איך שוב השמאל מועל בתפקידו

הממשלה ורשויות אחרות ניסו ואף הצליחו לבטל בשנתיים האחרונות אירועים שביקש לקיים ארגון "שוברים שתיקה". לדוגמא, לפני כשבועיים בוטל אירוע שאמור היה להתקיים בקריית אונו. ח"כ מיכל רוזין ממרצ, שהיתה מיוזמות האירוע, הגיבה בחריפות: "זו הוכחה חד משמעית לניצול טיעונים בירוקרטיים למען רדיפה פוליטית וסתימת פיות ומראה מדויקת לכך שמפעל הפיס עובד בשירות הצנזורית רגב." אולם מעניין לשים לב שבמרצ לא הגיבו כאשר אותה רדיפה פוליטית וסתימת פיות מופנית כלפי פעילים פלסטינים. ממש בסמוך לביטול האירוע של "שוברים שתיקה", המשטרה סירבה לאשר לעמותה להגנה על זכויות העקורים בישראל את צעדת השיבה, שאמורה להתקיים השנה בתחילת מאי על אדמות הכפר אל־כאברי, הסמוך לקיבוץ כברי. מדוע מרצ לא מגלה עקביות בהתנגדותה לרדיפה פוליטית וסתימת פיות, כהגדרתה של ח"כ רוזין?

מבחינה אידיאולוגית ואתנית, השמאל בארץ מורכב בעיקר מצאצאיה של "ישראל הראשונה", קרי, האליטה האשכנזית אשר ייסדה את המדינה. קבוצה פוליטית זו אינה מתמודדת עם הטענה שהעוולות שאנו עדים להן עד היום בדמות גזענות בתוך החברה היהודית ושלטון צבאי בשטחים הכבושים, למעשה התחילו עוד לפני הקמת המדינה וביתר שאת אחריה, עם ביסוסה של האליטה האשכנזית של מפא"י והקיבוצים. לכן, אפילו כאשר עולים לסדר היום נושאים מובהקים של הגנה על זכויות אדם, כמו הזכות לקיים צעדת שיבה (אשר לא בכדי מתקיימת בסמוך לקיבוץ כברי), השמאל מועל בתפקידו. לפתע, הוא מטאטא מתחת לשטיח כל טענה פלסטינית לעוול והפרת זכויות אדם.

מעניין לשים לב שאותו דפוס של שתיקה והשתקה קיים בשמאל ביחס למאבק המזרחי. כך, ההתייחסות של מרצ וגם של ח"כ דב חנין מחד"ש לפרשת ילדי תימן, בלקן ומזרח, היא קלושה למדי ולעיתים אף מביכה בבורותה. סיעת בל"ד, שמורכבת מח"כים פלסטינים בלבד, מגלה נכונות רצינית יותר לפעול בכנסת לחשיפת האמת בפרשה. גם ביחס להסללה במערכת החינוך, שיטה שמוסדה באופן גזעני ע"י מפא"י ונמצאת בתוקף עד היום, בהובלתו של שר החינוך נפתלי בנט, קיים קשר שתיקה מוחלט. בדיוק כפי שהשמאל לא מעז לדבר על ההשלכות החמורות של המלחמה ב- 1948 על העם הפלסטיני, הוא אינו מדבר על שורשי הגזענות והעוול כלפי הציבור המזרחי.

אחד האפקטים החמורים של התנהלות זו הוא האשמת הציבור המזרחי בגילויי גזענות כלפי ערבים, תוך התעלמות מחלקם של אשכנזים בקונפליקט. בכותרת מחרידה של אתר "הארץ" למאמרו של דימיטרי שומסקי נטען כי "המזרחים שונאים ערבים" (הכותרת הוחלפה בחלוף זמן קצר, בעקבות הודעה ששלח הח"מ לעורך בכיר בעיתון). הטענה שמזרחים הם חזות הגזענות הישראלית היא פועל יוצא של הכחשת אחריותה ההיסטורית של הקבוצה האשכנזית לפרקטיקות של נישול, גירוש והתנחלות. יש לזכור בהקשר זה שאת המנטליות הפוליטית של "הפרחת השממה" ו"ייהוד הארץ" הנחילו בארץ מפלגת מפא"י ותנועת הקיבוצים. אכן מזרחים וקבוצות נוספות אימצו עמדות ציוניות בעד "התיישבות" וכיבוש, אבל עקרונותיה של תנועה זו הובאו מאירופה.

בחודשים הקרובים יצויינו יום הנכבה ויום המודעות לחטיפת ילדי תימן, בלקן ומזרח. טוב יעשה השמאל הישראלי אם ייקח חלק משמעותי ורציני במאבקים אלה. שמאל, כל שמאל, אינו יכול להתנהל בצורה סלקטיבית שמדירה מחוץ לשיח על זכויות אדם וצדק מאבקים אותנטיים שצומחים מתוך הקהילות. בהקשר הישראלי לשמאל יש גם אחריות אתנית להכרה בעוולות היסטוריים על רקע גזעני. אם תימשך ההתעלמות מההיסטוריה הפוליטית בארץ, גם בבחירות הבאות השמאל היהודי יקושש את האלקטורט הזעום שלו בתל אביב בלבד.