"בנות" פרק 3 עונה 6: יש גם קתרזיס

אתחיל ואומר את שנאמר כבר הרבה ביומיים האחרונים ברשת: פרק 3 של עונה 6 של הסדרה "בנות" הוא מאסטרפיס. מדובר בטקסט פוליטי-חברתי-אמנותי חשוב, והוא יוצא דופן בצורה בה הוא משלב צורה ותוכן, ייצוג וממשות.

הסדרה, למי שלא מכיר/ה, מגוללת את סיפורה של האנה, צעירה אמריקאית שעברה לניו יורק בעקבות חלומה להיות סופרת מצליחה, או כפי שהיא הגדירה בפרק המדובר "לגרום לא/נשים לצחוק על הדברים הכואבים בחיים". האנה היא פמיניסטית, נוירוטית, חריפה, חכמה, מגושמת, טמפרמנטית, מצחיקה ומתוקה מאד. על אף פיתולי העלילה לאורך העונות השונות, פרק 3 של העונה הנוכחית עומד בפני עצמו. כל הפרק מתרחש בדירה של צ'אק פאלמר, סופר מפורסם, שרמנטי וכריזמטי, שמזמין את האנה לביתו כדי לדבר איתה על טור שכתבה בעיתון פמיניסטי נידח, על האשמות של הטרדה מינית מפי מספר נשים כלפי פאלמר. הוא חש שנעשה לו עוול וטוען שאלו האשמות שווא, והאנה נחושה בדעתה ומגבה את עצמה ואת הנשים שהתלוננו עליו. כך לפחות זה מתחיל.

הפרק מדבר על מה שנקרא "התחום האפור" של הטרדות מיניות – ובהחלט ניתן לחלוק על ההגדרה הזו של "תחום אפור" ואף בפרק עצמו זה עולה לדיון – כשמצד אחד יש גבר כריזמטי ונערץ בעמדת כוח, מהצד השני יש אישה שמסונוורת מהערצה כלפיו, ובאמצע יש את הפיל הגדול שנקרא "הסכמה".

מה שמיוחד באיך שהפרק מטפל בנושא, זה שהוא מעלה טיעון מעגלי – הגבר מפעיל מניפולציה, אנחנו מודעות אליה, אבל זה לא מנטרל את פעולתה – שעטוף בתסריט מעגלי – המקרים עליהם מדברים האנה וצ'אק שקרו עם הנשים המתלוננות משתחזר ביניהם אחד לאחד בפגישתם. הכול נמצא שם מההתחלה, כמו קפסולה שמחכה להתפוצץ, והכול נידון לחזרתיות אינסופית. זה מתחיל מזה שהוא מזמין אותה אליו, כפי שהזמין את שאר הנשים, והיא מגיעה, כמוהן, מרצונה. זה ממשיך באפיון שלו כדוש מסוג מאד ספציפי כבר מההתחלה, עם סצינת הורדת הנעליים בכניסה, הבית המפואר עטור הספרים והפרסים שלו, והתמונה של וודי אלן כמובן, הגורו של "התחום האפור".

כולנו מכירות את הגברים האלה, הם לא צריכים להיות סופרים מפורסמים, או מפורסמים בכלל, אבל הם מנופחים מעצמם ובטוחים שהעולם נברא עבורם. זה ממשיך בזה שהאנה יודעת בדיוק מה המניפולציה שהוא מפעיל, היא מזהה אותה, ויודעת גם להגיד לו את זה. הכול ידוע מראש, כתוב מראש כמו תסריט, מונח שם מההתחלה. וחוזר חלילה. גם ברמת התסריט, כל פעולה וכל משפט שמופיעים בהתחלה – מקבלים התייחסות בהמשך. לדוגמה, צ'אק פותח את דבריו בכך שאומר שהוא לא הזמין אותה כדי להוציא ממנה התנצלות, האנה עונה מייד – טוב שכך, אך לקראת הסוף – מתנצלת מיוזמתה. אפשר להמשיך ולהעמיק בניתוח הפרק מנקודת המבט המעגלית והחזרתית.

הפרק מייצר חוויה של לופ אינסופי שבו את, כצופה, תקועה יחד עם האנה ועם עוד נשים רבות בעולם, ולכן הצפייה בו כואבת, מטלטלת, מעוררת בחילה וזעם, חושפנית, מביכה וקשה עד מאד. היא עוררה בי הזדהות עמוקה ועצובה ורגשות אשמה קשים. ובכל זאת יש בזה גם קתרזיס, לראות אישה חזקה, יצירתית ועצמאית כמו לנה דנהאם (יוצרת הסדרה ומשחקת את "האנה") מביאה את זה ככה למסך בחוכמה ובאומץ. מעבר לכך שהביאה את הנושא של הטרדות מיניות, ומעבר לכך שחשפה כל כך במדויק את המניפולציה שמפעילים גברים בעמדות כח המנצלים את עמדתם בצורה מתוחכמת, מיתממת, אינטליגנטית ואכזרית, הדבר הכי חזק בפרק מבחינתי, זה שהיא חשפה איך המנגנון פועל אצלנו, הנשים.

ולא סתם "כל הנשים" (למרות שאני מאמינה שכל אישה יכולה להזדהות) אלא באופן ספציפי נשים שהן פריבילגיות בהרבה מובנים, שתופסות עצמן חזקות, פמיניסטיות, עם אמירה ודעה ואומץ. נשים שהן באמת כל אלה. נשים שכמוה גם חוו מיליון הטרדות מיניות בחייהן, נשים שקפאו מיליון פעמים, וב"קיפאון" אני מתכוונת גם לשיתוק של ממש, אבל גם לשיתוף פעולה מכני, כזה שהוא תגובתי ולא מתנגד. כמו שקרה להאנה בסוף הפרק. כמו שקרה לי מיליון פעמים. נשים שגם עברו במהלך השנים ועם הנשים שאיתן תהליך התפתחותי-תודעתי סביב זה, והגיעו למקום של מודעות, אפילו היפר מודעות, למנגנון הזה – מה שנקרא בפרק "התחום האפור".

יש נשים שמסוגלות לזהות את המנגנון של מפעיל המניפולציה, ולהבין איך היא פועלת עלינו. נשים שאפילו הצליחו עם הזמן ללמוד להגיב אחרת במקרים רבים, ולא לשתוק ולא לקפוא ולא לקבל את גזירת הגורל בהכנעה. נשים שיודעות שעל אף המודעות הזאת, המנגנון חומק, כמו חול בין האצבעות, או יותר נכון – הוא לא חומק, כמו בוץ שתקוע בגרון. הפיתוי, הכניעה, ה"הסכמה", המוסכמה, השיתוק, הרצון לְרָצות, הרצון לעמוד בציפיות, הרצון. והעיוורון הזמני. כל אלה חזקים מהבנה שכלית כזו או אחרת.

מעל לכל, מה ששבר את ליבי ושמט את כתפיי באופן סופי, זה שהפרק חושף עד כמה אנחנו, הנשים, והלואי שאני טועה ולא מדובר בכולן, פשוט צריכות גבר שיאשר אותנו. ככה חינכו אותנו, לזה גידלו אותנו, הטביעו לנו את זה עמוק בנשמה מהגיל הכי רך שיש, דרך כל רכיב חברתי, אישי, משפחתי ופוליטי שקיים. אנחנו לא מספיקות בפני עצמנו, אנחנו חייבות את החצי השני. או במילותיה של האנה – שמספרת כאילו על הנשים האחרות אבל בעצם מעידה בכאב על עצמה, על עצמי – צריכות גבר שיגרום לנו להרגיש שאנחנו קיימות. אנחנו מתנגדות לזה כל החיים, כי אנחנו פמיניסטיות חזקות ועצמאיות. אבל לפעמים יש רגע אחד של עיוורון. ואז, גם לנו יש סיפור.