המודל המערבי הכושל של ניהול סיכונים

דרדור היחסים עם העולם המוסלמי יכול להגיע לכדי כרסום ממשי ברמת הדמוקרטיות של משטרינו ובחירויות הפרט – סכנות מחרידות הרבה יותר מהמוות וההרס שמסב הטרור במערב. מה בין גזענות לאג'נדת אפס סיכונים מטווח קצר
יריב מוהר

יריב מוהר עוסק בהסברה בתחום זכויות האדם, וחוקר הנעה לפעולה כדוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

העידן הנוכחי בפוליטיקה במערב מתאפיין בעלייה חדה וחדשה של אג'נדה ותיקה: זוהי התנגדות ל"אחר המאיים" – מי שנחשב ומשורטט כמועד לטרור, קיצוניות, פשע או סכנה אחרת, להבדיל מהתנגדות לאחר באשר הוא אחר. ניתן לראות בתופעה גזענות מוסווית אך ניתן גם להבין זאת כאג'נדה חששנית של אפס סיכוני טווח קצר (להל"ן: אסט"ק). למעשה, רק הבנת הזיקה בין שתי התפישות – הגזענית והחששנית – יכולה לתת הסבר מקיף לתופעה שמאיימת על הליברליזם המערבי. כיום הנטייה בשמאל לנוכח שיח האסט"ק ביחס ל"אחר המאיים" היא להסתפק בלצעוק "גזענות סמויה"; זה נכון חלקית אך רחוק מלהיות מדויק; זה גם לא יעיל ומתעלם מפחדיהם הכנים של אנשים.

ניתן לשער כי העלייה המטאורית של שיח האסט"ק בפוליטיקה העולמית לאחרונה קשורה לעלייה במפת הסיכונים החברתיים מעשה ידי אדם ובהתלהמות של הימין הפופוליסטי לגביהם. מכאן אפשר להבין, למשל, את האג'נדה של דונלד טראמפ ששם על הכוונת מדינות מוסלמיות מסוימות הנחשבות למועדות לטרור וקיצוניות דתית ואת מקסיקו ומדינות דרום אמריקה נוספות הנחשבות כמועדות לפשיעה. גם בקרב הימין הרדיקלי באירופה עבר לרוב השיח ממוקד של שנאה לאחר ודיבור על עליונות גזעית או טוהר אתני למוקד של הדגשת האיומים בשל תופעת ההגירה וקליטת הפליטים, ובפרט מחברות מוסלמיות. בישראל כבר שנים ישנם זרמים המדגישים את הסיכון מהפלסטינים. לאחרונה נדמה ששיח הסיכונים תופס את הבכורה עוד יותר ומאפיל על שיח השלום או הזכויות משמאל ועל השיח של הזיקה הדתית ליהודה ושומרון מימין.

הפגנה נגד צו איסור הכניסה של מוסלמים לארה"ב. צילום: cc by-Geoff Livingston
הפגנה נגד צו איסור הכניסה של מוסלמים לארה"ב. צילום: cc by-Geoff Livingston

הטענה כי האסט"קיזם לגווניו זו דרך פוליטיקלי קורקטית לדבר "גזענית" נכונה לרוב, אך יש פה יותר מכך. בכל זאת אפשר לטעון שגישת האסט"ק מכילה לכל הפחות מרכיב גזעני. והרי ניהול הסיכונים פה הוא לא ענייני, מתמטי, קר ומחושב; הוא לא מבוסס רק על נתונים, סטטיסטיקות ועל קריטריונים מדויקים שניתן לדון בהם. לעיתים קרובות שיח האסט"ק אף מכיל עיוותים וסילופים או הגזמות, למשל ביחס לשיעור הפשיעה של מהגרים ופליטים. בנוסף, האסט"ק מופנה לרוב כלפי קבוצות שוליים אתניות/דתיות בלבד. למשל, לא נשמע אותו כמעט מופנה כלפי נוער הגבעות או עברייני צווארון לבן שמחדליהם מסכני חיים.

אבל גם החלקים של תופעת האסט"ק החפים מגזענות בעייתיים מאוד, ויש לחדד זאת. גם אם נתייחס לאסט"ק פשוט כאל מודל ניהול סיכונים חששני, הרי שההתמקדות בסיכוני טווח קצר והרצון לאפסם יכולים להביא אותנו למקומות לא הומניים מבחינה מוסרית, ולהוות מודל ניהול סיכונים כושל מבחינה מעשית. נחשוב למשל על חזקת החפות בהקשר הזה. מדוע שקצין משטרה מנוסה לא יוכל להחליט על כליאת אנשים שהצטבר נגדם חשד כבד ומבוסס וכי הם מהווים סכנה אבל לא עד כדי יכולת להרשיעם בבית משפט? בהסתכלות אסט"קית זה הגיוני. כמובן, לגישה כזו יש בעיות קשות: מעשית, לפתע צומח סיכון חדש, להיכלא בשל חשד שווא; ומבחינה מוסרית רובנו נבין שיש עיוות במוכנות לכלוא אנשים שיש ספק באשמתם.

אפשר לטעון בצדק שזה רק הגיוני להעדיף להתמודד ראשית עם סיכוני טווח קצר גם על חשבון סיכונים עתידיים אפשריים. אך לא כשהסיכון המיידי קטן יחסית וכשהסיכון העתידי גדול ומחריד. למשל, שיעור המיתות מטרור במערב הוא זניח יחסית; לעומת זאת יצירת מחיצה בוטה והרמטית בין המערב ובין מיליארד מוסלמים עלולה לקרב אותנו למציאות של מלחמת דת כוללת. ומכיוון שמוסלמים רבים הם אזרחי מדינות המערב, דרדור היחסים עם העולם המוסלמי יכול להגיע לכדי צורך לכרסם בדמוקרטיות של משטרינו ובחירויות הפרט. כל אלו הן סכנות מחרידות הרבה יותר מהמוות וההרס שמסב הטרור במערב.

בישראל כבר שנים ישנם זרמים המדגישים את הסיכון מהפלסטינים. לאחרונה נדמה ששיח הסיכונים תופס את הבכורה עוד יותר ומאפיל על שיח השלום או הזכויות משמאל ועל השיח של הזיקה הדתית ליהודה ושומרון מימין.

נשאלת השאלה איך צריך להיראות שיח שמאלני הומניסטי לנוכח תופעת האסט"ק? הוא בוודאי לא צריך לצמצם עצמו רק לזעקות על גזענות מוסווית ותו לא. לאנשים יש פחדים כנים שראויים להקשבה. בנוסף, ובניגוד לגזענים, לא בכל טענה וטענה שלהם האסט"קים טועים, ויש לברור המוץ מן התבן: ולתת מענה סביר לסיכונים ממשיים. לפיכך, ראוי גם לדבר סיכונית ולא רק מוסרית: להדגיש ולהדגים שוב ושוב כי בגדול האסט"ק הוא מודל ניהול סיכונים כושל.

אפשר לטעון בצדק שזה רק הגיוני להעדיף להתמודד ראשית עם סיכוני טווח קצר גם על חשבון סיכונים עתידיים אפשריים. אך לא כשהסיכון המיידי קטן יחסית וכשהסיכון העתידי גדול ומחריד. למשל, שיעור המיתות מטרור במערב הוא זניח יחסית; לעומת זאת יצירת מחיצה בוטה והרמטית בין המערב ובין מיליארד מוסלמים עלולה לקרב אותנו למציאות של מלחמת דת כוללת

מאז שכתב הסוציולוג הגרמני אולריך בק על חברת הסיכון, לא הייתה כתיבה משמעותית על סיכונים כמנוע חשוב בפוליטיקה, והתיקון דרוש. לקונספט של מיזעור סיכוני טווח קצר יש כוח רב יותר מאשר למושג הגזענות לבדו במתן הסבר לתופעות רבות שאנו חווים כיום בפוליטיקה של המערב ומעבר לו. לפיכך, המושג הזה חיוני, ואנו מצווים להתחיל לעסוק באסט"ק לא פחות ממה שאנו עוסקים בגזענות, וכן לעסוק ביחסי הגומלין המורכבים שבין התופעות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דקדס

    מסכים.
    לא היה צריך לתת להם להכנס מלכתחילה.

  2. דןש

    המעצמות יצרו את הכאוס. כעת שהשד יצא מן הבקבוק הן חייבות לסייע בפתרון.

  3. נפתלי אורנר

    בישראל מדברים רק על "מפת האיומים" (מקבילה ל"מפת הסיכונים" במאמר) אך מעולם לא התנהל פה שיח על "מפת הסיכויים"

  4. ליכודניק

    א. סגנונית- מה הטעם במושג "אפס סיכוני טווח קצר (להל"ן: אסט"ק)"? אפשר היה לדבר בבהירות על "ביטחון".

    ב. ברור ששיקולי ביטחון מנוגדים לעיתים לשיקולי המוסר. אך מה בדיוק הפגיעה בביטחון ארוך הטווח? דומני שזה טיעון איש קש של הכותב.
    מדיניות ביטחון כללית מביאה לעימות עם האויב העיקרי, תוך פירוק הבריתות שלו עם גורמים אחרים. כך, למשל, ארה"ב הפרידה בין סין ובריה"מ הקומוניסטיות ואז התישה את בריה"מ במרוץ חימוש כמותי ואיכותי- בלי שום "דטאנט" ובלי שום סיכון קצר טווח.
    להבנתי, זו המדיניות של ארה"ב כלפי האיסלם מאז 2001 וגם כיום: היא קרובה מאוד למצריים, סעודיה וכו' בעודה נלחמת בטרור באפגניסטן, עירק, סוריה, תימן, לוב וכו'.

    בכלל, מי אמר שדוקא מה שטראמפ עושה הוא "פעולה לפי שיקולי ביטחון קצרי טווח שפוגעת בביטחון לטווח ארוך"? אפשר לטעון שתיאור זה מתאים דווקא לכניעה לטרור..