• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בתנאי שלא תעשי יותר מדי רעש

לגברים היה כובע קסמים והם שלפו משם רובים וארנבים. אנחנו היינו עבורם חיות משונות, היינו צריכות להיות קטנות כל כך, להצטמצם בהברות, במהדורות, באיברים, תכניסי ת'בטן! המשוררת והסופרת ענת לוין על מקומה של האישה הכותבת בעידן גברי
ענת לוין

הגברים הם באו אל הגברים. הם שאלו, מה שלומך, גבר? וואלה, פ'סדר. הגברים טפחו זה לזה בחיבה על שכם. הם אמרו אחד לשני, אחלה, אחלה ספר. הם כתבו ביקורות מעולות אחד על השני, הכתירו את ההם, גם את עצמם תוך כדי, קיסרים. הגברים נפגשו במוסך בני או בתולעת ספרים, שתו אספרסו חזק עם כוסית סודה בצד כדי להוכיח שהם בסטייל יעני, מוצ'ו גברים. הם היו אחראים על מדורים והאשנבים שלהם היו תמיד סגורים, בין שתיים לארבע ובין ארבע לשש, כל הלילות וכל הימים.

לגברים היה כובע קסמים והם שלפו משם רובים וארנבים. וירו. ואז שמו על האש והדליקו פחמים. הגברים אהבו ירחים, כוכבים, שברי אניות, היסטוריות גדולות, גם שדיים גדולים. אחרי שעת ההרהורים, הגברים מזגו לעצמם משקה מאה אחוז ספירט, הם רצו להראות זה לזה מה זה כשלא נשברים. אחר כך הם השתינו את זה בעמידה והציצו מתא לתא, לראות למי יותר, הם רצו קילומטרים כדי להגדיל נפחים ולהשאיר את עצמם מרוכזים בלסדר זה לזה משרות וכיבודים והרצאות ומשכורות וביטוח מנהלים.

פנו ג'ייקובס, קונטיקט, 1940
פנו ג'ייקובס, קונטיקט, 1940

הגברים ניהלו ממשלות וצבאות וערים ופקולטות וחוגים ומשרדי עורכי דין והוצאות ספרים ופסטיבלי שירה ואגודות סתרים וכתבי עת שאפשר להרוג איתם מישהי אם זורקים מגובה מתאים, הם היו הקבלנים של המציאות שלך, את מבינה? זה אימא לא סיפרה לך כשהיית קטנה (למה, אימא?), שכמו אבותיהם, הם יבנו במיוחד בשבילך כלוב של בשר שתקרתו לבם. הם היו העם ואת היית מיעוט לא ממש קטן, אבל הם נתנו לך, הם נתנו, בתנאי שלא תעשי יותר מדי רעש, לגעת בשירים. רק תעשי טובה, קצרים. ובלי פצעי פצעים, בלי סנטימנטים, כלומר, בלי רגשות מיותרים. שירים גבריים שנשענים על חומרים שכתבו עוד ועוד ועוד גברים.

הגברים ניהלו ממשלות וצבאות וערים ופקולטות וחוגים ומשרדי עורכי דין והוצאות ספרים ופסטיבלי שירה ואגודות סתרים וכתבי עת שאפשר להרוג איתם מישהי אם זורקים מגובה מתאים, הם היו הקבלנים של המציאות שלך, את מבינה?

במקרים נדירים הם הסכימו, קיבלת אישורים, לכתוב שירה נוירוטית, רק מאמי (הו מאמי), בלי ביוגרפיה ובלי קיטורים. או אירוטית. זה תמיד עשה את זה למבקרי הספרות, שגם הם, אכבר גברים. וגם לסתם מבקרים. זה הרי בדיוק הזמן, טוב שבאתְ, למדעי הפטמות, דגדגנים.

אנחנו היינו עבורם חיות משונות, כלבות או שועלות או חתולות או פרפרים, היינו צריכות להיות קטנות כל כך, להצטמצם בהברות, במהדורות, באיברים, תכניסי ת'בטן! חזקי את השרירים, עשי הכל כדי להתאים למה שהם חושבים שמתאים לך, כלומר הוורוד פוקסיה הזה ממש מקסים, פרסמי איזה שיר בסגנון עדות הנשים באנתולוגיה לשירת נשים שלא תעשה מי יודע מה רעש כי בדיוק מצאו קשיש בן תשעים שבשנות השישים כתב שיר אחד, אבל רבאק, איזה שיר מרשים, ממש קאנוני, שיוכנס לאלתר ובדיעבד לתוכנית הלימודים. ולמרות הכל ומשום מה ובאופן אידיוטי לחלוטין ואפילו שהם חשבו שזה, כל החרא הלבבי הזה, הם קראו לאהבה נופת צופים, השתוקקנו בכל לבנו לעזאזל כמה אהבנו את הגברים.

הגב' ליפי דייץ', החתמת של הפטנטים במשרד הפנים האמריקאי, היחידה שהיתה רשאית לחתום את המסמכים של הנשיא הובר (סביבות 1930). צילום: לא ידוע (ארכיונים לאומיים ארה"ב)
הגב' ליפי דייץ', החתמת של הפטנטים במשרד הפנים האמריקאי, היחידה שהיתה רשאית לחתום את המסמכים של הנשיא הובר (סביבות 1930). צילום: לא ידוע (ארכיונים לאומיים ארה"ב)
כנראה שיעניין אותך גם: