכונת אלנזלה, היינו מתאספים עשרות ילדים עם עגלות גלגלי הכותנה ועושים תחרות. היו הרבה התנגשויות, העגלות התהפכו, ולפעמים כמה שריטות ופצעים שרק ההורים שלנו הבחינו בהם. לפעמים נהגנו להמתיק את הנקמות הקטנות שלנו במעשי קונדס כמו פירוק ממטרות או תחיבת אבנים וניילון לתוך הממטרות.

היו עונות שבהן תושבי הקיבוץ החליפו את הכותנה בשדות תירס. התרמית הזו לא שיבשה לנו את התוכניות לנקום. בעונת התירס היה אפשר לראות עשרות ילדים מסתובבים עם דלאים ומוכרים תירס.

לא ברור מדוע התוכניות של הטרנספר שהציע ז. ליף בשנת החמישים לא יצאה לפועל. בעקבות מלחמת הכיבוש ב-48' הפקיעה המדינה הקולוניאלית יותר מ-80 אחוז מאדמות הכפר שלנו, משום שהיו ממערב לקו הסכם שביתת הנשק והוגדרו כאדמות נפקדים. "הנפקדים", ההורים שלנו, לא היו באמת נפקדים, הם היו בכפר במרחק כמה מאות מטרים מאותן אדמות. האדמות שהופקעו ניתנו במתנה לתושבי קיבוץ כפר גליקסון ובנימינה המכתרים את הכפר מצדו הדרומי. באזור הצפוני הקימה המדינה את המחנה הצבאי רגבים המשתרע על 70 דונם שחלקם שייכים לתושבי הכפר.

המחנה היה בתחילה ארעי ועם הזמן הפך למבנה קבע ענקי, כולל מבנים תת קרקעיים סודיים, שאפשר לנחש מה מוסתר בהם. הריאה הצפונית של הכפר נסתמה כליל על-ידי רגבים והמחנה הצבאי. כביש 6 השלים את הכיתור בצד המערבי. בצדו המזרחי של הכפר שוכן כפר עארה שלפני הקולוניאליזם הציוני דבר לא הפריד בינו לבין הכפר שלנו. על מנת להשלים את המצור ולסגור את הגטו, הקימו לנו מחנה אימונים צבאי החוצץ בינינו לבין כפר עארה, וכך הושלם המצור על הכפר וסגירתו בטבעת חנק לתפארת המדינה היהודית.

למאמרים נוספים על הכיבוש

כנראה שיעניין אותך גם: