• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

צריך להפסיק לחשוב ש"אין כלום מתחת"

מנהיגי העת הנוכחית, מביבי ועד פוטין, פועלים לכאורה מתוך אילוץ כפוי "מבחוץ" (הטרור, המהגרים, המתנחלים, החרדים). העם המתוסכל בתגובה נאבק לא על האמת, כלומר על שינוי המצב, אלא על עצם ידיעת העובדות על אודותיו והידע הופך להיות מכשול לשינוי
אלירן בר-אל

דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב כתב תיזה על "המחקר ההשוואתי של האביב הערבי". כעת כותב עבודת מחקר על סלבוי ז'יז'ק כתופעה סוציולוגית. מתרגם בסדרה לפילוסופיה בהוצאת רסלינג

בהרבה אירועים פוליטיים וחברתיים לאחרונה, נדמה שהכול ברור וש״איך אפשר לא לראות את זה״. כך למשל, במקרה של אלאור אזריה – הן מימין והן משמאל: מימין, ברור שזוהי פארסת הפקרה של המערכת את החייל בשדה הקרב המשפטי. משמאל, ברור שזוהי הריגה לא מוצדקת או ראויה. אותו דבר אפשר לומר על מקרה אום אל-חיראן: מימין, ברור שזה עוד מסע רצח אנטי-יהודי, ומשמאל ברור שזוהי תוצאה של מסע הסתה ממשלתי ומשטרתי.

אולם, מה אם שני הצדדים חוטאים בדיוק במה שנמצא כמכנה המשותף שלהם, בהנחה שהמצב ברור, שקוף ומדבר בעצמו? במלים אחרות, מה אם כולם טועים כי הם מניחים שעצם העובדה שאנו יודעים או רואים משהו כבעייתי, כבר מבטיחה שאנו צריכים או יכולים לעשות משהו בנידון? הפילוסופית הסלובנית אלנקה זופנצ'יץ' טענה לאחרונה כי בעידן שלנו, לא רק שעצם הידיעה על בעיה אינה מבטיחה פעולה, אדרבא – לפיה, הידיעה או הראייה של הבעיה מהווה מכשול להבטחה שכזו. והיא מוסיפה, "זה לא רק לגבי הידיעה מה לא בסדר, אלא לגבי הכוח או הרצון לעשות משהו בקשר לזה". הטענה העיקרית שלה היא שקיים דבר-מה במבנה הידע שלנו היום (שבדרך כלל לובש את הצורה של 'חשיפת מאחורי הקלעים'), הסופג ומכלה את שאלת ההשלכות והופכה הלכה למעשה לחסרת משמעות.

איך ייתכן שלדעת כי דבר-מה הוא בעייתי, מהווה מכשול מפני פעולה לפתרונו? נגיד שאני יודע כי נישואיי במצב רע, האם עצם הידיעה מהווה פתרון? ברגיל, נטען שכן. אולם מה אם עצם הידיעה כבר ממסגרת את מצב הנישואין באופן שמונע כל פעולה אמיתית לשינויו? מה אם הידע משמר מבני חשיבה קיימים ומונע את שינויים ועדכונם? בכל המקרים, הנקודה היא שהידע הוא חלק מן המצב ולכן קשור לבעיה כך שלא ניתן להשתמש באותו ידע לשם פתרונה; צריך משהו 'אחר'. למשל, ההבנה שמקור הסמכות קשור לתוצאות העגומות והמבישות של משפט החייל ודריסת השוטר, יכולה לגשר בין העמדות שכביכול מנוגדות. מקרים אלו מדגימים את הקשר בין הידע לבין החוק והסמכות, המאפשרים ומכוננים כל 'ידיעה' ואי-ידיעה. מימין נטען שידוע כי החוק חלש מדי ואין מספיק סמכות (לכן החייל נשפט, והשוטר נדרס); משמאל נטען שידוע כי יש יותר מדי סמכות והחוק חזק מדי (לכן החייל ירה, והנהג נורה).

דבר-מה שקיים במבנה הידע שלנו היום, שבדרך כלל לובש צורה של 'חשיפת מאחורי הקלעים', הסופג ומכלה את שאלת ההשלכות והופכה הלכה למעשה לחסרת משמעות

אך מה לגבי מקור הסמכות, מעבר למידתה?בפסיכואנליזה, מדע הלא-מודע, נחקר הקשר היסודי בין החוק לבין האיווי. בגלל שהחוק חייב להיות כללי, הוא מציב מכשול מסוים לאיווי של האדם הפרטי. לדוגמה, כשאני רוצה לנהוג במהירות 200 קמ"ש, החוק מתיר רק 100. אך כלליות החוק גורמת לכך שהסמכות עוברת, בראש ובראשונה, ובהגדרתה, מיקור-חוץ. קרי, סמכות לעולם מגיעה ומגיחה מבחוץ, והיא במהותה סמלית, מתווכת ולא-מיידית; היא לא צומחת מתוכנו, אלא נזרקת עלינו. לכן כשאני נוהג בכביש אני מרגיש את החוק נכפה עליי מבחוץ וכאילו מתנגד לרצונותיי הפנימיים.

שנית, נראה שזו טעות לחשוב שיש (קודם כל) רצון או דחף בלתי מוגבל, ואז החוק מגביל אותו (בשלב משני); אלא הפוך, החוק המוגבל (כדי להסתיר מגבלתו, זמניותו, יחסיותו) מייצר באחת איווי מוגבל ואשליה של איווי מושלם בלתי-מוגבל. אז בלי החוק, לא הייתי רוצה לנוסע במהירות 200 קמ"ש. החוק גורם לי לרצות לעבור עליו כדי להפיק התענגות מחציית החוק. אולם התענגות זו מקופחת מראש כי היא נשענת על שבירת חוק שחייבת להיות זמנית (אחרת תהפך לחוק בעצמה), ומכאן, חייבת לבוא אל קיצה (התמיד מוקדם מדי), המשמר ומחזק עוד יותר את האשליה של ההתענגות והאיווי המושלמים, כמו גם את החוק וסמכותו, לצד האשמה שלנו על חריגתו.

אם חשבתם שנתניהו מייצג את האינטרסים של אזרחי ואזרחיות ישראל בסין, תחשבו שוב. נתניהו בדף הפייסבוק שלו: "בפגישה אמרתי לאנשי העסקים הישראלים: אני מייצג אתכם מול ממשלת סין. אני רוצה לדעת מה להגיד להם כדי לעזור לכם."
נדמה שכיום, סמכות שלא מסתירה כלום (את שחיתותה, רעותיה החולות), איננה מפחדת מחשיפה; ובעקבות כך, אין באמת כנגד מי להילחם כדי לשנות

וכדי להדגים את הנקודה השלישית, נחזור לתרחיש הנישואין. הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק מזכיר סיפור על חבר שאשתו אובחנה בסרטן שד ונפטרה חודשים לאחר מכן. הבעל שרד את המוות בלי שריטה, בעודו מדבר ברוגע עם חבריו על האירוע והחודשים שלפניו. הכיצד? האם היה רק קר ומנוכר, מפלצת חסרת רגשות? אז חבריו גילו שבעודו מדבר על אשתו, הוא תמיד מחזיק בידו אוגר, חיית המחמד שלה, וכעת הפטיש שלו – התגלמות ההכחשה של מות אשתו. אך אחרי כמה חודשים, כשהאוגר מת, הבעל אושפז לתקופה ארוכה.

יחד עם זאת, איננו חווים את אותה צורת הכחשה של המאה שעברה, לפיה הפטיש הוא ההתגלמות החומרית (ההתקיימות במציאות) של אמונתנו המוכחשת, זה שלא מוותר וממשיך להתקיים בניגוד לידע הממשי שלנו ("אני יודע אך לא רוצה להאמין שאשתי נפטרה, אז אני מחייה את אמונתי בדמות האובייקט שמסמל אותה ומתנהג כאילו אני לא יודע"). כאשר הידע נקשר לסמכות ורואים שבעקבותיו היא חיצונית, מוגבלת ומתווכת, נראה כיצד הידע (על אודות הדברים לאשורם) יכול היום בעצמו לתפקד כאוגר שלנו; אותו אובייקט-פטיש המאפשר לנו לקבל (רק) את המציאות שאליה הוא מתייחס. כזהו מבנה הידע של ההכחשה הפטישיסטית: "אני יודע טוב מאוד שאסור לירות בחפים מפשע, ובכל זאת אני פועל כאילו אני לא יודע זאת". או: "אני יודע מצוין שאסור לקפוץ למסקנות הרבה לפני בדיקת העובדות, אך אני בכל זאת פועל כאילו אין לי מושג". כך, ידע כפטיש מאפשר אי-עשייה, ואף מונע פעולה (לשינוי המצב).

מבנה הסמכות והידע כיום מניבים מצבי הכחשה פטישיסטית אחרת. כאן, היום, הידע עצמו ממלא את תפקיד הפטיש. הידע האמיתי על איך הדברים מתרחשים באמת, מאפשר, מתיר ואף משחד את התעלמותנו ממה שאנו יודעים, או אפילו את תמיכתנו במה שאנו יודעים שאיננו. במקום "אני יודע ולמרות זאת אני מתעלם", היום אנו במצב של "אני יודע, ובגלל זה אני מתעלם". במבנה סמכות/ידע כזה, אין כבר טעם לנסות לחשוף את מגרעות הסמכות בעזרת חשיפת ידע או עובדות על אודותיה. לכן כל תכניות התחקירים רק מזיחות את מקור הבעיה מהחלב לשוקו, מהטיסה לדירה, או מהקשיש לחולה, כשהן 'חושפות' את הסימפטום ולא את הגורם.

היום, הידע עצמו ממלא את תפקיד הפטיש. הידע האמיתי על איך הדברים מתרחשים באמת, מאפשר, מתיר ואף משחד את התעלמותנו ממה שאנו יודעים, או אפילו את תמיכתנו במה שאנו יודעים שאיננו. במקום "אני יודע ולמרות זאת אני מתעלם", היום אנו במצב של "אני יודע, ובגלל זה אני מתעלם"

הן מנסות לחשוף את מה שכביכול מוסתר, אך היום, כפי שעידן טראמפ מיטיב להדגים, "אין כלום מתחת". אין מאחורי הקלעים אותו יש לחשוף כדי שאנשים יהפכו למודעים, יפעלו וישנו את ההרגלים הרעים. כמו שבשדה הקרב כבר אין חזית ועורף, כך בהצגה החברתית אין קדמת ואחורי הקלעים. נדמה שכיום, סמכות שלא מסתירה כלום (את שחיתותה, רעותיה החולות), איננה מפחדת מחשיפה; ובעקבות כך, אם אין שום סמכות נסתרת (כמו האל או הטבע, שהרי הכל כבר פורק ופוברק), אין באמת כנגד מי להילחם כדי לשנות. אלו שתי השלכות שמבנה הידע שלנו מייצר ומסתיר, כדי למנוע כל אפשרות ממשית לשינויו.

ואיזה סוג סמכות אנו פוגשים היום בשיח ובחיים הציבוריים שלנו? אם בעבר האב או המנהיג הסמכותני היה מפנה לנשגבות מקור סמכותו כדי לבצע את פעולותיו הפוליטיות, נאמר לערך עליון או קדוש, המנהיג של היום, בין אם ביבי או טראמפ, פוטין או ארדוגן, ברלוסקוני או בוז'י, פועלים בעודם מפנים לאילוץ (ארצי) מקומי, זמני שנכפה עליהם "מבחוץ" (הטרור, המהגרים, המתנחלים, החרדים). המנהיג של היום אינו מקור הסמכות אלא מתווך שלה. הוא במקרה שם, מבצע תפקיד שמוטל עליו תוך אילוצים מעשיים רבים. זה כמו אב שאומר לבנו הצעיר "אל תתעסק עם בנות כי זה לא מקובל היום", לא "כי זה לא בסדר". זה מנהיג שאומר "אתם חייבים (לשלם מסים ולמות בצבא) כי אין ברירה", ולא "כי זה מה שבאמת טוב". לכן, איך אפשר להתנגד למנהיג שמודה, "זו לא אשמתי, אלו האילוצים"?

יש להתעקש על הסתירות

במצב כזה הידע עצמו מתפקד כפטיש שמונע את הפעולה לשינוי, ותסכול הופך למנת חלקנו היומיומית. לכן אנו מסתפקים בלדעת את העובדות. המאבק מכאן אינו על האמת, קרי שינוי המצב, אלא על ידיעת העובדות על אודותיו. כדי לקחת בחשבון את מבנה הידע לפיו עצם הידיעה מונעת פעולה לשינוי הבעיה, יש להחליף את ההבחנה בין איך שדברים נראים לנו לבין איך שהם באמת, בהבחנה בין איך שהדברים נראים לנו, לבין איך שהם באמת נראים לנו. כפי שזופנצ'יץ' הגדירה זאת: "באינטראקציות החברתיות, ולא בידע שלנו, יש לחפש כיצד הדברים נראים לנו באמת".

צילום: עמוד הפייסבוק "אלאור אזריה חוזר הביתה"
משפט אזריה. מימין נטען שידוע כי החוק חלש מדי ואין מספיק סמכות (לכן החייל נשפט, והשוטר נדרס); משמאל נטען שידוע כי יש יותר מדי סמכות והחוק חזק מדי (לכן החייל ירה, והנהג נורה)

הלקח החשוב מהגישה החברתית לידע הוא שמה שנראה לנו הוא לא בהכרח המצב. בהחלט, הדחקה חברתית (דברים שהידע החברתי לא רוצה לדעת על עצמו ולא מגלה לידע של היחיד) קיימת בממדים עצומים. והיא תמיד מגיעה עם השלכות, המייצרות בחזרתיות סתירות רציניות. בדיוק כמו הסתירה בין למלא את התפקיד החברתי לבין לעבור על החוק. וזה יקרה שוב ושוב. לכן, בניגוד לתחושת התסכול או הציניות כאילו "כלום לא יעזור", חשוב לזכור ולהזכיר שאין זה חסר תוחלת להדגיש את הסתירות הללו, להתעקש עליהן, ולחפש שמות לכנותם במצבים מוחשיים.

חיפוש כזה, יחד עם אירועים היסטוריים שרירותיים, יכול גם יכול לשנות את נקודות הציון הסמליות שלנו כחברה, ולכוון את השינוי הזה. כמובן, "שינויים מתרחשים תדיר, והמצפון הסמלי-ערכי שלנו משתנה באופן דרמטי", אך כפי שמציינת זופנצ'יץ', "רק כדי להכיל את ההכרח של המשך ההדחקה המערכתית". אלו אינם שינויים בכיוון הנכון. וכדי לכוון את כיוון השינוי יש צורך במנהיג חדש, לא עוד מנהיג שמגלם את ההתענגות החברתית המודחקת, שאסורה לנו האזרחים (הנדחפים כך לעבור על החוק). תחת זאת, נדרש שם (מנהיג) חדש, ה-שם, שעובד וקושר את היקום הסמלי הסותר שלנו דרך שחרורנו מסוגי התענגויות מסוימות (לעבוד על הזולת, לרמות את הזר, להתעלל בחלש), הרווחות בחברתנו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רחמן חיים

    מאמר מאלף מאוד, הלוואי שיאלף את אלה שמניעים ראשם ואומרים 'אי אפשר לשנות'.

  2. דקדס

    לא בטוח שמסכים אבל בטוח שלא הבנתי.

  3. דןש

    מה שגורם לבלבול היא הבחישה של הפוליטיקאים לפני החקירה היסודית.
    מזמן נאמר ספור עד עשר לפני שתגיב – פוליטקאי חייב לספור עד 100.
    תגובה מוקדמת משבשת את החקירה, לפחות בעיני הציבור הרחב ועשויה להביא לפסק דין וגזר דין מוטעה.
    פוליטיקאים היזהרו בדבריכם – חיים ומוות וסבל רב, להביא הם עשויים.