• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

השאלון של העוקץ: לאה איני

היא הייתה רוצה לדבר עם בני נוער על בדידות ואובדנות, המילה "דמוקרטיה" חסרה לה בשפה העברית והיא חשה שחברת סוהרי-הפלסטינים שהפכנו להיות מביישת את השואה שעבר אביה. לאה איני מבקרת במדור עם צאת ספרה החדש "תשאלי"
העוקץ

גיבורת ספרה ה-19 במספר של הסופרת לאה איני היא מדענית-ביולוגית, נשואה ואם לבת. המעבר שלה ושל משפחתה לפרבר ממרכז הארץ וניסיון ההשתלבות באורחות החיים הבורגניים מזמן לה בחינה דקדקנית של החיים, של המשפחה והלאום, מבעד לעדשת המיקרוסקופ. איני (54) כלת ראש הממשלה לסופרים עבריים, זוכת פרס ברנשטיין, פרס ביאליק ופרס ניומן, מתגוררת בגבעתיים, מלמדת סדנאות כתיבה וכותבת, כותבת.

'תשאלי' רואה בימים אלה אור בסדרה החדשה 'רוח צד' לספרות מקור בעריכת יגאל שוורץ ודקל שי שחורי והנה סצינה שנמצאת בתחילתו:

"מה הסיפור? שאל הבעלים, והסיגריה שלו נשפה.
רגע, אתה מתכוון שזה קורה לכם הרבה?! הבגדים הזרים, שמלה חרדלית ותחתונית, כבר היו ברשותו, על הדלפק, וידי לפתע נמצאו מיותרות.

השתיקה המעשנת שלו הטריפה את דעתי. ואם זה בא במקום איזה בגד שלנו, שעכשיו חסר לי?! עוד הטחתי מולו, למרות שעיני נדדו אל תמונות של רבנים, האחד בגלימה תנ״כית לבנה והאחר בשמלה אפיפיורית משהו, לצד תמונה רוחבית של שחקנים של קבוצת ספורט, עומדים צפופים במדי הקבוצה, ואשר כולם נתלו על הקיר שמאחורי גבו בשורה אחידה ובגובה מוגזם.

אז תגידי מה חסר ונבדוק, הוא לפתע הלך ואיפר אחורנית עד שהגיע לסל פלסטיק ענק, שהיה ככל הנראה סל של אבדות ומציאות. שנייה אחר כך הסל המרושת כבר נהדף לעברי, ואז נפל והתגלגל על הארץ בערבוביה של תאים מסתחררים, כולם מתחלקים עם כולם, וכולם משמידים את עצמם.

הדקירה נקבה כעת בלשוני: זה… זה לא מה שמשנה, מה ש…

ואללה, את עושה מזה חתכת׳ סיפור! אז קיבלת בגדים שלא שלך, אז מה! זה הכול בגדים של עמישראל, לא מבין אותך, בחיי. הוא יישר את הכיפה."

* * *

במה את עסוקה בימים אלה?

ב"תשאלי", ספרי החדש. רומן קצר ששאבתי מדם לבי, ובשל תוכנו אני מתקשה להיפרד ממנו שלא כמו עם ספרי האחרים. כתבתי אותו מתוך חרדה של אימא, זעם של אזרחית שמאסה בטירוף המשתולל פה, ובכל כוחי הספרותי. אם מערבבים את כל זה עם הגיבורה הנוקבת, שהיא ביולוגית, התוצאה, נדמה לי, לא מוצאת לה מנוח. אבל אולי שמץ איזון.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

יותר משיש פרשייה אחת, אני והגיבורה ב"תשאלי", קורבן של ליקויי בנייה וקשיי התקיימות, משתאות מיכולתנו הן כחברה והן כפרטים, לדלג מעל הבולענים הללו שנפערים תחת רגלינו השכם וערב במין עיוורון, ולעזאזל המחיר. כל בולען כזה של פרשיית אלימות, השנאה, שחיתות, קנאות, הוא הוכחה ניצחת של קריסה ערכית לצד שטיפת מוח אינסופית. שוב ושוב מנרמלים לנו את האבסורד שאלו הם "החיים" ואין בלתם. והרי מאיש מאלו האחראים לכל ההפקרות הזו לא היינו קונים מכונית. ודאי שלא דירה! אם בכלל אנו יכולים… אבל בדיוק מבעלי הבית הלאומי הללו אנו שבים וקונים את מצבנו הקלוקל בצייתנות מבהילה. בעייפות. ב"סמוך". האמת, זה שובר את הלב.

למה התרגלנו? למה השקר הזה תופס? הגיבורה בספר שואלת האם זו רק סיבולת ההישרדות שבעוכרינו או שמא גם הפחד שמזמזם באוויר בתוך רעש החיים הישראליים. כך או כך, גם כשזה ממית אותנו, במלחמות, בבתי החולים, בכבישים, באתרי הבנייה, אנו זורמים עם פרעה, "עוברים" וקורסים את הפרשייה הזו והזו והזו. אילו היינו חברה של מבוגרים אחראים היינו אומרים די. החוזה הופר. מיסינו, תרומתנו,  נאמנותנו לא יכולים להיות ככה מזולזלים. אבל מסתבר שאנו עדיין הנער והנערה ממגש הכסף, בלי הכסף. וההם שלמעלה פשוט יכולים.

עטיפת ספרה החדש של לאה איני
עטיפת ספרה החדש של לאה איני

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

זהבה גלאון, איימן עודה, איציק שמולי. ויש עוד.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

היו שתיים, שאילו יכלו לדבר, ספק אם היו מאשרות שגדלתי בהן בכלל. וזאת משום שהייתי ילדה שקופה וקשישה. כזאת שעומדת בצד, בוחנת, סופגת, ורק לעתים רחוקות מעזה לקחת חלק פעיל ברקמה השכונתית עצמה. אבל היתה השכונה הבת-ימית ישראלית שהייתי עדה לה במשך כל שנות ילדותי. שכונה חולית עם סביונים, דרדרים ושיכונים של מלבנים וקוביות שכאילו נלקחו מיצירות הקרטון שהילדים מדביקים בגן, ובמקום ריח הדבק, היה העוקץ הזה שבא מהים. והיתה גם השכונה היהודית-גלותית של מבוגרים מחוקים וקשיי יום, ומרתקים-מרתקים, שכונת שפירא בדרום תל-אביב, שבה התגוררה סבתי ז"ל. על שתיהן כתבתי ב"ורד הלבנון", ובסיפורים קצרים נוספים.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

אבי ז"ל היה שורד שואה. תחילה סומן בידי מולדתו יוון. ואחר כך בידי הגרמנים. הארד-קור שואה: חמישה מחנות של עבודות פרך והשמדה, שהם סך הכול שנתיים שבועיים וארבעה ימי הישרדות עד ש"ניצל" במשקל 25 קילו בלבד. הסיפור הזה הוא ממית כול. הוא ממית את כאב סיפור ההגירה של סבתי הנאשדידנית. את הפתק שקיבלתי להורים מהמורה בכיתה ב', שפקפקה בסיפורי השואה הפוסט-טראומטיים שלי ביום הזיכרון, כי "המוצא שלכם מיוון" והוא ממית את ההסללה שלי בכיתה ח', חרף ציוני הטובים, מהתיכון העיוני-עירוני, משאת נפשי, לתיכון מקצועי, למגמת תפירה, בגלל "הרקע המשפחתי".

אבל – וזהו אבל של מאבק – כפי שלא נתתי לקורבנות אבי להמית את חיי, כך גם לא איפשרתי לשואה להשתלט עליהם. כל פצע וחוכמתו, ראויים לכבודם הפרטי. לקולם. כמו גם לשיעור עצמי של לקיחת אחריות. בת ארבע-עשרה עברתי את הכביש מבת-ים לצפון תל-אביב, ונרשמתי לבד לתיכון עיוני פרטי. ההישארות בתחנה הזו של הגזענות והבורות, שהיא פתח לשנאה, לא היתה בשבילי אפשרות מעולם. החיים הללו הם שלי, ואני מתעקשת עליהם. פשוט.

אילו סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

ב"תשאלי" הנכחתי התמודדות של אם לבת יחידה מול מערכת החינוך הישראלית התובעת ילודה, לצד, ובלי הנחות, התנכרות לגיבורה, ומהצד הנשי דווקא, כשהיא מנסה להתערות ביישוב חדש. אבל ככלל, כתבתי על מגדר ופמיניזם המון: הטרדות וניצול מיני ב"ורד הלבנון", זהות נשית ואנדרוגיניות ב"מישהי צריכה להיות כאן", גילוי עריות מול שתיקת האם ב"סדומאל", ועוד ועוד. בהקשר הזה אני מאלו שצריכה לומר: קראו אותי, אם תרצו, לאחור.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

ב"תשאלי" כתבתי שכל פתרון כזה ייתקל במרחץ דמים מצד גובי האלוהים. ומשל כל צד. אז התשובה המיידית שלי היא "לא". אבל זו תשובה של ייאוש. לכן אשיב שאינני יודעת. וגם אתלה במילה הזו "תקווה". מילה שבנושא הזה נאמרת בלי סוף, ולריק. אז אני מקווה שכן. חברת הסוהרים שלנו את הפלסטינים מביישת את שואת אבי. מביישת אותי. חובתנו שכן.

לאה איני. צילום: אתי פריד
לאה איני. צילום: אתי פריד

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על מניעת התאבדות. על "לפתוח את הכאב שחונק", על "לא להישאר עם זה לבד". לצערי, ממעטים לעשות זאת. מפחדים. בהרצאותיי על "ורד הלבנון", שבו הגיבור הנוסף ברומן הוא יונתן החייל שניסה לקחת את חייו במלחמת לבנון הראשונה, היו מבקשות ממני המורות: "אל תיכנסי לזה". ובינתיים, בייחוד בגיל הפגיע הזה, יש בני נוער שמאלף ואחד דיכאונות, בין היתר מאלו האסוניים כעת, שמקורם ברשת, נמשכים ל"פתרון" הזה מתוך בדידות עצומה. אבל גם על פמיניזם הייתי מדברת איתם. ועל דמוקרטיה. ואמנות. מחלקת את השיעור האוטופי הזה לארבעה.

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית (מוזמנ/ת לפרגן לקולגות)?

"החיים" (כנרת, 2017) ספר נפלא, עדין וסרבני כאחד, של הסופרת רות אלמוג. והסרט הנהדר ממש, "לא שם, לא פה" של הבמאית מייסלון חמוד.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

דיוויד בואי.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

דמוקרטיה. עוד לא צמחה בשפתנו ממש.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בדיוק איפה שאני כעת. מול המחשב. כותבת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רחמן חיים

    תודה על מילותייך בעניין השואה ודיכוי הפלסטינים. רואים שהסקת על ההיקש הנכון מתוך שואת משפחתך.