ואז היא שאלה אם אני עומדת בצפירה

"אני לא יכולה, זה קשה לי מדי," היא אמרה וזרקה אותי. היא הייתה קצינה בצבא בתפקיד ביטחוני בכיר ואני הכי רחוקה משם שרק אפשר, והיה לנו שבוע מדהים וחלומי של ויכוחים פוליטיים אינסופיים בתוך קרבה ואינטימיות גדולה. היא אמרה לי: "האקסית שלי ואני היינו שונות מאוד, אבל היה לנו בסיס של אהבת המדינה, אהבת הארץ. הציוניות והלאומיות. יכולנו לדבר על זה שעות. לנו אין את זה. מה נעשה ביום הזיכרון וביום העצמאות ועם זה שאת לא עומדת בצפירה או שרה את ההמנון?"

לילה לפני כן, בזמן שהיא הלכה לישון, עשיתי חיפוש בדפדפן נסתר בגוגל – “Right wing left wing dating” וקיבלתי כתבה אחת של שמאלני בריטי מתנשא מאוד שלא צלח קשר עם מעריצה של מרגרט תאצ'ר ועוד כתבה על אמריקאית שמספרת על הבחור שיצאה איתו שסיפר בדייט ראשון שהוא סוציאליסט, אבל עם התעצמות הקשר היא הבינה שהוא קומוניסט והיא עצמה בדעות שהן די במרכז, זה גדול עליה כל הדבר הזה. זאת הייתה הקדמה לאתר דייטינג חדש לשמאלנים שלא מוצאים את עצמם בתחום. בחיפוש אחר הסתבר לי שמחקר חדש שנערך באירופה מצא שאנשים המזהים את עצמם כימין קיצוני דורגו כנהנים ביותר מסקס משאר הקבוצות הפוליטיות. איכשהו זה לא הפתיע אותי.

וכך, כשלא מצאתי שום דבר לקרוא על דייטים בין מי שמגדירה את עצמה כשמאלנית מאוד למי שמגדירה עצמה כימנית מאוד, חשבתי שאולי ראוי לחלוק את הרשמים שלי עם העולם בעילום שם. אולי כאזהרת מסע, אולי מתוך רצון לעודד אהבות בלתי אפשריות בעולם.

הכרנו באיזו אפליקציית דייטינג. ליל שישי מאוחר. אחרי ששאלנו את כל השאלות הבנאליות, הגיעה שאלת המחץ: "מה את עושה בחיים?" אחרי שסיפרתי לה, היא אמרה שהיא לא יכולה לספר כי היא בתפקיד ביטחוני סודי בכיר. זה כנראה לא היה משפט הפתיחה הטוב בעולם כששאלתי אותה אם היא מגדירה את מה שהיא עושה בעבודה שלה כמעשים שהם "סבירים או רעים". מיד לאחר שליחת ההודעה, האפליקציה נתקעה לי ולא הצלחתי להיכנס. הייתי בטוחה שהיא דיווחה עליי, למרות שלא ידעתי אם אפשר בכלל לדווח. כשהצלחתי להיכנס שוב, מסתבר שהיא דווקא פתחה איתי בדיון על צבא ומוסר והתעניינה אם שירתי בצבא ומה עשיתי שם.

השעה אחת בלילה ביום שישי ובמקום לפלרטט עם בחורה שווה אנחנו מתווכחות על הצבא המוסרי בעולם. אני מספרת לה שהצבעתי לחד"ש והיא אומרת שנראה לה שזה יותר מדי בשבילה. אנחנו ממשיכות לדבר, עוקצות אחת את השנייה בטענות פוליטיות מנומקות. היא מספרת לי קצת על עצמה, שולחת הודעה ארוכה שנחתמת ב"אני מכבדת אנשים מכל סוג שהם ואוהבת את המדינה". היא מצהירה שהיא לא קיצונית ומקווה שגם אני לא, אבל כששלחתי לה תמונה שלי שנראה בה חבר כנסת ערבי שהיא ממש מתעבת, היא ביקשה שנפסיק את השיחה. בסוף היא מתגברת על זה.

אני שואלת אותה חצי בצחוק-חצי ברצינות אם היא הולכת לעשות לי את תרגיל ואנונו, כנערת פיתוי שבסוף תפליל אותי במשהו. כבר שלוש לפנות בוקר ונראה שאנחנו הולכות להיפגש, במה שהגדרנו כניסוי של "דע את האויב". מנסות לחשוב אם הפערים הכל כך גדולים האלו הם בכלל משהו שאפשר להתגבר עליו, ובסוף מחליטות שאנחנו כל כך שונות שלכל הפחות יהיה ערב מעניין ולכל היותר יהיה ערב יותר ממעניין שלא יחזור על עצמו. מתלבטות בין ארוחת ערב לאור נרות במוקטעה או טיול זריחה בהר הבית.

דייט ראשון, דייט שני, דייט שלישי, דייט רביעי ואפילו הספקנו דייט חמישי, שבו אמרתי לה לפני שהלכנו לישון שאני אשים לנו איזו מוזיקה מרימה והשמעתי את המנון המדינה. אותי זה מאוד הצחיק, אותה קצת פחות. היא הלכה לישון זועמת, במה שכנראה הוביל להתחלת הסוף הבלתי נמנע. כשהיא אמרה שהיא תבוא אלי לראות סרט, אמרתי לה שנראה דוקומנטרי על תעשיית הנשק הישראלית. כשרציתי להתקשר אליה במהלך היום, הייתי צריכה להתקשר לאיזה טלפון של הצבא שמקשר אותי אליה ולבקש שיעבירו אותי למפקדת.

לא הסכמנו כמעט על כלום. היא אמרה שהיא בדרך כלל עונדת שרשרת עם תליון של ארץ ישראל השלמה ומתכננת גם קעקוע זהה. חשבתי שהיא עובדת עליי אבל היא הייתה רצינית לגמרי, והיא חשבה שאני עובדת עליה כשאמרתי לה שאני לא תולה דגל ביום העצמאות ושאני לא חושבת שכל מי שישראל מגדירה טרוריסט הוא אכן כזה. כשסיפרתי לה שלא תמכתי במבצע צוק איתן והלכתי לאיזו הפגנה נגדו היא אמרה שזה לא נסלח שאני יוצאת נגד החיילים בזמן מלחמה. באותו הערב היא הגיעה עם מדים ישר מהבסיס וענדה את סיכת המבצע בגאווה. הסברתי לה במשך שעות שזה לא העניין וזה יותר מורכב מזה, אבל ידעתי שבלב קשה לה להיות לידי באותו הרגע. ככה המשכנו, מיום ליום, חברות שלה אומרות לה שהיא מטורפת ולהספיק לצאת איתי וחברים שלי אומרים לי לתת לזה הזדמנות כל עוד זה עניין כיפי וקליל.

באחד מהלילות, הגוף העירום שלי נשען על הגוף העירום שלה, היא אמרה שמפחדת לשאול אותי משהו כי אם אענה כמו שהיא מנחשת שאענה היא תקום ותלך ממני באותו הרגע ולא תדבר איתי יותר. ואז היא שאלה אם אני עומדת בצפירה או שרה בהמנון. רק במדינה הדפוקה הזאת את שוכבת עם בחורה עירומה במיטה בארבע לפנות בוקר ומדברת איתה על סוגיות בציונות וצייתנות, על חיילים מתים ועל ציניות ממסדית ואקטיביזם, על הזכות שלי לדבר ולבקר גם אם לא שירתתי בתפקיד קרבי בצבא.

אמרנו שאם נתחיל לפתח רגשות אחת לשנייה נסיים את זה, כדי שלא ניפגע. כמעט כל שיחה בינינו הסתיימה בכאב הדדי על זה שאין עתיד לשום דבר רציני בינינו, למרות הקרבה המשמחת שהתפתחה. שאלתי אותה אם היא מכירה את "יד לאחים", ש"מחלצים" נשים יהודיות שבקשר עם פלסטינים, ואמרתי לה שאני מרגישה שאני גם זקוקה לאיזה חילוץ, מרגישה שמתחילה לשקוע בבוץ. שאולי איכשהו אני אוכל להתגבר על הפערים ואז מה יהיה עלינו, נצטרך באמת לתת לזה סיכוי אמיתי. ניסיתי להסביר שאני כן אוהבת את המדינה, אבל אחרת.

בכל יום שעבר, אמרנו שצריך לגמור עם זה, שאין לנו סיכוי. מספיק שהמצב הביטחוני קצת יתערער, ואנחנו לא נשרוד את זה. היו רגעים, הרבה רגעים, שבהם היא אמרה שאמרתי יותר מדי והיא צריכה שאני אפסיק כי היא צריכה להתאמץ ולהכיל למרות שהיא יודעת שהצד שלה מנצח ובגדול והדעות שלי הן המיעוט שבמיעוט. חשבתי שאולי נצליח לייצר יחד איזה תקדים, שנצליח לראות מעבר למדים שלה ולמוטיבציות המהפכניות שלי. האם באמת הייתי מסוגלת לנשק אותה כל בוקר כשהיא שמה את המדים ויוצאת לנהל את המלחמה הבאה? האם היא הייתה מסוגלת לשים עליי את הראש בלילה כשהיא יודעת שאני לא רוצה לשלוח את הילדים העתידיים שלי לצבא?

היא הצליחה לנפץ סטריאוטיפים שהיו לי בראש, והשיחות בינינו היו משמעותיות מבחינתי לאין שיעור. מתי כבר יוצא לנו לשבת בצורה כל כך אינטימית ולדבר, יצורים מרקעים שונים ועם חיים מנוגדים לגמרי, על מה שבין הפוליטי לאישי? כמעט כל החברים שלי והסביבה הקרובה שלי מחזיקה בדעותיי, ואין לי הזדמנות לדיאלוג מהסוג הזה, לא מזלזל, עם המון אהבה וכבוד, שפותח את הראש ואת הנשמה, שמאפשר הזדמנות להקשיב ולשאול ולהגיב דברים מקוממים עם חיוך ולהגיב בנשימה עמוקה ובנשיקה עמוקה? הזדמנות לשתינו לראות את החיים פה בישראל מזווית אחרת לגמרי.

היא רצתה אותי למרות ולא בזכות. גם אני רציתי אותה למרות ולא בזכות. איכשהו זה הרגיש נכון. היא צחקה כשאמרתי לה שאני מרגישה שאני מנהלת רומן אסור רק שבמקום לבגוד בבת זוג אני פשוט בוגדת בכל מה שאני מאמינה בו. בתגובה היא הודתה שעשתה השבוע דברים שחשבה שאילו ידעתי עליהם הייתי מזועזעת.

בסוף היא אמרה שדי. "מה אכפת לך אם אני עומדת בצפירה או לא? מה אכפת לי אם את הולכת ביום העצמאות עם מאה דגלים תלויים עליך, צבועה בכחול לבן עם כובע מגבעת ענק עם מגן דוד ופטיש מתנפח? ציונות זה לא בסיס לקשר, אין בזה היגיון". היא פוחדת שיורידו לה את הסיווג הביטחוני אם היא תספר לי מה היא עושה ואם היא תספר לי מה היא עושה זה כנראה רק יעמיק עוד יותר את הפערים בינינו. היא לא יכולה לדמיין שאני מפגינה מול חיילים והיא מייצגת אותם, וכל ניסיון להסביר לה שזה לא סותר לתמוך בחיילים ובאח שלי שהיה במילואים באותה תקופה אבל גם בתושבים בדרום שמנוצלים ניצול ציני על ידי הממשלה במלחמות אינסופיות ובאנשים בעזה שמופצצים בלי רחמים. שום דבר לא עזר.

בשיחה האחרונה בינינו אמרתי לה שזה לא יהיה הדבר הראשון שהציונות הרסה, אולי הפעוט מכולם. זה נגמר למרות שלא רציתי שזה ייגמר, ולמרות שעבר מאז כבר זמן לא מבוטל ואני כבר במדינה אחרת, נמנעת מרפובליקניות, אני עדיין מתגעגעת מאוד לחיוך שלה בזמן שהיא מספרת על איך היא מרגישה כלפי סמלי המדינה, ואני יודעת שהיא עדיין מתגעגעת לחיוך שלי כשאני מסבירה לה השינוי שעברתי אחרי שביקרתי בחברון.