• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

עד מתי נשמע סיפורים כמו זה של מקונן

עוד סיפור על פגישה של בחור יוצא אתיופיה עם שוטרים, מבהירה מדוע עד שלא יטפלו בבעיית הגזענות הנוכחת עמוק בתרבות הארגונית של משטרת ישראל – אפילו בתוכניות שאמורות לשפר את המצב – נמשיך לשמוע על שיטור יתר

השעות הראשונות של 10 במרץ 2017. במשפחת מקונן לוקחים אוויר לאחר לילה של מאבק מתיש מול תחנת המשטרה בכרמיאל. הסיפור הוא כזה: הבן, בשנות השלושים המוקדמות לחייו, יוצא מבית הכנסת וממהר לעכו, להחזיר את אימו הביתה. בדרך למכונית הוא רואה חברים מהשכונה ומחליף איתם דברי נימוסין, כאשר למקום מגיעה ניידת משטרה. השוטרים מעכבים אותו ומתחילים לערוך חיפושים. לאחר כמה דקות, במקום לעכו הוא מגיע לחקירה בתחנת המשטרה. לטענת השוטרים: ״בשיחים נמצאה שקית של חומר מסוכן״.

רצף האירועים לאחר מכן מפתיע את המשטרה בכרמיאל; האחיות מקונן מפעילות מערך אס.או.אס: הן מצלצלות לעורך דין שמדבר עם הקצין בתחנה – לאחר שזה הזהיר אותן ש״לא יעשו שטויות״, מערבות את התקשורת ופונות לבכירים במשטרה. בסופו של דבר, לאחר כשלוש שעות חקירה, הוא משוחרר בלי כלום. בחקירה, השוטרים מפעילים עליו לחץ לחתום על טופס בשלוש שפות ובו הודאה על אחזקת ״חומר מסוכן״. אבל מקונן, עד לרגע השחרור, ממשיך להתעקש על האמת שלו: ״אין לי קשר לעניין״, הוא אומר להם. שיילכו ויוכיחו בכל הכלים שעומדים לרשות המשטרה שהוא קשור. הוא בסך הכל צעד מבית הכנסת אל מכוניתו, עד שבמקריות גמורה נעצר על השוטרים – באופן מוזר, בדיוק ליד ״חומר מסוכן״ שהם טוענים שמצאו.

מקונן השתחרר בלי כלום, כי מקונן הוא אתיופי פריבילגי. היו לו אחיות שהפעילו את כל הכוח והרשת החברתית שלהן כדי שלא יקרה לו כלום – ואלמלא היה כך, היו שוברים לו את העצמות. מקונן השתחרר, כשבתחנה ידעו שעיתונאי מקומי מתעדכן ברקע, ששלושה אנשים מפגינים מחוץ לתחנה ותכף מצטרפים משתתפים נוספים, שיש עו״ד שכל רבע שעה מתקשר לדעת מה קורה ושגורמים מהמשטרה אומרים להם שהם מתעסקים עם האתיופי הלא נכון. למשטרה לא הייתה ברירה, אלא להגיד: היה חשד, עיכבנו, חקרנו ושחררנו.

*

לצערנו, סוף סיפור כמו זה של האח מקונן אינו אופייני לסיפורים רבים של יוצאי אתיופיה אחרים ברחבי ישראל, כשהם פוגשים משטרה. והם פוגשים. הרבה. באקדמית, קוראים לזה ״שיטור יתר״. למשל, מחקר של פרופ׳ גיא בן פורת וד״ר פני יובל מאוני׳ בן גוריון השווה בין יחסם של מיעוטים (יוצאי אתיופיה, חרדים, ערבים ועולים מרוסיה) לשירות שהם מקבלים מהמשטרה לבין האוכלוסייה הכללית. הם מצאו בין היתר שבקרב ערבים בולטת תחושת ״שיטור חסר״ בערים ובכפרים ההומוגניים ו״שיטור יתר״ מחוץ להם, ובקרב יוצאי אתיופיה בולטת תחושת האפליה – 26% חושבים שיזכו ליחס רע מהמשטרה, ו-42% חושבים שהמשטרה עוצרת ללא סיבה את האנשים בסביבתם (זאת לעומת 20% בקרב הערבים). תוצאות המחקר התפרסמו ב-2014 וקיבלו משנה תוקף במחאות של 2015. הסטטיסטיקות ביטאו היטב את התחושות של יוצאי אתיופיה ביחס להתנהגות המשטרה כלפיהם, אבל ברמת העובדות אנחנו תמיד שומעים סיפורים ומספרים של לאחר מעשה.

מחאת יוצאי אתיופיה, 2015. (צילום: דוברות המשטרה)
מחאת יוצאי אתיופיה, 2015. הם פוגשים משטרה. הרבה. באקדמית, קוראים לזה ״שיטור יתר״ (צילום: דוברות המשטרה)
מקונן ממשיך להתעקש על האמת שלו: ״אין לי קשר לעניין״. הוא הלוא בסך הכל צעד מבית הכנסת אל מכוניתו, עד שבמקריות גמורה נעצר על השוטרים – בדיוק ליד ״חומר מסוכן״ שהם טוענים שמצאו

התמונה הגדולה מראה שלא רק המשטרה נגועה בגזענות, כי אם כלל מערכות הרווחה והמשפט: כך למשל, על פי נתוני דו"ח "הוועדה למיגור הגזענות כנגד יוצאי אתיופיה" (דו״ח פלמור) שיצא לפני כחצי שנה, 2.9% מכלל התיקים הפליליים ב-2013 נפתחו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה, ותוך שנתיים נתון זה טיפס לכדי 3.2% (כלומר כפול משיעורם באוכלוסייה); בשנים 2014-2015, 3.5% מכלל כתבי האישום הוגשו נגד יוצאי אתיופיה; ואילו בכל הנוגע לכתבי אישום בקרב קטינים יוצאי אתיופיה – אלו מהווים 8.5%, כלומר יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה (עמ׳ 75-77). נתונים אלה אודות שיטור וכליאה, בנוסף למה שמתחולל בכלא אופק לקטינים – שבו שליש מבין הכלואים הם יוצאי אתיופיה – מקבלים בולטות מיוחדת בתקשורת, אולם צריך להדגיש כי גם מערכת הרווחה לוקחת חלק במשחק: על פי נתוני הסניגוריה הציבורית, נמצא כי ב-2015 רק 19% מהקטינים ממוצא אתיופי קיבלו המלצה של שירות המבחן להישלח לטיפול ושיקום, לעומת 55% קטינים ממוצא ערבי ו-74% מהיהודים שאינם ממוצא אתיופי. כלומר, הסיכוי של נער ממוצא אתיופי שהורשע להישלח למאסר, גבוה פי שלושה מזה של ישראלי ותיק ופי שניים מזה של ערבי ישראלי.

פילוח נוסף לפי סוג העבירות והסטטוס המשפטי של התיקים מראה, שהנתונים הללו כפשוטם מסיטים את הדיון מהנושא של ״שיטור יתר״ וכן מסיתים כנגד יוצאי אתיופיה: "יש עבריינות אצלכם, וטבעי שתהיה שם משטרה", אומרים. או במילותיו המדויקות של מפכ״ל המשטרה, רוני אלשיך: "שיטור יתר הוא טבעי״.

התשובה היא, לא! נתונים של אגודת יהודי אתיופיה מראים כי בהשוואה לאוכלוסייה, אין שוני משמעותי באחוזים של יוצאי אתיופיה, כאשר מבחינים בין העבירות שהם מואשמים בהם, פרט לעבירות מסוג "תקיפת שוטר" – שזוהי עבירה מובהקת של "שיטור יתר" או בעגה המשטרתית "עבירת חיכוך". כלומר, התמונה הגדולה חושפת שהבעיה העיקרית היא "שיטור יתר" ואילו המתחולל בכלא אופק קשור לבעיה מסוג שונה: חוסר נכונות של גורמי הרווחה להמליץ על שיקום לקטינים מורשעים ממוצא אתיופי. הנה כמה מן המספרים: בין השנים 2007-2015 לא הייתה שונות בפתיחת תיקים מסוג ״תקיפת שוטר״, כ-12,000 תיקים בשנה. בנוסף, חלקם של היהודים בתיקים אלה נותר יציב, כמו גם חלקם של לא יהודים, המהווה כ-50%. אלא שבאותן שנים ממש, מספר התיקים שנפתחו מדי שנה כנגד יוצאי אתיופיה עלה ברציפות מ-364 ב-2007, ל-735 ב-2015. כלומר, יותר מהכפיל עצמו בתוך תשע שנים, ועמד על 12% מכלל התיקים בשנת 2015 – פי שישה ביחס לאוכלוסייה היהודית.

חלק מה״טיפול״ שהמשטרה מציעה גזעני כשלעצמו, כמו למשל תרגום שפתי ותרבותי. קרי, דוברי אמהרית במוקד 100, שוטר ממוצא אתיופי כמגשר בין תרבויות סוטות. הם קוראים לזה הגוונה

העובדות ברורות, הבעיה גם כן: התפיסה היא שיוצאי אתיופיה ו/או השכונות שבהן הם חיים – בדרך כלל שכונות מוחלשות – מייצרים התנהגויות עברייניות (או כפי שהתבטא עוד המפכ"ל אלשייך: "בחשוד, חושדים יותר"). אך זוהי תפיסה נטולת בסיס, מלבד בסיס גזעני. כמו כן, חלק מה״טיפול״ שמציעים במשטרה לבעיה גזעני כשלעצמו, כמו למשל תרגום שפתי ותרבותי של עבודת השוטרים. קרי, דוברי אמהרית במוקד 100, שוטרים ממוצא אתיופי כמגשרים בין תרבויות סוטות. הם קוראים לזה ״הגוונה״, אולם הניסיון בעולם מראה כי הגוונה לבדה אינה פתרון ל״שיטור יתר״, תובנה שניתן להסיק גם מהמקרה הישראלי: משטרת ישראל היא מבין הארגונים היחידים במדינה שמעסיקים יותר יוצאי אתיופיה מאחוזם באוכלוסייה (2.3%), ועובדה זו לא מונעת את תופעת ״שיטור היתר״ כלפיהם. גם לפי מחקרים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, השוטרים האלימים הם לא החדשים שבהם, אלא כאלה עם ותק של 3-7 שנים, שוטרי סיור ובילוש, והבעיה אינה זהותם של שוטרים, כי אם התרבות הארגונית שהם מאמצים לאחר כמה שנים.

*

למקונן אין בעיה של שפה. אין בעיה בתרבות שלו או בהתנהגותו. הוא לא צריך לחתום על טופס מתורגם באמהרית ובו הודאה על עבירה שלא ביצע, כפי שעשו בתחנת המשטרה בכרמיאל. הבעיה היא התנהלות המשטרה. ואם שם חושבים ופועלים לפי מסקנות ״הוועדה לחיזוק האמון בין המשטרה לבין יוצאי אתיופיה״, מבלי שתהיה התייחסות לבעיות ברמת התפיסה הבסיסית, לצד הפרקטיקה הנהוגה ביחס ליוצאי אתיופיה ובכלל לתופעת הפרופיילינג – אזי נמשיך לראות ולשמוע סיפורים כמו של מקונן ואחרים. עד הפיצוץ הבא, שאם המציאות לא תשתנה הוא יבוא, ואז הכל יכה בנו חזק הרבה יותר. חבל לחכות ולבזבז זמן ומשאבים על תוכנית שאין לה ולו הישג אחד להציג, גם לאחר כמעט שנתיים של פעילות, חוץ מלפצוע נפשות אתיופיות המנוכרות ממי שהיו אמורים לייצג את החוק בישראל.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.