חטא הממוצעים: הבעיה בהעלאת גיל פרישת נשים

תקציר מחקר שפירסם באחרונה בנק ישראל מציג נתונים אודות עלייה בשיעורי תעסוקת נשים וגברים מבוגרים. לטענת הבנק, העלייה נובעת מהעלאת גיל הפרישה בשנת 2004. מירב ארלוזורוב, כחלק מהקמפיין שהיא מנהלת בחודשים האחרונים ב״דה מרקר״, מקישה שהמסקנה המתבקשת היא השוואת גיל הפרישה של נשים וגברים והמשך העלאתו. טוב לנשים, טוב לגברים, טוב לצמיחה הקדושה. היא מסתמכת גם על נתוני המוסד לביטוח לאומי, לפיהם גיל הפרישה הממוצע של נשים בפועל עומד כבר היום על 66.6. וכמובן, היא משתלחת בחברות הכנסת ה"סרבניות" המתנגדות, לטענתה, להעלאת גיל פרישת נשים.

בפועל, התמונה שונה ומורכבת יותר.

ראשית חשוב להזכיר, כי הדיון כולו אינו על גיל הפרישה בפועל, אלא על גיל הזכאות לקצבת זיקנה תלוית הכנסה וגיל משיכת הכספים מקרנות הפנסיה התקציבית. גיל הפרישה בפועל הוא החלטה אישית של כל גבר ואשה – אם כי החלטה זו מושפעת כמובן מגיל הזכאות לקצבאות ומקיומו של חיסכון פנסיוני וגובהו. וכמו כן, החשוב מכל, האפשרויות בשוק העבודה.

לא חברות הכנסת ולא אנו הפמיניסטיות בארגוני החברה האזרחית מתנגדות להעלאת גיל פרישת נשים, כפי שטוענת ארלוזורוב. כל שאנו אומרות הוא שיש לעשות זאת לאט, בתחנות, ולתת פתרונות לנשים שלא שורדות בשוק העבודה בגיל מבוגר. במילים אחרות: אם העלאת גיל הפרישה ל-64 תלווה במהלכים משלמים המפצים את הנשים החלשות ביותר בשוק העבודה, ואמצעים אלה יצאו לפועל, לא נתנגד להמשך העלאת גיל הזכאות לקצבאות זיקנה.

נשים מבוגרות בשוק העבודה

נתוני בנק ישראל והמוסד לביטוח לאומי שפורסמו, וכן הנתונים שהוצגו בוועדת גיל פרישת נשים, אינם משקפים כראוי את מצבן של נשים מבוגרות בשוק העבודה. זאת, משום שכל הנתונים מציגים ממוצע, ואינם משקפים את הפערים העצומים בהיקף התעסוקה ואיכותה של נשים מבוגרות במשלחי יד שונים ומקבוצות חברתיות שונות.

ראשית, נשים מרוכזות במגזר הציבורי, ובמיוחד בשירותים החברתיים. לאור מכסות מצומצמות של פרישה מוקדמת, כל העלאה של גיל הזכאות תעלה משמעותית את שיעורי התעסוקה של נשים בגילאים אלה. גם אם מדובר בעובדות שחוקות ש"מתות" לפרוש – אין להן ברירה. זאת מבלי לשאול האם העסקת מורות, עובדות סוציאליות, אחיות או פקידות שחוקות באמת תורמת לפריון ולאיכות השירות שנותן המגזר הציבורי.

שנית, הקצבאות מחליפות השכר בישראל נמוכות מאד בקנה מידה לאומי – דמי האבטלה, קצבת הזיקנה, קצבת הנכות והבטחת הכנסה. בממוצע מדובר ב-2,000 שקלים בחודש, סכום שלא ניתן באמת להתקיים ממנו. קצבת הזיקנה יכולה לשמש כהשלמת הכנסה לעבודה חלקית או לפנסיה נמוכה במקרה הטוב, ותנאי הזכאות לדמי אבטלה אינם מאפשרים חיפוש ממושך של עבודה מתאימה. הקצבאות הנמוכות מחד ויוקר המחיה מאידך, הם שמשאירים עובדים ועובדות מבוגרים רבים בשוק העבודה. כלומר מדובר בתעסוקה מכורח, ולא מרצון.

שיעורי תעסוקת נשים מבוגרות בישראל גבוהים מאד בהשוואה בינלאומית, גם במדינות שבהן גיל הפרישה (במובן זכאות לקצבאות), גבוה יותר מאשר בישראל. איך זה ייתכן? במדינות אירופה למשל, ישנם הסדרים רבים של פרישה מוקדמת הקבועים בהסכמים קיבוציים או מבוססים על שנות תשלום דמי ביטוח, או על משלח יד. במדינות אלה, בהן יש לעובדים מבוגרים יותר בחירה, רבים מהם בוחרים לפרוש לפי גיל הזכאות הרשמי.

שלישית, באופן תמוה, אף אחד מהגופים האמונים על כך – הלמ"ס, בנק ישראל או המוסד לביטוח לאומי, אינו מסוגל להציג נתונים אודות תעסוקת מבוגרים במגזר הפרטי. כל מי שעוסק בשוק העבודה בישראל מכיר מקרוב את הקושי של עובדים מבוגרים במגזר הפרטי. נתוני ממוצע כלליים אינם משקפים זאת ויוצרים אשליה כאילו לא בעיה למצוא תעסוקה בכל גיל. פרט חשוב נוסף – איכות התעסוקה – אינו באה לידי ביטוי כלל בנתונים שהוצגו.

לא זו בלבד, הממוצע מסתיר פערים גדולים בין קבוצות של נשים. מחקר שערכנו במרכז אדוה אודות תעסוקת נשים מבוגרות, המתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008, מאפשר לפלח את תעסוקת הנשים המבוגרות:

נשים בעלות השכלה נמוכה (עד 12 שנות לימוד) נפלטות משוק העבודה כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 שלהן, ולמעשה מעל מחציתן אינן מועסקות. בקבוצת הגיל 60-64, רק כ-27% מהנשים בעלות השכלה נמוכה היו מועסקות. נתונים של הלמ"ס מ-2013 מראים גם הם כי בגיל 62, פחות ממחצית הנשים בעלות השכלה נמוכה מועסקות.

החל מגיל 60, מעל מחצית הנשים היו מועסקות במשרה חלקית. באשר לשכר, המאפיין הבולט של תעסוקת נשים מעל גיל 60 הוא הקיטוב הרב בין נשים המועסקות בשכר נמוך, לבין מיעוט של נשים המועסקות שכר גבוה במקצועות ניהוליים ופרופסיונליים. נשים ערביות ויוצאות אתיופיה מעל גיל 60 כמעט ואינן מועסקות כלל (ראו דוח אדוה).

אציין כי גם מחקר של בנק ישראל שבדק את השפעת העלאת גיל הפרישה בשנת 2004 העלה, כי הנפגעות העיקריות הן נשים בעלות שכר נמוך. הכנסתן של נשים שכירות בעלות הכנסה נמוכה ירדה בין השנים 2003/4 לשנים 2007/8 כתוצאה מדחיית הזכאות לקצבת זיקנה. הכנסתם של גברים שכירים בעלי הכנסה נמוכה נותרה ללא שינוי כמעט. הכנסתם של גברים ונשים שאינם עובדים ירדה גם היא.

המשמעות היא, שכל העלאה של גיל הזכאות לקצבת זיקנה ולפנסיה מיטיבה עם חלק מהעובדות והעובדים המבוגרים, אך מקשה מאד על עובדות ועובדים בעלי השכלה נמוכה, העובדים במקצועות צווארון כחול או בעבודות בלתי מקצועיות. עובדים אלה נאלצים לשרוד שנים רבות יותר במרתפי שוק העבודה המאופיינים בשכר נמוך, עבודות שוחקות והעסקה פוגענית – עובדי קבלן, עובדים שעתיים והפרה גורפת של חוקי העבודה.

זאת, כאשר מדינת ישראל משקיעה מעט מאד בהכשרה מקצועית והשמה של עובדים אלה. בישראל, ההוצאה על הכשרה מקצועית מסתכמת בכ-0.06% מהתמ"ג, לעומת 0.14% בממוצע ב-OECD. גם ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העובדה באופן רחב יותר, נמוכה בהשוואה בינלאומית (נתונים שהציגה נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג בכנס שדרות, נובמבר 2016). יתרה מכך, תכניות מצוינות של משרד הכלכלה כגון תכנית השוברים להכשרה מקצועית מציבות תנאי כניסה בלתי אפשריים, ולכן ניצולן נמוך מאד (רק כ-30% מתקציב התוכנית נוצל ב-2015).

מכל האמור נובע, כי כל העלאה של גיל הזכאות לקצבאות חייבת להיות מלווה בהשקעה משמעותית במדיניות פעילה בשוק העבודה, ובפיצוי של עובדות ועובדים במקצועות צווארון כחול במיוחד, שאינם מסוגלים לעמוד בגזרה. ללא אמצעים אלה, העובדים החלשים ביותר במשק ימשיכו לסבסד את הפנסיות התקציביות של העובדים החזקים כשהם נושאים על גבם את החיסכון בקצבאות הביטוח הלאומי.

ועדת גיל פרישת נשים שפעלה בקיץ 2016 הלכה בכיוון זה, אולם האמצעים המשלימים שהציעה עדיין חלקיים ולא נותנים מענה מספק לאותן עובדות. שיפור המתווה שהציעה הועדה באמצעים כגון הגדלת ההשקעה בהכשרה מקצועית ומרכזי השמה לעובדים מבוגרים, שיפור תנאי הבטחת ההכנסה למבוגרים (גובה הקצבה והקטנת שיעורי הפחתתה לעובדים במקביל) או הסדר של זכאות מוקדמת למקצועות שוחקים יאפשר את המהלך של העלאת גיל הפרישה בלי הפגיעה האיומה באותם עובדות ועובדים.

הכותבת עוסקת בשוק העבודה במסגרת מרכז אדוה והיתה חברה בוועדה להעלאת גיל פרישה לנשים.

גירסה מקוצרת של מאמר זה נשלחה ל״דה מרקר״ בתגובה לסדרת מאמרים של מירב ארלוזורוב המאיצים להעלות את גיל פרישת הנשים. בעקבות משלוח המאמר מירב פרסמה טור נוסף המתייחס לנושא, וערכה "מקצה שיפורים" לנתונים שהציגה. אך עד היום ״דה מרקר״ לא מצא לנכון לפרסם את התגובה שלי. מופת ליושרה עיתונאית.